25. הקדמה לפנים מאירות ומסבירות - אות כ'א _ בירור אמת ושקר

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

24. הקדמה לפנים מאירות - אות כ' _ עודף פשע

אות כ') ובסבת ב' הקלקולים הנ"ל נתקלקל ג"כ בנין גופו של אדם להיותו מותאם מצד היצירה, בתכלית הדיוק, לקבלת שפע של קיומו, ממערכת הקדושה. כי כל פעולה מאושרה, ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים, מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא, והפעולה שאינו מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל, שחלקיה חסרי המזג, ומצוי בהם בכל שהוא, מגרעת או העדפה. וע"ד שאומר בשיר היחוד. מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת. והוא חוק מחוייב, שמהפועל השלם נמשך פעולה שלימה. אמנם בעבור האדם, ממערכת הקדושה למערכת הס"א, בסבת הספחת הנוסף בבנינו, ע"י העצה"ד, כנ"ל, כבר נמצאים חלקים מרובים בבנין גופו בעודפות, בלי צורך, להיותם אינם מקבלים כלום, משפע של קיום המושפע מרשות הס"א. כמו שאנו מוצאים בעצם לוז עיין בזוהר במד' הנעלם תולדות וכן סניא דיבי [המעי העיוור] וכו', וכן בחלק ידוע מכל אבר ואבר, ואכמ"ל.

ולפיכך, מחויב האדם, לקבל כלכלה לתוך גופו, יתר מהצורך, להיות העודפות הנ"ל, מתחברים בכל תביעה, העולה מהגוף, וע"כ מקבל הגוף בשבילם, אמנם העודפות בעצמם אינם יכולים לקבל חלקיהם, וע"כ נשאר חלקיהם בגוף, בבחי' מותרות ופסולת, שהגוף מחוייב אח"כ להפליט לחוץ. ונמצאים כלי המאכל והעיכול, מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם, וע"כ הולכים ונפסדים, עד לכליון, כי משפטם חרוץ ככל פעולה מחסרי המזג, שסופה להתפרק. והנך מוצא גם מצד בנין הגוף, שנתלה מיתתו, בקודם ונמשך מעצה"ד.

ועתה זכינו להשכיל ולדעת, בדבר ב' ההנהגות הסותרות זו את זו עד לקצה, שעמדנו עליהם, לעיל באות י"א ע"ש. כי הנהגת קיום וכלכלה של בני המציאות, כבר עברה ממערכת הקדושה למערכת הס"א, והוא, מסבת הספחת, של גדלות הרצון לקבל לעצמו, הנקשר בבני המציאות, מסבת אכילת העצה"ד, שגרם פירוד והפכיות ושנאה, בין מערכת הקדושה, לבנין הגופות של בני מציאות העוה"ז. בשכבר הקדושה, אינה יכולה לקיימם ולזונם, משלחן גבוה, וע"כ כדי שלא יחרב המציאות, וכדי להזמין להם מהלך תיקונם, מסרתה לכללות השפע של קיום המציאות, שה"ע רפ"ח הניצוצין שלה, למערכת הס"א, שהמה יהיו המפרנסים לכל בני העולם, בזמן המשך התיקונים. וע"כ סדרי הקיום נמצאים מבולבלים מאד, כי מרשעים יצא רשע, וממ"נ, אם ממעיטים השפע לבני העולם, מביאים ודאי חורבן ויסורים, ואם מרבים בשפע נמצאים מביאים כח הפירוד ביותר להמקבלים, ע"ד שאמרו ז"ל, יש לו מנה רוצה מאתים, ויש לו מאתים רוצה ארבע מאות. כדמיון התענוג דפרודא, המושג לבשר הנפרד והלקוי הנ"ל, שכמות התענוג, מרבה הפירוד והלקותא, ונמצא האהבה עצמיית, מתגבר ביותר בהמקבלים, ואיש את חבירו חיים בלעו, וגם חיי הגוף מתקצרים, כי ע"י ריבוי כמות הקבלה, מגיע במוקדם לטפה של מרה שבאחריתה, ובכל מקום שהם פונים, אך מרשיעים. כנ"ל.

ובזה תבין, מ"ש בתוספות כתובות דף ק"ד, דעד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ע"ש. והיינו, משום דצורת הקבלה העצמיית, שהוא ההפכי מהקדושה, מתרבה ומתגדל, בשיעור התענוג המושג לגופו, כנ"ל. וא"כ איך אפשר לו להשיג אור תורה לתוך גופו, בהיותו נפרד בהפכיות הצורה עד לקצה מהקדושה, ושנאה גדולה מצוי ביניהם, כערך כל ההפכיים ששונאים זה לזה, ואינם יכולים להמצא בכפיפה אחת. ופשוט הוא, שמחוייב מקודם להתפלל, שלא יכנסו המעדנים והתענוגים לתוך גופו, ולפי רוב המעשה בתורה ומצות, נמצא לאט לאט, זוכה להפך צורת הקבלה לע"מ להשפיע, ונמצא משוה צורתו למערכת הקדושה, וחזר להיות ההשתוות והאהבה ביניהם, כמו שהיה קודם חטאו של עצה"ד, וזוכה לאור תורה, להיותו נכנס למחיצתו של הקב"ה.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

23. הקדמה לפנים מאירות - אות יט _ ענפי הס'א העליונה

אות י"ט) והיינו שאמרו ז"ל (ב"ב י"ז), הוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המוות, שיורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו. והוא, כי ב' קלקולים כוללים נעשו בסבת החטא של עצה"ד, קלקול הא', ה"ע עולה ומקטרג, כי אחר שנתפתה ואכל מעצה"ד, וקנה בבנין גופו, כלי קבלה דחלל הפנוי, נעשה מחמת זה, שנאה והרחקה, בין אור החיים הנצחי דנפח ה' באפו של האדם, ובין גוף האדם. ודומה למה שאמרו ז"ל, כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור א', כי ענין הגאווה, נובעת מכלי קבלה דחלל הפנוי, שכבר אור העליון נתרחק ונפרד משם, מעת הצמצום ולהלן, ועד"ש בזוהר הק', שהקב"ה שונא את הגופות שבנינם אך לעצמם. וע"כ פרח ממנו אור החיים והוא קלקול א'. וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו, למערכת הס"א והקלי'. כי מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה, לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת השנאה, שנתהוה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי, כחוק ההפכים זה לזה, כנ"ל, שאין אני והוא יכולים לדור במדור א'. ע"כ נמסרה הרפ"ח ניצוצין למערכות הס"א, כדי שהמה יכלכלו ויקיימו את האדם והעולם, בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון. ובזה תבין, למה המה מכונים בשם קליפות, להיות ערכם, כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרה מכל טינוף והיזק, עד שתבוא הפרי, לידי האוכלה, שבלעדה, היה הפרי נשחתה, ולא היתה באה למטרתה. כן אתה מוצא, אשר הרפ"ח ניצוצין נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה, כנ"ל.

והנה קלקול הב' הנזכר, ה"ע ובא ונוטל נשמתו, רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר לו להאדם, בבחי' זיעה, של חיים הקודמים, הרי הס"א עושקתה, על ידי אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח הניצוצין, שנפלו לגורלה. ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הס"א כמות שהיא, בכדי שתוכל להשכיל כל דרכיה, וכבר הראיתי לדעת בפמ"ס בענף ו' דכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים נמשכים משורשם, כמו חותם מחותם, מעולם העליון, והעליון מגבוה הימנו, והגבוה, מגבוה על גבוה וכו'. ותדע, שכל הבחן שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם לבד, כלומר שחומריים שבעוה"ז, המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחי' רוחניית היצירה, וכן כל עולם ועולם מבחינתו, אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שוה, מכל ענף לשורשו, כמו ב' טפות מים, השוות זו לזו, וכמו הנחתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם, שממנו נחתם. ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף, שישנו להס"א העליונה בעוה"ז, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הס"א העליונה....

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

22. הקדמה לפנים מאירות - אות י'ח 2 _ זיעה של חיים

אמנם זה הקדושה העליונה, היה עדיין שלא בעונתו, שלא היתה ראויה לעמוד בה, זולת באכילה א', אבל לא באכילה הב' (שז"ס הזוה"ק דכלא מלילא בשיקרא). ואסביר לך, כי אינו דומה, המנזר עצמו מהתאוה, בטרם שטעמה והורגל בה, להמנזר עצמו מהתאוה, אחר שטעמה ונקשר בה, כי הראשון ודאי יכול להזיר את עצמו, בפעם א' על תמיד, משא"כ השני, צריך לעבודה יתירה, לפרוש מתאותו לאט לאט, עד שגומר הענין. כן הדבר הזה, להיות שהאשה עדיין לא טעמה מעצה"ד, והיתה כולה בבחי' השפעה, ע"כ, בקל היה מעשיה לאכול אכילה ראשונה, ע"מ להשפיע נ"ר להשי"ת בתכלית הקדושה, משא"כ, אחר שטעמה אותו, כבר נקשר בה תאוה גדולה וחמדה יתירה לעצה"ד, עד שלא היתה יכולה עוד לפרוש מתאותה, כי כבר יצא הענין מרשותה. והיינו שאמרו חז"ל, שאכלו פגה, פי', טרם בישולו, דהיינו בטרם שקנו הכח והגבורה למשול על יצרם, והבן היטב. ודומה למה שאמרו ז"ל במס' יבמות אליבא דאבא שאול, שאמר, הנושא יבמתו לשם נוי ולשם אישות הוי כפוגע בערוה, ואמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, עש"ה. וז"ש ז"ל, אכלתי, ואוכל עוד, כלומר, שאפי' בו בעת, שכבר שמע בפירוש, שחרה בו השי"ת, מ"מ לא יכול לפרוש הימנו, שכבר נקשר בו התאוה. ונמצא, שאכילה א', היה ע"צ הקדושה, ואכילה ב', היה בזוהמא גדולה.

ובזה מובן חומר ענשו של עצה"ד, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה, אמנם זה המיתה, נמשך מתוך אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת, ביום אכלך ממנו מות תמות. והענין להיות שנמשך לתוך איבריו, צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר מצמצום ולהלן, כבר אור העליון א"א לו להיות עמה, בכפיפה אחת, וע"כ זה הנשמת חיים הנצחית, המפורש בהכתוב, ויפח ה' באפו נשמת חיים וכו', היה מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם. וחיים האלו, אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך, לזיעה של חיים, כלומר שנתחלק לו החיים לטפין טפין, באופן שכל טפה וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שה"ע ניצוצי נשמות שנתחלקו לכל תולדותיו עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב ומכל הדורות, עד דור האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה, בערך שלשלת גדולה אחת, באופן שמעשי השי"ת לא נשתנו כלל וכלל, מחמת חטאו של עצה"ד, אלא זה האור החיים, שהיה באה"ר בבת אחת, נמשך ונארך, לשלשלת גדולה המתגלגלת, על גלגל שינוי הצורות, עד גמר התיקון, בלי הפסק כלל כרגע, להיות מעשה ה' מוכרחין להיות חיים וקיימים, ומעלין בקודש ואין מורידין, והבן זה היטב. וכמקרה האדם, כן קרה לכל בני העולם עמו, כי כלם ירדו מבחי' נצחית וכללית, על גלגל שינוי הצורה, כמו האדם, כי האדם ועולם, ערך פנימי וחיצון להם, אשר החיצונית תמיד עולה ויורד בהתאם להפנימי, ואכמ"ל. וז"ע בזיעת אפיך תאכל לחם, שבמקום נשמת החיים הקדום, שנפח ה' באפו, נמצא עתה, זיעה של חיים באפו.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

21. הקדמה לפנים מאירות - אות י'ח _ להכיש על מנת להכחיש

אות י"ח) ועתה נבוא לעומק הענין, והטעות, שהיה קשור ברגלו, כי זה העצה"ד טו"ר, היה מעורב מבחי' חלל הפנוי, כלומר, מצורת הגדלות שבקבלה. שעליה היה הצמצום, ואור העליון כבר נפרד משם, כנ"ל. וכבר נתבאר, שאדם הראשון, לא היה לו כלל בבנינו, צורת גדלות הקבלה, הנמשך מחלל הפנוי, אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינם להשפיע. כמו"ש בזוהר קדושים, דאדה"ר לא הוה לי' מהאי עלמא כלום, ע"ש. וע"כ נאסר לו העצה"ד, כמו ששורשו, וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים מהס"א, משום שינוי הצורה שלהם, שהיא ענין הפירוד כנ"ל, וע"כ גם הוא נצטוה עליו, והוזהר מלהתחבר בו, כי יופרד מחמתו משורשו, הקדוש, - וימות, כמו הס"א והקלי' שהמה מתים, לסבת הפכיותם ופירודם מהקדושה, וחי החיים, כנ"ל. אמנם, השטן הוא הס"מ הוא מלאך המוות, שנתלבש בהנחש, וירד והסיתה לחוה, בדבר שקר שבפיו, לא מות תמותון. ונודע, שכל דבר שקר שאין אומרים דבר אמת בתחילתו אינו מתקיים, וע"כ הקדים אותה בדבר אמת, וגילה לה מטרת הבריאה, שכל ענינה לא באה, אלא לתקן העץ הזה, כלומר, כדי להפך כלי קבלה הגדולים על צד ההשפעה, וז"ש חז"ל שאמר לה, אשר אלקים אכל מעץ הזה וברא את העולם, כלומר, שהסתכל על ענין זה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה וע"כ ברא העולם.

וכמו שנתבאר לעיל, דכל ענין הצמצום א', לא היה אלא בשביל האדם, העתיד להשוות הצורה של קבלה, להשפעה, עי' לעיל, והוא דבר אמת. וע"כ היה השעה משחקת לו, והאשה האמינה אותו, בשעה שהכינה את עצמה לקבל ולהנות רק בע"מ להשפיע, נמצא ממילא, שפרח הרע מן העצה"ד טו"ר ונשאר עצה"ד טוב. להיות שכל ענין הרע דשם, הוא רק מבחי' שינוי צורה, דקבלה לעצמו, שהיה מוטבע בו להטביע, אמנם בקבלה ע"מ להשפיע, הרי הביאתו על תכלית שלימותו, ונמצאת שעשתה יחוד הגדול, כמו שראוי להיות בסוף מעשה.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

20. הקדמה לפנים מאירות- אות י'ז _ עורמת הנחש

אות י"ז) ועתה, נבין ערמת הנחש, אשר חז"ל הוסיפו להודיענו, אשר הס"מ היה מתלבש בו, והיינו מפני שגבהו דבריו מאד. והנה פתח, באף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, פי' שנכנס עמה בדברים, להיות שהאשה לא נצטוה מפי הקב"ה, כנודע, וע"כ שאל אותה על דרכי הבירור, כלומר מאין תדע, שנאסר העצה"ד, אולי נאסרו לכם גם כל פירות הגן. ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל וכו', לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון.

ויש כאן ב' דיוקים גדולים:

א. הא הנגיעה, לא נאסרה מעולם, ועל מה הוסיפה באיסור,

ב. כי הטילה ספק בדברי השי"ת ח"ו, שהשי"ת אמר מות תמותון, והאשה אמרה פן תמותון, והיתכן שלא האמינה ח"ו בדבר ה', עוד מטרם החטא.

אמנם האשה ענתה לו על פי שאלתו של הנחש, דעל כן יודעה, מה שאסר ה' כי כל עצי הגן מתוקים ונחמדים, וראוים לאכול, משא"כ זה העץ אשר בתוך הגן, כבר היתה בו בקרוב לנגיעה, וטעמה בזה טעם קשה כמות. והיא שהוכיחה מעצמה, שמצד הבירור שלה, יש חשש מיתה אפי' על הנגיעה ולכן הוסיפה להבין במצוות האיסור, על מה ששמעה מבעלה, כי אין חכם כבעל נסיון, ופן תמותון סובב על הנגיעה. וכנראה, שהתשובה היה מספקת לגמרי, כי מי יתערב ויכחיש בחוש הטעם של חבירו. אמנם הנחש הכחיש אותה, ואמר, לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו'. ויש לדייק, מה ענין פקיחת עינים לכאן, אמנם כן דבר חדש ונשגב הימנה, הודיע אותה, שהוכיח להם, שטפשות היא לחשוב, שברא ה' דבר רע ומזיק בעולמו, והא ודאי כלפי השי"ת, אין זה ענין רע ומזיק, אלא זה המרירות שתטעמו בו אפי' בקירוב נגיעה, הוא רק מצדכם, להיות אכילה זו, הוא להעמיד אתכם, על גובה מעלתכם, וע"כ לקדושה יתירה אתם צריכים, בעת המעשה שיהיה כל כונתכם להשפיע נ"ר לו ית', לקיים הכוונה שעליה נבראתם. ולפיכך הוא נדמה לכם כרע ומזיק, כדי שתבינו הקדושה היתירה הנדרש מכם. אמנם ביום אכלכם ממנו, פירוש, אם תהיה המעשה בקדושה וטהרה, ברורה כיום, אז והיתם כאלקים יודעי טוב ורע, כלומר, כמו שכלפי השי"ת הוא ודאי מתוק בהשואה גמורה, כן יהיה לכם הטוב והרע בהשואה גמורה, למתוק ולעדן. ועדיין נשאר מקום להרהר באימון הנחש, מפני שהשי"ת לא הודיעו זה בעצמו, ע"כ הקדים הנחש, ואמר, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם כלומר, מצד השי"ת דבר יתר הוא, להודיעכם זאת, להיותו יודע שאם תשימו לבכם לזה, לאכל על צד הקדושה, ונפקחו עיניכם מעצמיכם, להבין גודל הרוממות שבו, כי תרגישו בו מתיקות ועידון עד להפליא, וא"כ אינו צריך להודיעכם, דעל כן הטביע בכם כח המברר. לידע תועלתכם מעצמכם.

ומיד כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וכו', פי' שלא סמכה עצמה על דבריו, אלא שהלכה ובררה מדעתה ותבונתה, והקדישה את עצמה בקדושה יתירה, לעשות נ"ר להשי"ת, כדי להשלים הכונה הנרצה הימנה, ולא כלל להנאתה עצמה. שאז, נפקחו עיניה, כדברי הנחש, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, והיינו ע"י זה שראתה, כי תאוה הוא לעינים, כלומר, דעוד מטרם שנגעה בו, הרגישה מתיקות ותאוה גדולה, בראות עיניה לבד שחמדה כזה עוד לא קרה לה, בכל עצי הגן, ונתברר לה עוד, אשר נחמד העץ להשכיל, כלומר, דע"כ יש בעץ הזה תאוה וחמדה מרחוק, יתר מכל עצי הגן, היינו להשכיל עליו, אשר בשביל מעשה האכילה הזו, נבראו, והוא כל המטרה, כמו שגילה לה הנחש. ואז, אחר הבירורין המוחלטים האלו, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ודייק הכתוב במלת עמה, כלומר, על כונתה הטהורה, דהיינו רק להשפיע, ולא לצרכי עצמו וזה הוראת הכתוב, שנתנה לאישה עמה, כלומר, עמה בקדושה.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

19. הקדמה לפנים מאירות - אות ט'ז _ ברורים

(אות ט"ז) וצריכים לדעת, טיב של ב' מיני הבירורים הנוהגים אצלנו:

בירור הא', נק' בירורי טוב ורע,

בירור הב', נק' בירורי אמת ושקר.

פי', שהשי"ת הטביע כח המברר בכל בריה, שפועל בה כל התועלת הנרצה, ומעמידה על שלימותה הנרצה, והנה בירור הא' הוא כח הפועל גופני, שאופני פעולתו, ע"י הרגש מר ומתוק, שהוא ממאס ודוחה צורת המר, כי רע לו, ונאהב לו, ומקרב צורת המתוק, כי טוב לו. והנה כח הפועל הזה, די ומספיק, בדומם, צומח, וחי, שבהמציאות, שמעמידם על גמר שלימותם הנרצה.

ונוסף עליהם מין האדם, שהטביע בו השי"ת כח פועל שכלי, שאופני פעולתו בבירור הב' הנ"ל, שדוחה עניני שקר וריקות, במיאוס עד להקאה, ומקרב ענינים אמיתיים, וכל תועלת, באהבה גדולה. ובירור הזה, נק' בירור אמת ושקר, ואינו נוהג זולת במין האדם כאו"א לפי שיעורו. ותדע, שכח הפועל הזה הב', נברא והגיע להאדם, בסבת עטיו של הנחש, כי מצד היצירה, לא היה לו זולת כח הפועל הא', מבירורי טו"ר, שהיה די ומספיק לו לתועלתו בעת ההיא.

ואסביר לך על דרך משל, אם היו הצדיקים נגמלים כמפעלם הטוב, והרשעים נענשים על מעשיהם, כדי רשעתם, בעוה"ז, היה אז הקדושה מוגדרת לנו, במציאות של המתוק והטוב. והס"א היתה מוגדרת לנו, במציאות של הרע והמר. ובאופן זה, היה מצוות הבחירה מגיענו, ע"ד ראה נתתי לפניך את המתוק ואת המר, ובחרת בהמתוק. ובאופן זה, היו כל בני אדם בטוחים בהשגת השלימות, שבטח היו בורחים מן העבירה, להיותה רע להם, והיו טרודים במצוותיו ית' יום ולילה לא יחשו, כמו הטפשים של עתה בעניני הגוף וזוהמתו, להיותה טוב ומתוק להם. והנה כן היה ענין אדה"ר, מפאת יצירתו ית' אותו. והניחוהו בג"ע, לעבדה ולשמרה, שפירשו ז"ל, לעבדה אלו מצות עשה, ולשמרה אלו מצות לא תעשה, ומצות עשה שלו, היה לאכול ולהתענג מכל עצי הגן, ומצוות ל"ת שלו, היה שלא לאכול מעצה"ד טו"ר. אשר המצוות עשה, היתה מתוקה, ונחמדה, והמצות לא תעשה, היה הפרישה מן הפרי המר והקשה כמות. ואין לתמוה איך אפשר להקרא כאלה, בשם מצוות ועבודה, כי מצינו כזה, גם בעבודתינו של עתה, אשר ע"י התענוג בשבתות ויו"ט, אנו זוכים לקדושה העליונה, וכן על ידי הפרישה משקצים ורמשים, וכל אשר נפשו של אדם קצה בו, אנו מקבלים שכר. והנך מוצא, שענין הבחירה, בעבודתו של אדה"ר, היה ע"ד ובחרת במתוק כנ"ל, ונמצא שחיך הגופני לבד היה די ומספיק לו לכל תועלתו, לדעת אשר צוה ה', ואשר לא צוהו.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

18. הקדמה לפנים מאירות - אות ט'ו _ בגד או לבוש

אות ט"ו) ובהאמור, זכינו להבין המשך הפסוקים, בחטאו של עץ הדעת טוב ורע, אשר עומק רום להם, וחז"ל שגילו בהם טפח, עוד כסו בדבריהם עשרה טפחים. והנה בהקדם הענין כתוב, ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ודע, שענין לבוש, ה"ע כלי חיצון, כמ"ש בע"ח שער דרושי אבי"ע, ע"ש, וע"כ מקדים לנו הכתוב, להורות סיבת חטאו של עצה"ד, ע"ד שאמרו ז"ל, בהפסוק נורא עלילה לבני אדם, אשר בעלילה באת עליו. כלומר, שהיה מוכן לו חטאו מכל מראש. וזה שיעור הכתוב, שהיו האדם ואשתו מצד היצירה, בלי כלי חיצון, רק בבחינת כלים פנימים, הנמשכים ממערכת הקדושה כנ"ל, וע"כ ולא יתבוששו, כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה ה"ע הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון בדומה, להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה. אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי נמצאת מולידה בו, הרגש הריקנות והחסרון, ומתבייש מזה, וע"כ מוכרח, שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האו"מ החסר לו, שהוא עומד למלאות את כלי הזו. וזהו הוראת הכתוב, ויהיה האדם ואשתו שניהם ערומים, מכלי חיצון, ולפיכך ולא יתבוששו, שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה שעליה נבראו.

אמנם צריך להבין מאד, רוממות זה האדם יציר כפיו של הקב"ה, ואשתו שהקב"ה חלק לה עוד בינה יתירה הימנו, כאמרם ז"ל (נדה מ"ה) בהבנת הכתוב ויבן ה' את הצלע, ואיככה נכשלו ונעשו ככסילים, לא ידעו להזהר מערמת הנחש, גם לאידך גיסא, זה הנחש, שהמקרא מעיד עליו, שהיה ערום מכל חית השדה, איך הוציא משפתיו כסילות וריקות כזו, שבאם יאכלו לפרי העצה"ד, אז יתהוה מהם אלקים. ואיך כסילות זה מצא קן בלבבם. ועוד, כי להלן נאמר, שלא מפני התאוה להעשות אלקים אכלה מעצה"ד, אלא בפשיטות, כי טוב העץ למאכל וכו', שהוא לכאורה, תאוה בהמית.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

17. הקדמה לפנים מאירות - אות י'ד _ כולו שקרים

אות י"ד) ועתה מצאנו הפתח, להמדרש הנ"ל, בענין ד' הכתות, חסד וצדקה אמת ושלום, שנשאו ונתנו עם השי"ת, בבריאת אדם. כי המלאכים הללו, המה משמשי הנשמה של האדם, (ועי' בע"ח ש' דרושי אבי"ע) ולכן נשא ונתן עמהם, להיות כל מעשה בראשית לדעתם נבראו, כאמרם ז"ל. ונודע, שכל נשמה ונשמה כוללת ענין, ע"ס, באו"פ ואו"מ, והנה החסד, הוא ענין או"פ של ט"ר של הנשמה. והצדקה, ה"ע או"פ של המלכות של הנשמה. והאמת, ה"ע אור מקיף של הנשמה. וכבר דברנו שאו"פ ואו"מ הפכים המה. להיות האו"פ נמשך בחוק הארת הקו, שנמנע מלהופיע לנקודת הצמצום, שהיא צורת הגדלות של הקבלה. ואו"מ נמשך מאור א"ס ב"ה, המקיף לכל העולמות, ששם בא"ס שוה קטן וגדול וע"כ או"מ מאיר ומטיב לנקודת הצמצום ג"כ, ומכ"ש לבחי' המלכות. וכיון שהמה הפכים, א"כ לב' כלים צריכים, כי או"פ מאיר בט"ר, וכן אפי' למלכות אינו מאיר אלא בחוק ט"ר, ולא כלל לבחינתה עצמה. אמנם או"מ, מאיר בכלים הנמשכים מנקודת הצמצום ביחוד, שנק' כלי חיצון.

ובזה תבין, למה נקרא האמת חותם, כי שם זה, מושאל, מחותם, הבא בשולי המכתב בסוף הענינים, אמנם הוא מעמידם ומקיימם, כי זולת החותם, אין בהם שום ערך, וכל הכתב הוי לבטלה. וכן ענין או"מ המטיב לנקודת הצמצום, שה"ע גדלות הקבלה, עד שמשוה צורתה ליוצרה בבחי' השפעה כנ"ל, שהיא מטרת כל העולמות עליונים ותחתונים המוגבלים.

והיינו המחאה של האמת, בבריאת האדם, כי טען שכולו שקרים, להיות שמצד יצירתו של הקב"ה, אין להאדם כלי חיצון, שהוא צריך להמשך מנקודת הצמצום, בשכבר נפרדה מאורו ית' כאמור לעיל. וא"כ, אי אפשר למלאכי אמת, להועיל להאדם בהשגת אור מקיף, וא"כ כל העולמות העליונים והתחתונים המוגבלים, שלא נבראו אלא להשלמה הזו, ואשר זה האדם צריך להיות הנושא היחיד אליה, וכיון שהאדם הזה אינו מוכשר למטרתו. א"כ כולם המה תוהו ושקר, וכל הטרחא בהם ללא הועיל.

אמנם מלאכי חסד וצדקה, שהמה שייכים ביחוד, לאו"פ של הנשמה, אדרבא משום זה שאין לו כלל מבחי' חלל הפנוי, היו יכולים להשפיע לו כל אורות הנשמה בהרוחה יתירה, על השלימות היותר נעלה, ולפיכך היו שמחים להועילו, והסכימו בכל מאדם על בריאת האדם. (הם בחינת נה"י הנכנסים בזווג דהכאה וע"כ הם שייכים לחצי או"מ מצד האו"ח שבו). ומלאכי השלום, טענו דכולו קטטה, כלומר, איך שיהיה ענין קבלתו את האו"מ, אמנם סוף סוף אי אפשר שיבואו בנושא אחד עם האו"פ, להיותם הפוכים זל"ז, כאמור, והיינו כולו קטטה. (פירוש שהאו"מ נבחן בב', או"ח העתיד ואו"מ העתיד. והכלי חיצון לאו"ח הוא המסך. והכלי חיצון לאו"י הוא העביות עצמו דבחי"ד, בחינת לב האבן. ונמצא שאדה"ר היה חסר רק מבחי' כלי חיצון השייך למלאכי אמת ולא הי' חסר מכלי חיצון השייך למלאכי שלום וע"כ הסכימו לבריאה אלא שטענו כולו קטטה כלומר שהאו"י אינו יכול לכנס לכלי פנימי משום שהם הפכים לו)

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠

16. הקדמה לפנים מאירות - אות יג' _ ש'ך ניצוצין

(אות י"ג) ובזה תבין הצורך לשבירת הכלים ותכונתם כמ"ש בזהר וכהאר"י, דנודע, דב' מיני אור נמצאים בכל ע"ס, ברצוא ושוב, אור הא', הוא אור אין סוף ב"ה, הרצוא מלמעלה למטה, ונקרא אור ישר. ואור הב', הוא תולדות כלי המלכות, השוב מלמטה למעלה, ונק' אור חוזר. אשר שניהם מתחברים לאחד ממש. ותדע, דהא דאמרינן, אשר מהצמצום ולמטה, כבר נשללת נקודת הצמצום מכל אור, ונשארה חלל פנוי, ואור העליון לא יופיע עוד לבחי' אחרונה, בטרם גמר התיקון שזה נאמר ביחוד, על אור א"ס ב"ה, שנקרא אור ישר, אבל אור הב', הנקרא אור חוזר, הוא יכול להופיע לבחי' אחרונה, היות, שעליו לא היה מקרה הצמצום כלל.

ונתבאר אשר מערכת הס"א והקלי', הוא צורך מחוייב, למטרתה של הצמצום, והוא, כדי להטביע בהאדם כלי גדלות הקבלה, בעת קטנותו, בהיותו סמוך על שולחנה, וא"כ הרי הס"א ג"כ, לשפע היא צריכה, ומאין תקח זה, בהיות כל בנינה רק מבחי' אחרונה, שהוא חלל פנוי מכל אור, אשר מהצמצום ולמטה, כבר אור העליון נפרד משם לגמרי.

ולפיכך, הוכן ענין שביה"כ, שענין שבירה יורה, ענין הפרש חלק מאור חוזר, שבעשר ספירות דעולם הנקודים, שירד מאצילות ולחוץ, עד לחלל הפנוי, וכבר ידעת, שאור חוזר, אפשר לו להופיע גם לחלל הפנוי. והנה בזה החלק או"ח, שירד מאצילות ולחוץ, יש בו מכל ספירה וספירה, דע"ס דנקודים, ל"ב בחי' מיוחדות, כמו"ש במקומו, ועשרה פעמים ל"ב, הוא ש"ך. וש"ך בחי' אלו שירדו, הוכנו, לקיום המציאות, של התחתונים, שהמה באים להם בב' מערכות, בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים, דהיינו עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם עולמות אבי"ע דס"א. והיינו שאמרו ז"ל (מגילה ו' ע"א) בביאור הכתוב, ולאום מלאום יאמץ וכו', כי כשקם זה נופל זה, ולא נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלם, ע"ש. להיות ש"ך הבחי' האלו, אפשר להם, שיופיעו כולם לס"א, ואז נחרב ח"ו בנין מערכת הקדושה, כלפי התחתונים לגמרי. ואפשר להם, שיתחברו כולם לקדושה, ואז נמצא נחרבת מערכת הס"א לגמרי מהארץ. ואפשר להם, שיתחלקו בין שתיהם, בפחות ויתר, לפי מעשי בני אדם. וכך הם מתגלגלים בב' המערכות, עד גומרו של התיקון.

והנה לאחר שביה"כ, וירידתם של ש"ך בחי' ניצוצי אורה הנ"ל, מאצילות ולחוץ, נתבררו ועלו מהם רפ"ח ניצוצין. דהיינו כל מה שירד מתשעה ספירות הראשונות, שבע"ס דנקודים, וט' פעמים ל"ב, הוא רפ"ח בחי'. והמה שבו ונתחברו, לבנין מערכת הקדושה. ונמצא נשאר לס"א, רק ל"ב בחי', ממה שירד מהמלכות דעולם הנקודים. והיה זה, לתחילת בנין הס"א, במיעוט בתכלית, שעדיין איננה ראויה לתפקידה, ומילוא בנינה נגמר להם אח"כ, בסיבת חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת, כמ"ש בע"ה.

והנה נתבאר שב' מערכות זה לעומת זה, נוהגת, בקיום ופרנסת המציאות. ותקציב אור הצריך לזה הקיום הוא ש"ך ניצוצין. והמה הוכנו ונמדדו, בכח שביה"כ. ותקציב הזה ראוי להתגלגל, בין ב' המערכות אשר בזה תלוי סדרי הקיום והכלכלה של המציאות. ותדע שמערכת הקדושה מחוייבת להכיל, לכל הפחות תקציב של רפ"ח ניצוצין להשלמת ט"ס ראשונות שלה, כנ"ל, ואז יכולה לקיים ולכלכל מציאות התחתונים. וזה היה לה קודם חטאו של אה"ר, וע"כ היה כל המציאות מתנהגת אז, ע"י מערכת הקדושה, להיות שהיה לה המילוא של רפ"ח ניצוצין כאמור.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠⁠הקדמה לפנים מאירות ומסבירות⁠

⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ 

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠