The Declaration of Independence of the State of Israel, signed on May 14, 1948, is not only a founding document.It is also a rare example of agreement between people who strongly disagreed on almost everything else.

The episode goal is to explain how this was possible.

The Declaration of Independence is the foundational principles document of the State of Israel.

What makes it especially interesting is who signed it. It was approved and signed by representatives from across the entire political and ideological spectrum.

Those groups deeply disagreed on religion, borders, socialism, nationalism, and democracy.And yet, they all signed the same text.

This tells us something important: the Declaration succeeded in creating a shared ideological space, despite major disagreements.

The Declaration does not erase disagreement.Instead, it contains disagreement within a shared framework, and invites an ongoing, productive debate about national identity.

המסע להבנת ריסון הכוח השלטוני, או פיצול הכוח השלטוני, מתחיל במשה רבנו (1250 לפנה"ס), שריכז בידיו את סמכויות החקיקה, הביצוע והשיפוט כצווים אלוהיים. ברוך שפינוזה ניתח מודל זה כפתרון פוליטי זמני והכרחי לשליטה בעם של עבדים חסר משמעת, אך כבר במקרא צמחה ההבנה כי כוח בלתי מרוסן הוא מסוכן, כפי שמשתקף ב"חוקי המלך" המגבילים את ריכוזיות השליט ומונעים ממנו רום לבב.

התפתחות המחשבה המדינית – מהפרדת הרשויות של מונטסקייה ועד לאזהרתו המפורסמת של הלורד אקטון כי "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט" – ביססה את התפיסה שדמוקרטיה מחייבת מנגנוני איזונים ובלמים כדי להגן על חירות הפרט מפני עריצות.

בישראל, תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מעוצב כיום במודל דואלי המשלב את ראש התביעה הכללית עם הייעוץ המשפטי לממשלה, כשחוות דעתו נחשבת למחייבת עבור הרשות המבצעת. הצעת החוק הנוכחית מבקשת לשנות סדרי עולם: ביטול המעמד המחייב של חוות הדעת, העברת סמכויות המינוי וההדחה באופן בלעדי לדרג הפוליטי, והפחתת תנאי הסף לתפקיד התובע הכללי.

שינויים אלו מעוררים את השאלה האם מדובר בתיקון דמוקרטי המשיב את המשילות לנבחרי הציבור, או שמא בביטול שומרי הסף שמרסנים את כוחו של השלטון, ולמעשה מעביר את הכח של הייעוץ המשפטי אל הכוח הריכוזי של השלטון.

תקשיבו, יהיה מעניין.

הפרק הזה מוקדש לשבטיות היהודית.

לפוטנציאל הפילוג בעם היהודי. לרעיון הממלכתיות.

הפרק הזה של הפרלמנט מביט אולי אחורה, אבל צולל עמוק פנימה להווההאכזר והאיום שלנו: לאורך כל ההיסטוריה, דור אחר דור אחר דור, נשא העם היהודיפוטנציאל עמוק לפיצול. לשבטיות ולמלחמות אחים.

במובן זה, הפרויקט הציוני לא נולד כדי להציל את העם היהודימאויביו, אלא כדי להציל אותו מעצמו.

השבטיות היהודית אינה סטייה – היא המצב הטבעי שלה. הפיצול אינותקלה – אלא דפוס חוזר היהודי. השאלה הגדולה, אז כמו היום, היא האם נצליח להחזיקבמתח שבין ריבוי זהויות לבין ממלכתיות משותפת. האם נצליח להתמיד בסיפור המשותף.

האם המיתוס המכונן שבן גוריון שכתב יחזיק מעמד גם בשנת המאה שלהמדינה?

מדוע נמחקה המילה "דמוקרטיה", כיצד נוצר קונצנזוס סביב נוסח המגילה, כיצד התאים בן גוריון את נוסח המגילה לשנוא נפשו - ז'בוטינסקי, מדוע הוזמן רביזיוניסט ברגע האחרון לחתום על המגילה, מדוע לא הוזכרו גבולות המדינה, ועוד גילוי דרמטי: סל הערכים הליברלי שבמגילת העצמאות נגזר לוגית מתפיסת הלאומיות.

מגילת העצמאות יצרה מודל שמאפשר ויכוח מתמיד על זהותה של המדינה, כאשר כל צד יוכל לראות בה את נקודת המוצא שלו.

הבנת מגילת העצמאות באופן שכזה, חיונית להבנת השסעים והוויכוחיםבחברה הישראלית - עד עצם היום הזה.

ציוני-דתי ימצא בה את "גאולת ישראל"; חילוני-תרבותי ימצאבה את "נכסי התרבות"; וממלכתי-סוציאליסטי ימצא את כינון הריבונות.

והלא יהודי, אגב, ימצא בה את עקרון השוויון.

גאונות זו היא המעניקה למגילה את כוחה המתמשך ואת מרכזיותה בשיחהישראלי, אולי אפילו ביתר שאת, עד לימינו אנו.

היא אינה מסמך שנועד לטשטש מחלוקות, אלא מכיל אותן בתוך מסגרתרעיונית ייחודית.

במובן הזה, מאפשרת מגיל העצמאות את קיומו של ויכוח פורה על זהותהשל מדינת ישראל, כאשר כל צד רואה בה את נקודת המוצא המשותפת.

הכרזת העצמאות משקפת נוסחה. את נוסחת מרחב ההסכמות הרעיוניות הישראלי - המכנה המשותף הישראלי שמתרחק משיח מפלג של קצוות ושואף לשיווי משקל ממלכתי. היא מבטאת את רעיון השייכות הטבעית של הפרט לקולקטיב, כחלק מרעיון הממלכתיות, ומתוך עקרון טבע האדם היא יוצרת חיבור בין ממד תרבותי, היסטורי, דתי וערכי, עטוף בסל ערכים ליברלי.

למקרא מגילת העצמאות, מוזמן כל יהודי לקחת את המטלטלים שלו, את הנכסים התרבותיים שלו, הנכסים הדתיים, הערכיים, הזהותיים, ולהצטרף כשווה בין שווים לבניין הלאומי-ריבוני-ישראלי.

אם הייתם שואלים אותי עד לא מזמן האם אפשר לנצח את ויקטור אורבן בקלפי - האמת, הייתי עונה שלא. לא כי הוא פופולרי מי יודע מה, אלא כיהוא בנה מערכת שנועדה לא לאפשר שום הפסד.

עד לפני כמה ימים, מקובל היה לחשוב שהשיטה הפוליטית שאורבן בנה,

משך השנים, היא בלתי מנוצחת. אבל אז קרה משהו מעניין. ואתםיודעים מה - גם חשוב.את זה כדאי לדעת: בניגוד לסיפורים שמספרים לכם במדינות אחרות בעולם, אורבן מעולם לא הסתיר את החזון שלו.
הוא אפילו נתן לו שם: דמוקרטיה לא־ליברלית.

כלומר, בחירות יש, אבל בלי כל המגבלות המעצבנות:בלי בתי משפט עצמאיים, בלי ביקורת שיפוטית, בלי תקשורת חופשית, בלי ייעוץ משפטי, וכל השיט הזה של איזונים ובלמים. אז איך זה עבד ומה קרה בסוף? הנה הסיפור המלא.

הנה שאלה: כשמדינה נשלטת בידי משטר דתי, אפילו מאוד דתי, האם האזרחים במדינה הזו נעשים דתיים יותר, או אולי דווקא נעשים דתיים פחות? האינטואיציה אומרת: טוב, על פניו קצת יותר, לפחות במרחב הציבורי, אבל המציאות?
טוב, כדאי מאוד ללמוד את המקרה המרתק של איראן, ואולי להבין מזה משהו.

מתן כהנא מגיע לאולפן "בחירות אחרונות", לשיחה פתוחה על המחשבות שלו לקראת בחירות 2026. על מאפייניה של ממשלת החלומות הבאה בעיניו ("מקווה שתקום ממשלה ציונית רחבה"), על עמדותיו הייחודיות בנושא שירות נשים בצה"ל ("שירות קרבי מעורב גברים ונשים הוא דבר בעייתי מבחינה הלכתית"), על מקומה של הציונות הדתית בבחירות הקרובות, על לאומיות מול לאומנות, על מערכת המשפט ("אני בעד רפורמה") ועל הסיכויים למסע שורשים בטהרן.

בחירות אחרונות, פרק חדש, אנחנו מתחילים.

אנחנו:

יאיר אלטמן, כתב המשפט של ערוץ 14.
עמוס שביט, איש אקדמיה, סופר, לשעבר דובר משרד החינוך ונציג המחאה.
המטרה: להתווכח, להסכים, לא להסכים, ולנסות להישאר חברים.
הרציונל: אם יצליח ברמה הלוקלית, אולי יצליח גם ברמה הלאומית.

תבואו, זה חשוב.

כל מה שצריך לדעת על שוק הרעיונות הישראלי, לקראת בחירות 2026 - הבחירות החשובות של מדינת ישראל.

מצד אחד: יאיר אלטמן, כתב המשפט של ערוץ 14.

ממול: עמוס שביט, דוקטורנט חוקר מגילת העצמאות, לשעבר דובר משרד החינוך ונציג המחאה.

השניים: חברים טובים.

האתגר: להתווכח, ולנסות להישאר חברים. בפרק זה: מנסים להוריד את הלהבות ולא לשוב למריבה של הפרק הקודם.

והפעם: האם לראשונה בתולדות ישראל עומדת הדמוקרטיה לבחירה?

וגם: על ועדת החקירה, על לאומיות מול לאומנות, על קיטוב, הקצנה, בן גביר, דיקטטורה, ערכי מגילת העצמאות, צה"ל, פיצול תפקיד הייעוץ המשפטי, סיפור הפצ"רית ועוד ועוד.

מומלץ מאוד להקשיב.

הצטרפו אלינו, לאתגר. כי אם יצליח לנו במישור הלוקלי, אולי גם יצליח במישור הלאומי.

רק יצאנו לדרך, וכבר העסק התחיל להתחמם.

רפורמה או הפיכה משפטית?

כן ביבי או לא ביבי?

מי אחראי על מחדל ה-7 באוקטובר?

איך שומרים על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?

מה תפקידו של ערוץ 14 בדמוקרטיה הישראלית?

מי אחראי על הפילוג והשיסוי במדינה?

איך מתמודדים עם הפיצול של החברה הישראלית?

האם אפשר להגיע להסכמות רחבות, ואיך?

האם חייבים הסכמות רחבות?

האם ערוץ 14 הוא הערוץ של השלטון בישראל?האם המאבק הפנימי של מדינת ישראל פוגע בחסון הלאומי?

והכי נורא: האם יש עתיד למדינת ישראל?

נכון להיום – עדיין הצלחנו להישאר חברים.

וזה לא היה פשוט.

המשך יבוא.

הפודקאסט: מבית רון בברסקי פודקאסטים