הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

המשנה הקצרה הזו מתארת מצב, בו על סלי הביכורים היו מונחים גוזלים, ואת הגוזלים הללו היו נותנים לקרבן עולה. יחד איתם היו עוד גוזלות, אולי שאריות, אותם היו נותנים לכהנים. מפרשים אחרים מסבירים שמה שהמשנה אומרת "ומה שבידם ניתן לכהנים" אין הכוונה לגוזלות שבידם, אלא לסלים שבידם, אותם היו נותנים לכהנים. 

על פניו ההנחיות נראות פשוטות, אבל הן מעוררות לא מעט קשיים:

מה פתאום צריך לתת גוזלים לעולה? ר' שלמה סירלאו, פרשן הירושלמי בן דורו ומקומו של מרן ר' יוסף קארו, הסביר שההלכה הזו היא חלק מהאיסור לראות את פני ה' ריקם. יחד עם הביכורים מביאים עולה, ואת זה ממלאים הגוזלים שעל גבי סלי הביכורים. 

אם זה באמת העניין, ההתנסחות של המשנה לא מוצלחת. המשנה מדברת על "הגוזלות", הידועים, "שעל גבי הסלים". כביכול מסבירה מה עושים איתם. לפי הר"ש סירליאו היה צריך להיות כתוב- עם הביכורים מביאים גוזלות לעולה. 

הרמב"ם באמת פירש אחרת, והסביר שהיו מקשטים את סלי הביכורים בגוזלות, זה חלק מ"עיטור הביכורים". המשנה באה להגיד מה עושים איתם- מקריבים עולה. 

גם דברי הרמב"ם מעוררים קושי. אם אכן מדובר על עיטור ביכורים, למה מדברים עליו כאן, עוד לפני נתינת הביכורים? בהמשך הפרק המשניות מרחיבות בהלכות עיטור הביכורים, ושם היה צריך לדבר גם על הגוזלים.

יתירה מזו, כשכבר כן פותחים את העניין של עיטור ביכורים, ברור שזה ממש חלק מהביכורים, ולכן לדעת ר' עקיבא זה חייב להיות משבעת המינים. ר' שמעון בן ננס מרחיב גם לפירות אחרים, אבל גוזלות לא עלה על דעתו של אף אחד, ופה יש גוזלות שמקשטים את הביכורים, והרמב"ם קורא לזה "עיטור ביכורים". איך זה יתכן?

ואולי השאלה שמטרידה אותי יותר מכל בקריאת המשנה הזו, היא: מה החידוש של המשנה. מה ההלכה שהמשנה רוצה לומר? שצריך להביא עולה יחד עם הביכורים? שאת העיטור של הביכורים צריך להביא לעולה? שצריך לעטר את הביכורים? קשה להבין מה בדיוק רוצה המשנה להגיד.  

למרות הקושיות, אני רוצה ללכת בדרכו של הרמב"ם, שהעניין של הגוזלות הוא עיטור הביכורים, ולהציע אבחנה מסוימת, לחלק בין שני סוגי עיטור ביכורים. 

בספר שנכתב בדורנו על מסכת ביכורים, שנקרא "פרי עץ חיים", ונכתב על ידי ר' חיים קרויס, הציע שיש שני סוגי עיטורי ביכורים. יש עיטור של הפירות, ויש עיטור של מעשה הנתינה. אם תרצו בשפה ישיבתית- עיטור בחפצא של הביכורים, ועיטור בגברא שמביא את הביכורים. המשניות בהמשך שמדברות על עיטור ביכורים, מדברות על עיטור הפירות, ואילו כאן מדובר על עיטור מעשה הנתינה. הירושלמי אומר על משנתנו: "כדי לסמוך מתנה למתנה". כלומר- זו נתינה שמלווה את נתינת הביכורים. 

את מתנות הכהונה מחלקים לשני סוגים- קדשי מקדש וקדשי הגבול. קדשי הגבול אלו מתנות שיש בהם קדושה, אבל עיקרן נתינה ממונית לכהנים, לבשר ודם. קדשי מקדש אלו בדרך כלל קרבנות, מתנות שיעודן המזבח, ושחלק מהן מגיע גם לכהן. 

הביכורים זו יצירה מורכבת. מצד אחד- זה במקדש, מצד שני- זו מתנה שנותנים ישירות לכהן. 

למה לא נותנים את הביכורים למזבח? כי אי אפשר. "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". מתנות המזבח צריכות להיות פשוטות, לא מנופחות משאור ולא ממותקות מדבש. העלאת הביכורים מכוונת למקום אשר יבחר ה', למזבח, אבל אי אפשר להגיע עד למעלה, ולכן עוצרים ונותנים אותם לכהנים. דווקא משום כך, עוד לפני נתינת הביכורים עצמם לכהנים, המשנה מדברת על הנתינה שמלווה ומעטרת את נתינת הביכורים- הגוזלות לעולה. אולי יש כאן גם רמז, על הביכורים מונחים גוזלות, כרוצה לומר: הפירות הללו רוצים לגדל כנפיים ולעוף למעלה לעולה, אבל הם לא יכולים. 

עניינם של הביכורים הוא לא במתנה לכהן, אלא בעליה אל המקום אשר יבחר ה'. היעד הסופי שלהם הוא הכהן, אבל את הנתינה לכהן מעטרת נתינה אחרת שמרמזת על עצם העליה למקום, ואלו הגוזלות שהיו עולות.