בפרק הזה אנחנו עוצרים לרגע ומקשיבים לילדים שלנו
איך הם חווים מלחמה? מה הם מרגישים כשאבא יוצא שוב למילואים? ואיך מתווכים להם מציאות שכל הזמן משתנה?

טליה משתפת על ההתמודדות בבית – לבד עם חמישה ילדים, על שאלות שאין לה תשובות אליהן, ועל הרגעים הקטנים שבהם הם פשוט ידעו
יוסי מספר על הניסיון לשמור על קשר מהשטח, על הרגע שבו הילדים הגיעו אליו לבסיס, ועל המורכבות שבלדבר איתם על פחד כשהוא בעצמו בפנים

ובפעם הראשונה – הילדים מדברים בעצמם
שחרי וטוב רואי מספרים איך זה הרגיש מהצד שלהם

בפרק הזה אנחנו מדברים על החרדה שמגיעה בלילה, על הדמיון שעובד שעות נוספות, על הקושי לתפקד – וגם על הבחירה לא לתת לפחד להשתלט

שיחה חשופה על תרחישים, חוסר שליטה, ומה עושים כשמוות נהיה חלק מהיומיום

יוסי משתף על המפגש הישיר עם המוות בתוך עזה – על הרגע שבו הכול נעצר, הגוף מתכווץ, והראש מנסה להבין מה בדיוק קרה
טליה מדברת על הפחד מהשיחה שתבוא, על הצורך להחזיק את הבית כשהראש נודד לעוד מחשבה שחורה, ואיזה משפט עזר לה הכי הרבה עם ההתמודדות

בפרק הזה אנחנו חוזרים לרגע שבו התפצלנו – לא רק פיזית, אלא גם בתחושות, במידע, בחרדה
שיחה על הפער בין הבית לשטח – כשאין מילים, ואין דרך לגשר

שני העולמות - מעלה גלבוע ועזה, רחוקים זה מזה שנות אור, והזמן רק מרחיק ומרחיק אותנו אחד מהשנייה

זהו פרק על החיים בזמן מלחמה, כשכל אחד נמצא בצד אחר של הקו – וכל אחד מנסה להבין מה עובר על השני

בפרק השני של "קודקוד, כאן בית", אנחנו חוזרים לשבוע הראשון של המלחמה – יוסי במילואים, טליה בעורף – וכל אחד מהם מוצא את עצמו במקום שבו אי אפשר לתרגל או להתכונן

מה עושים כשאתה נדרש להוביל חיילים לקרב – ואתה לא בטוח שאתה מסוגל?איך שורדים שבוע ראשון של מלחמה כשאת לבד בבית עם חמישה ילדים?ואיך שומרים על קשר – לא רק עם הילדים, אלא גם זה עם זו – כשהוא בתוך טנק והיא באמצע לילה בלי ממ"ד?

שיחה כנה, מטלטלת ומרגשת, שמחזירה אותנו לרגעים שהיו – ומזכירה כמה כוח יש באהבה, גם כשהכול סביב מתפרק

ביום שבו המלחמה התחילה, היינו עמוק בתוך החיים שלנו – תינוק בן שלושה שבועות, חמישה ילדים, שגרה שהתחילה להתייצבואז הכול נעצריוסי יצא למילואים, טליה נשארה בבית – וכל אחד מאיתנו התחיל להחזיק מציאות אחרת לגמרי

בפרק הראשון של "קודקוד, כאן בית" אנחנו חוזרים לרגע שבו הבנו שאין חזרה מהיום הזהשיחה אישית על התפרקות, על רגעים של בלבול, פחד, אחריות – ועל איך ממשיכים לתקשר, גם כשאין אוויר לנשום