היום יום כז-כח תשרי. פרק זה עוסק בשיעור ליום כ"ז תשרי, המבוסס על מכתב דרמטי שכתב הרבי הריי"צ בשנת 1942 (תש"ב) לנערה בגיל ההתבגרות, על רקע השואה באירופה ומצב רוחני קשה בעולם. המכתב מתאר את המצב סביב, שבו צעירים וצעירות "עזבו מקור מעיין מים חיים" ושוקעים ב"טומאת הנפש והמידות הרעות", מעדיפים "יופי אופנה" חיצוני על פני "תוארם הפנימי". הרבי מלמד כיצד "התורה והמצוות מקיפות את חיי האדם" מיום לידתו "עד את פקודתו", ומעמידות אותו "בקרן אורה" עם "שכל בריא ובקניין מידות נעלות". הן מאפשרות לחיות "חיים מאושרים בגשם וברורח". התורה מתוארת כ"תיבה" אליה יש להיכנס, בדומה לסיפור המבול (כפי שמתאים לשלישי של פרשת נח באותה שנה), שדרכה ניתן לייצר את "עולם המחר".הלימוד מדגיש את הצורך להתבונן ב"השגחה הפרטית", שהיא "פנס האור והחיים" והיא זו שצריכה להיות מורה הדרך. הנערה נדרשת לבחור את עמדתה בגיל ההתבגרות, לעסוק בתיקון מידותיה, ולהיות "שליחה" על ידי הקמת אגודת נערות והשפעה על בנות גילה.

היום יום כז תשרי. פרק זה עוסק בשיעור ליום כ"ז תשרי, המבוסס על מכתב מרתק ששלח הרבי הריי"צ בשנת תש"ב (1942) לנערה בגיל ההתבגרות, על רקע השואה באירופה ומצב רוחני קשה. הלימוד משתמש במשל "המבול" (כפי שמתאים לשלישי של פרשת נח באותה שנה) כדי לתאר את המציאות שבה העולם נתון לשחיתות מוסרית ורוחנית, כאשר צעירים רבים "עזבו מקור מעיין מים חיים". המכתב מתאר כיצד אנשים שוקעים ב"טומאת הנפש" ו"המידות הרעות", ומעדיפים יופי חיצוני על פני תוארם הפנימי. הפתרון וההדרכה של הרבי הם שהתורה והמצוות מקיפות את חיי האדם "מיום גיחו מבטן אמו עד את פקודתו" הן מעמידות את האדם "בקרן אורה" ומקנות לו שכל בריא, מידות נעלות וחיים מאושרים בגשם וברוח. התורה משמשת כ"תיבה" שדרכה ניתן לייצר את "עולם המחר". בנוסף, נדרשת התבוננות ב"השגחה הפרטית", שהיא "פנס האור והחיים" בחיי עם ישראל, והיא המורה את דרכי החיים. הנערה מודרכת לבחור את עמדתה, לעסוק בתיקון מידותיה ולפעול כשליחה באמצעות הקמת אגודת נערות.

היום יום כד תשרי. הפרק עוסק בלימוד ליום כ"ד תשרי (שבת איסרו חג של חג הסוכות ובאותה שנה ערב שבת בראשית), ומתמקד במושג החסידי היסודי: התוועדות (פַארבּרֶנְגֶן). אנו לומדים כי ההתוועדות היא אחד היסודות בדרכי החסידים והחסידות, והיא "פתח ומבוא למצווה היסודית של אהבת ישראל". ההתוועדות בנויה על שלושה מקורות שונים שחיבר הרבי הריי"ץ. המטרה העיקרית של ההתוועדות אינה לימוד ידעני, אלא התכנסות שבמהלכה זקני החסידים והחכמים טובעים מהמסובים – זהו סוג של תוכחה משותפת (שחייבת להיות מתוך אהבה ובחיבה גדולה, ורק על עניינים שאין בהם הלבנת פנים). המטרה היא שיטיבו הנהגותיהם ודרכיהם, שיקבעו עיתים ללימוד "דברי אלוקים חיים" (חסידות), ושישמרו על קביעות זו. הלימוד מדגיש את החשיבות של זהירות בתוכחה, ומפנה למאמר "אם רוח מושל" כדי ללמוד כיצד "אדם מושל בכעס" ומצליח להוציא את הנקודה האמיתית, אחרת "אל תשב לי בפרברנגן ותוכיח". חסידים אף לימדו כי מספיק לעקם את האף ("כי באפם") כדי להרוג אדם. בנוסף, הפרק חושף את הקשר המיוחד של ההתוועדות לכ"ד תשרי, ומגלה כי ביום זה התקיימה ההתוועדות הגדולה הראשונה המתוארת בספר נחמיה. באותו יום, לאחר חג הסוכות וקריאת התורה יום ביומו, נאספו בני ישראל בצום, והם התחילו לקבל על עצמם קבלות חשובות לתיקון "עולם שנה ונפש", כולל התבדלות מהגויות, ושמירה על שבת,. ההתוועדות מתוארת כ"היכולת להתמודד עם בחינת הזמן" וקדושת הזמן

היום יום כג תשרי.

פרק זה, המבוסס על לימוד שמחת תורה (כ"ג תשרי), מציג פירוש חסידי מרתק לפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". הרבי הרי"ץ מפרש את "המחזיקים בה" כ"בעלי השגה" – אלה המגיעים לתובנות שכליות והארה רוחנית,. את "ותומכיה מאושר" הוא מפרש כ"בעלי עבודה" – אלו שעניינם העיקרי הוא עבודת הנפש המעשית, ההופכת את ה"אור של בהמה גסה" לקודש. הלימוד חושף כיצד הזוהר דורש את המילה "מאושר" כ"מראשו", כלומר, דרך עבודתם של בעלי העבודה, ממשיכים ישראל מהרמה הגבוהה ביותר: "פנימיות האינסוף ברוך הוא". מצב זה מומחש על ידי הרגל המקדימה את הראש ומקיימת את פקודת המוח ללא נגיעה אישית. ריקודי שמחת תורה מייצגים את ה"רגל", – כוח הפשטות המבצע את הרצון העליון ומשלים את הכוח שבא כתוצאה משמחת בית השואבה של החכמים

היום יום יז תשרי.

הפרק עוסק בלימוד מיוחד של הרבי מליובאוויטש ליום י"ז תשרי, בו הוא בוחן את ההושענה השלישית "אום אני חומה", אף על פי שבאותה שנה לא נאמרה הושענה זו בשבת חול המועד. הלימוד מתמקד בתיאור המופלא של עם ישראל כשהוא נמצא במצב של גלות: "זרויה בין מכעיסיה", אך נשאר "חבוקה ודבוקה בך". מצב זה של ניסיונות הוא למעשה הדרך לגילוי "בחינת יחידה שבנפש". היחידה היא הנקודה בה הנשמה מתקשרת באלוקות והרצון והתענוג שלה הם אלוקות. כוח זה מתגלה באמצעות עבודת הניסיונות, והוא מביא לכך שאף הנפש הבהמית מתהפכת לאלוקות, והאדם מוצא תענוג גדול וחיות פנימית בקיום תורה ומצוות, עד שכל ענייני העולם משתווים אצלו והם "לא מעניינים אותו"