מכיוון שאני כבר הרבה זמן צובר קטעי וידאו שצילמתי ואני אוהב + כל מיני שירים שממש בא לי לעשות איתם משהו
וגם
אני רוצה להשתפר בוידאו ולמצוא דרך לתעד את החיים שלי / לשתף דברים שאני עושה
או
משהו כזה
=>
החלטתי להקדיש את את היום לעבודה על 8 קטעי וידאו קצרים (שם קוד: reels) בתקווה לתקתק
*אבל*
הודעה מאבא בעקבות שיחת הסטטוס מערערת אותי

בפרקים הקודמים:
לאחר שהייתי (שוב) בדכאון כי אני לא מצליח להתקדם ביצירה שלי, אחותי הציעה שאני אעשה שיחה שבועית עם מישהו כדי לדבר על איך אני מתקדם.
אני בחרתי שהמישהו הזה יהיה אבא שלי. עשינו שיחה ראשונה ב-16.4 ואז הוא הבריז לי ב-23.4.
את הפרק הזה הקלטתי אחרי השיחה השניה שעשיתי איתו בו הוא (במהלך אבאי קלאסי ובהמשך לקו שאיתו פתח בשיחה הראשונה) גם עזר לי וגם עצבן אותי.
המשכנו לדון בהאם הפודקאסט שלי הוא באמת פודקאסט ולמה כדאי או לא כדאי שאני אתבייש בו (לחילופין: למה כדאי או לא כדאי שאני אפרסם אותו).

ניצן חבר שלי סיפר לי שהוא הקשיב לאיזה פרק או שניים של הפודקאסט.
הוא שמע אותי מתעטש אז שלח לי ״לבריאות״ :)))))
זה הפתיע אותי והחמיא לי והפתיע אותי כמה שזה החמיא לי ואז גרם לי להתבייש (בדרך כלל זה איכשהו עובר דרך או מתייצב על התחושה הזו).
ואז רציתי מאוד לעשות לו כזה קטע שאני יעני מתחיל את ההקלטה של הפודקאסט כאילו היא אני מדבר רק איתו.
חשבתי על זה במשך איזה יום או יומיים אם אני זוכר נכון ואז כשעשיתי את זה בפועל הרגשתי שיצא לי לא טוב.
איך שהתחלתי הרגשתי בושה. אולי מבוכה זה יותר מדויק?
כשאני מעמיד פנים אני מיד מרגיש שכולם רואים את זה ושאני נראה מגוחך.
וכשאני עושה משהו שחשבתי עליו מראש ותכננתי אותו ומשחק את עצמי כאילו זה בא לי עכשיו בטבעיות אז מיד אני מרגיש שאני מעמיד פנים.
יש לי עוד דברים להגיד על זה אבל זה לא מתאים פה, פה זה תיאור של הפרק, והפרק לא עוסק כולו בנושא הזה.
כל זה היה רק על איך שהוא מתחיל.

[נכתב 28.5.23]

הפרק האחרון של ״בשדות״.
״בשדות״ זה כמובן בשדות של חוגלה וגבעות החיים (המאוחדת והאיחודית), כי שם סדרת ההקלטות האלו הוקלטה.
״בשדות״ זה גם המשך ל״ביער״ של אוגוסט-אוקטובר 2022. גם שם היה איזה רצף מכובד, אפילו יותר ארוך מזה.

מבחינה סימבולית היער הוא יותר סבוך מהשדות.
ביער יש עצים גבוהים ואי אפשר לראות רחוק (אלא אם עומדים בעמדת תצפית).
ביער יש עליות וירידות. ביער אפשר ללכת בשבילים ואפשר ללכת בכל האזורים שבין השבילים.

בשדות אפשר ללכת רק בשבילים. והכל שטוח. 
בשדות אפשר לראות יותר רחוק ויש פחות מה להתלבט. אבל עדיין יש.

ביער יש יותר פרטיות ויותר אתגר ויותר הרפתקה.
בשדות יש יותר מפגשים עם אנשים אחרים, אבל הרבה יותר נדיר שתהיה תקשורת.

היער הוא מרחב תלת-מימדי.
השדות זה מרחב דו-מימדי.
או לפחות אפשר לטעון ככה. או להגיד שזה לפחות במובן מסוים נכון.
אפשר לטעון שגם היער כמרחב תנועה לנו בני האדם הוא גם דו-מימדי, כי אנחנו לא עפים ולא מטפסים על העצים ולא חופרים תעלות באדמה, אנחנו תמיד על פני השטח.
אבל גם אם זה נכון שמרחב התנועה (הבחירה) שלנו הוא דו-מימדי, עדיין אנחנו נעים בתוך המרחב הפיזי שהוא כמובן תלת-מימדי.
<אם לדייק נהוג להגיד שהוא בעצם מרחב 4-מימדי כי זמן הוא גם מימד>

אוקי בכל אופן זה תיאור הפרק שהשארתי לעצמי:
״smadar amir parent meetup, solidus docker, religious values and culture״

[נכתב 28.5.23]

אוקי, גם פה אני כותב תיאור בדיעבד.
פה התיאור שהשארתי הוא:

״״״
ערב יום הזכרון בהזורע
יום הזכרון בחלץ
משפחה לאורך השנים
״״״

ועליו אני אוסיף -
שאני זוכר כמובן את שני המאורעות שמתוארים פה.
ואני זוכר במעומעם את המחשבות לגבי משפחה לאורך השנים - משהו על זה שמתחילים קרובים ולאט לאט מתרחקים.

אני לא זוכר לגמרי איזה מסלול עשיתי באותו יום.
בא לי להגיד מסלול שדות חוגלה AKA המסלול הדרומי AKA המסלול הארוך.
אני די בטוח שלקחתי אותו בסטנדרטי בלי שינויים מיוחדים.
אני לא זוכר אם בסוף חזרתי דרך חוגלה והפרחים או דרך גבול חוגלה גבעת חיים מאוחד או בכלל דרך גבעת חיים איחוד.

אני זוכר שהיו לי לבטים לגבי מה וכמה להגיד סביב האירועים המשפחתיים.
היות ואני כן רואה בקבוצת המשפחה כמאזינים עתידיים פוטנציאלים אז הרגשתי שאני צריך לדבר כאילו שהם נמצאים שם.
ואז זה יצר לי איזשהו קונפליקט, או אולי שאלה. אולי אפילו כפולה.

היו לזה כמה חלקים, בואו נמנה:
א. היה את הקטע של לא להגיד משהו רע על מישהו
ב. היה את הקטע של לנסות להרגיש/להבין איך להתאים את ההתנהגות שלי לנוכחות [המדומיינת, אך בכל זאת] שלהם
ג. היה את הקטע של להרגיש קצת מוזר עם השונות בין האני שאני כשאני איתם לבין האני שאני כשאני מדבר לעצמי לבד ורק חושב עליהם ועושה כאילו אני מדבר איתם

<באיזשהו שלב תוך כתיבת הקטע האחרון התבלבלתי לגבי האם אני מתאר את הזכרון שלי של החוויה שהייתה לי בעת ההקלטה והדיבור על המשפחה או שאני מנתח / ממציא דברים בדיעבד>
<וכל החוויה הזו גם הייתה מורכבת מכמה חלקים>
<ואז רציתי לעשות רשימה נוספת, בואו נמנה את כל החלקים של החוויה של הכתיבה על החוויה של ההקלטה>
ואז אמרתי לעצמי לא, כי צריך להיות מֶטָה במידה>
<ואז הפכתי את זה לקטע טקסט>
<והנה הוא מסתיים>

אוקי אני ממשיך עם הניסוי הזה של לכתוב בדיעבד תיאורים לפרקים.
לפרק הזה יש את הכותרת הגנרית ״בשדות 6״ שאני נתתי לו כי הוא היה חלק מרצף הקלטות ארוך מהסוג שהיה לי גם בקיץ-סתיו האחרון.
כשאני נכנס לרצף כזה שאני יוצא כל יום להקליט ועושה כל יום איזה כמה שעות, אני מדבר על כל כך הרבה נושאים שכבר קשה לי מאוד לעקוב בדיעבד אחרי כל מה שנאמר.
לעקוב כלומר או לזכור או להתחיל להקשיב שוב. אז אני נותן שם גנרי.
מעורבת בזה גם מידה מסוימת של מבוכה כי אני מרגיש שאני חופר יותר מדי ואת מי בעולם זה יעניין או שאני פריבילג על זה שבכלל מתאפשר לי לעשות כל כך הרבה הקלטות.
או אולי בניסוח אחר - רגישות ל/מחשבה על איך לארוז את זה ואיך זה ייחווה מהצד של המאזין.
בנוסף לפעמים בא לי לדבר חופשי ולשפוך ואין לי כוח אחרי זה לעקוב אחרי בדיוק מה אמרתי.
<אני מנסה להגדיר בדיוק למה קראתי לזה ״שדות 6״>
<אני מנסה להגדיר בדיוק מה אני עושה ולמה אני עושה את זה>
<בבקשה רק שימו לב - כולל כרגע>
<אוקי תודה>

בכל אופן, אני של העבר -
זה שלא היה לו כוח לקטלג את הנושאים בשיחה הזו
(סלאש עשה מהלך אונטולוגי/שיווקי של לאחד מספר פרקים תחת מטריה אחת)
- אותו ההוא, כן הועיל בטובו להשאיר רשימה קצרה של נושאים בפרק.

אני של ההווה -
זה שאמון על כתיבת תיאור הפרק, מרגיש שבהביאי את כל הרקע הזה על רצף ובחירת כותרות גנריות כבר סיפקתי מספיק מידע לקורא ושעדיף לא להיכנס עכשיו לקטע נוסף שבו אנסה להזיכר בתוכן הפרק על בסיס רשימת הנושאים אלא רק אשתף אותה כאן כפי שנכתבה במקור.

והרי התיאור:
״sky miles, spinoza, religion, kululam event at On school, cute [ tasty :(((( ] calves, slippery thoughts״

[נכתב 28.5.23]

זה היה יום שישי וסמדר באה לפגוש חברות שלה (נטע ונועה) בשפיים ואני הלכתי לעשות טיול בחוף.
עשינו לפני כן סידורים, לכן היינו ביחד.
אבל הרבה פעמים אנחנו עושים את הסידור הזה שאני מסיע אותה לאנשהו שיש לה משהו ואז מוצא דרך למלא את הזמן שלי בסביבה.
(כמעט?) תמיד יש לי עם מה למלא את הזמן - לצלם, לשמוע פודקאסט, להקליט פודקאסט... לא חסר. לכתוב מחשבות.
אז הפעם הלכתי להסתובב בחוף של שפיים, ובחוף של געש. ובשמורה הזו שיש שם - שמורת חוף השרון אם אני לא טועה.
אזור נורא יפה. וברובו כיפי להליכה יחפה, חול חמים ורך (יש גם קטעים כואבים - רק מזהיר).

אם אני לא טועה באותו יום אני הייתי קצת מתוח.
באותו יום בדרך באוטו הרגשתי שאני לא מסתדר עם הווייז וטעיתי באיזו פניה וזה הוסיף לנו רבע שעה נסיעה וסמדר איחרה לחברות שלה.
ובאופן כללי היה לי שבוע ארוך ומאתגר, מסיבות שאני לא לגמרי זוכר כרגע (לא עישנתי, איזשהו קושי יצירתי (בדוק, ברגיל), בטח עוד משהו..).

אבל ההגעה למקום הזה + האדיבל שלקחתי פתאום ממש פתחו לי את הצ׳קרות (כותבים צ׳קרות או צ׳אקארות?).
והייתי מהופנט מהמקום שהיה בעיני פשוט יפהפה והיה לי קשה להפסיק לצלם (או בכלל להצליח לבחור אם לצלם וידאו או סטילז והאם בלנדסקייפ או בפורטרייט ומתי לעבור לחיתוך 1:1 ומתי 4:3 ומתי לחזור ל-16:9 כי תכל׳ס זה מה שממלא את המסך ועובר הכי טוב באינסטגרם.

אבל בכל אופן - היה ממש יפה.
והתפעלתי מאוד מהזוויות והפרופורציות שמתאפשרות כשמתצפתים בין הצוקים או מהצוק אל החוף למטה.
ואוו, אני נזכר בזה ועכשיו ומתפעל. איזה כיף ומיוחד לראות אנשים בפרספקטיבה כזו - קטנים מאוד ביחס לסך הסביבה אבל מספיק גדולים כדי שהפרטים עדיין יהיו ברורים.
למחרת באתי לשם שוב עם סמדר והיא בקושי התלהבה :/

אני זוכר שעשיתי בהקלטה קטע שניסיתי לתאר את כל הסצנה שעמדה לנגד עיני והסתבכתי כשהתחלתי להזיז את הראש.
וגם כי כל פעם נזכרתי במשהו אחר שאני רוצה לדבר עליו וגם כי הייתי קצת בלחץ (איך לנצל את הזמן, לא לשכוח להיות זמין לסמדר, למה אני עדיין מתבייש להסתכל למצלמה בעינית, למה מלכתחילה אני מרגיש צורך לצלם את עצמי מדבר למצלמה [ומסתכל בעינית])

[נכתב 28.5.23]

״(אולי בשדות 5)״

וואיי, וואיי... זה כל התיאור שהשארתי לעצמי.
אוקי... טוב האמת שיש לי מה להגיד על זה.

קודם כל ניתן לשים לב שבשלב הזה עוד קראתי לזה *אולי* בשדות 5.
למעשה, לא קראתי לזה אולי בשדות 5 אלא נונ-דואליטי בלה בלה בלה ורק כשהגעתי לפרקים של השבוע הבא והבנתי שאני לא זוכר על מה דיברתי שם ושיהיה לי קשה לתת לזה כותרת וגם ככה חפרתי מלא ואני פה באיזה רצף אז אולי אני כבר אתן לזה שם של רצף כדי גם לעשות איזשהו תיאום ציפיות מול המאזינה והמאזין ושני המאזינים למחצה ששומעים את ההתחלה ואת הסוף של כל פרק אבל רגע איפה הייתי אה כן תיאום ציפיות רציתי רק להסביר מה זה אומר והכוונה היא שכאילו המחשבה היא יעני שאם אני מביא משהו יותר ארוך וכבד אז המאזינים איכשהו צריכים להתאים גם את עצמם באיזשהו אופן למה שהם הולכים לקבל סתם לדוגמא נגיד לשמוע על זה על x2 או x2.5 או משהו כזה כי זה רצף אתם מבינים?

היה גם את הקטע של ה״אולי״ - כן או לא?
מישהו שם לב שהפסקתי לשים ״אולי״ בתחילת כל פרק?
זה היה חלק מהגימיק של הפודקאסט ששם הרבה דגש על המילה אולי.
ואז מתישהו זה כבר פחות זרם לי ואז קצת הפסקתי, או שלא ששמתי לב שהפסקתי ואז כששמתי לב בדיעבד אמרתי לעצמי כזה ״טוב אולי זה טוב״ (או אולי זה סימן).
ואז אחרי זה מדי פעם כן רציתי לשים איזה אולי על איזה שם של פרק. נדמה לי שעשיתי את זה אולי איזה פעם.
בכל אופן המדיניות החדשה היא שיהיה ״אולי״ לפעמים כשזה מתאים ונכון ורלוונטי ובמקום.
וזה במקום המדיניות הישנה שהיא שיהיה ״אולי״ בכל מקום ובכל זמן.

בכל אופן אז לפרק הזה, כמו לשאר ״בשדות 1-4״, השארתי את השם המקורי ורק הוספתי את השייכות לרצף לתיאור.
נונ-דואליטי (non-duality) ומטה-רשיונליטי (meta-rationality) זה שני מונחים שהבאתי (במקרה הזה) מהפודקאסט של מייקל טאפט (Michael Taft) שנקרא ״לפרק את עצמך לחתיכות״ (Deconstructing Yourself).

נונ-דואליטי זה קונספט שמגיע שממסורות רוחניות מזרחיות (בודהיזם, הינדואיזם, טנטרה, אדוואייטה וודאנטה) וטוען שהכל לא עשוי משני דברים אלא מדבר אחד.
זה קונספט שבא אולי בניגוד או ביחס לקונספטים הבודהיסטים של חומר וריקות או צורה וריקות (emptiness & form) שבגדול טוענים שהכל עשוי מהסכום של מה שיש ומה שאין, או מהסכום של דברים ומרחב/מקום (space). אז נונ-דואליטי בא ואומר ״לא, אלו לא שני דברים אלא דבר אחד, שני צדדים של אותו המטבע״.
לפעמים לוקחים את הטענה הזו כטענה פנומנולוגית על החוויה שלנו - יעני ״אם תעשו מלא מדיטציה ותפרקו את כל החוויה החושית שלכם לחתיכות קטנות קטנות תגלו ש... נונ-דואליטי״.
לפעמים לוקחים את הטענה הזו כטענה מטה-פיזית (או אולי פשוט פיזית?) על היקום כולו - יעני ״אם תפרקו את כל סוגי החומר ביקום לחתיכות קטנות קטנות תגלו ש... נונ-דואליטי״.
בהקלטה אני מנסה להבין אם אני עדיין מאמין שיש איזושהי אמת או ערך בקונספט הזה.

מטה-רשיונליטי זה קונספט שמגיע לדעתי או מדייויד צ׳פמן (David Chapman) או מהפסיכולוג ההתפתחותי האהוב עליו רוברט קיגן (Robert Kegan).
וזה גם די באזוורד בחוגים של מדיטציה ורוחניות רציונלית בארה״ב. מן כזה, the coolest & bestest & most rational form of thinking.
אולי קצת מזלזל כי אני פשוט עוד לא הצלחתי להבין מה זה. או לפחות לא הצלחתי להגדיר את זה בצורה ברורה.
לזכותי יאמר שמסתמן שגם כל העוסקים בדבר טרם הצליחו.
בגדול זה אומר לא לחשוב שיש דרך אחת להתנהל בעולם אלא שיש דרכים שונות שמתאימות לנסיבות שונות ולצרכים ולרצונות שונים ולכן כל החוכמה היא לרכוש כלים ואז ללמוד לזהות מה הכלי (הגישה הקוגניטיבית / צורת ההתנהגות) הטובה ביותר עבור אותה סיטואציה.
שזה קצת כזה, duhhhhh.... לא?
ואוו, צריך להתנהג שונה בכביש ובפאב?
ואוו, צריך להשתמש ב-google maps לדברים מסויימים וב-whatsapp לדברים אחרים? טוב שאתם אומרים.
קיצר או שלא הבנתי או שהם קצת שבויים בתיאוריית ״מה לא בסדר עם העולם שהוא גם באשמת בני האדם ומה צריך להגיד להם לשנות כדי שזה יפתור את זה״ ובונים הרים וגבעות על מה שאמור להיות די מובן מאליו. I'll let you be the judge of that.
אני לא זוכר כמה זמן ביליתי על המונח הזה בהקלטה אבל נדמה לי שפחות מאשר על הראשון.

[נכתב 28.5.23]

״(אולי בשדות 4)״

אמונה - שוב ושוב מפתיע אותי כמה בתור אדם לא מאמין אני עוסק בקונספט הזה של אמונה.
בעבר ניסיתי להבין מה ההבדל בין אמונה וידיעה והגעתי למסקנה שאין ידיעה מוחלטת ולכן כל ידיעה נשענת על אמונה אבל יש הבדלים מאוד גדולים בין אמונות שונות לפי כמות המידע והעדויות שהן נשענות עליהם (empiricism) וגם לפי כמה האמונה מסתדרת עם אמונות אחרות (rationalism).
בעבר אני זוכר שחשבתי על אמונה גם כמשהו שנדרש כדי לגשר על הפער שבין ההווה לאיזשהו עתיד רצוי, איזשהו חזון.
אני לא זוכר מה אמרתי על זה בהקלטה הזו.

אלן ווטס - פעם בכמה זמן, כנראה כשנמאס לי מכל מה שאני שומע באותה תקופה ובא לי לחזור לדברים אהובים מפעם, אני חוזר לשמוע את אלן ווטס.
אלן ווטס היה משהו בין הקטליסט למנוע של העיסוק שלי במשהו שקשה לי להגדיר אותו בדיוק אבל אני רואה אותו כתהליך אחד ארוך וכלל שלב של עיסוק בעולם הרוחניות ושלב של עיסוק בפילוסופיה וכלל הרבה עיסוק גם בלמידה ואיסוף של ידע וגם בצורות שונות של הפצת ידע ובאיזשהו שלב נתתי לו שם כדי שיהיה לי קצת יותר קל לדבר עליו עם הסביבה שלי וקראתי לו ״maybe״.
אז למעשה אלן ווטס בין היתר הוביל אותי, כעבור בערך 6 שנים, להתחלת הפודקאסט הזה.
בכל אופן רציתי (שוב) לחזור את ההרצאות שלו ולהבין אם אני עדיין מאמין לו, אם אני עדיין מתפעל ממנו, ואם לא - זה להבין מה הוא עשה ואמר שעבד עלי בפעם הראשונה.

הישרדות - וואיי אין לי מושג על מה דיברתי פה.
אני מניח שזה היה על דברים מעונה 3 כי עונה 6 נגמרה כבר לפני חודש ומשהו.
יש מצב שזה על הסוף של עונה 3 כי אני לא חושב שדיברתי אחרי זה שוב על הישרדות באפריל.

יום השואה - אני זוכר שרציתי לדבר על זה.
אני זוכר שהחיבור שלי השנה היה דרך זה שצפיתי במסע לפולין של איזה 5 כוכבי ילדים מערוץ הילדים או משהו כזה.
ואני שזוכר שזה גם היה מעניין וקצת מרגש וגם קצת מאוס לשמוע שוב ושוב את אותם סיפורים על תאי הגזים, ובורות הירי, והמחסור באוכל, וכמה זה היה נורא.
ואני זוכר את המתח הזה שבין לשמור על הכבוד של היום והמסורת ומי אני שאגיד משהו על נושא כל כך גדול ורגיש לבין התחושה שהפורמט הנוכחי והקיבוע של ״היחס הנכון״ כלפי מה שקרה הוא אולי לא הכי בריא לנו כעם. אולי זה מונע מאיתנו ״לעכל״ את מה שקרה כמו שצריך and to move on.
לא חוסר כבוד, לא בורות היסטורית, לא נאיביות.
פשוט לעכל משהו רע מאוד ומזעזע ברמות שקרה ואי אפשר לתאר או לתפוס (אף אחד לא יכול, ואף אחד גם לא באמת צריך) ולשחרר את זה.
ולהמשיך הלאה לדברים יותר טובים. להמשיך הלאה באופטימיות.
משהו כזה. זה מה שעכשיו אני מצליח לכתוב על זה.
בהקלטה עצמה לדעתי היה רק ניסיון ואז הסתבכות ואז אחורה פנה.

[נכתב 28.5.23]

״״״
ואולי לא צריך להוכיח ש-TOE הוא טוב לאנושות בשביל לפני שמפתחים TOE
(אולי בשדות 3)
״״״

יחסית בתחילת סדרת ״בשדות״, אך בסוף ההקלטה הארוכה הזו - מגיעה כנראה הדבר הכי קרוב לתובנה משמעותית לגבי התהליך היצירתי שלי שהצלחתי לגרד לעצמי.
הגעתי למסקנה שלא צריך להוכיח ש-Theory of Everything הוא טוב לאנושות לפני שמפתחים Theory of Everything.
ש*אני* לא צריך להוכיח את זה. לא לעצמי ולא לעולם. ואולי באמצע שתי קטגוריות הקצה האלו - לקהילת המאזינים של הפודקאט ולקהל הקוראים של הספר העתידי.

גם בפרספקטיבה של חודש ומשהו אני עדיין חושב שזו הייתה תובנה די חשובה בשבילי כי היא יצרה הפרדה אונטולוגית בין שתי קטגוריות שלפני כן היו אצלי מעורבבות.
הייתי חושב על התיאוריה ואז ישר הייתי חושב ״אבל למה זה טוב? למי זה עוזר?״ ואז הייתי מאבד עניין בלחשוב על התיאוריה.
או שהייתי חושב על איך אני אכתוב את הספר ואז מיד הייתי חושב על מי בכלל יקרא את זה ואיזה סוג של משמעות אני מדמיין שהוא יקבל מזה.
ולענות על השאלות האלו היה לי קשה מאוד אז פשוט הייתי מרגיש שזה *חסר טעם* (ראו פרק קודם).

אז כאן בעצם הבנתי שהשאלה של מה הטעם היא שאלה מורכבת ומעניינת בפני עצמה אבל היא לא תנאי מקדים (prerequisite) לעיסוק בבניית התיאוריה עצמה.
ואולי אפשר להרחיב את זה ולהגיד שבאופן כללי לפעמים כדאי לשים בצד את השאלה של מה הטעם בפעילות מסוימת ולנסות להתרכז בפעילות עצמה. לתת לטעם להתגלות בזמנו.

אני מנסה לחשוב איך זה מסתדר עם זה שנדמה לי שלא ממש שמתי את השאלה של הטעם בצד אלא יותר מצאתי לה תשובה יותר פשוטה ונגישה.
במקום לעשות משהו כי אתה יודע שהוא יעשה שינוי טוב, תעשה אותו בשם איזשהו ערך.
זה ההבדל בין pragmitism/utilitarianism שמוצאת ערך בפעילות אם התוצר שלה הוא בעל ערך לבין.. מה? fundamentalism? איך קוראים לפעולות לפי עקרונות או ערכים.
בכל מקרה אני לא זוכר מאיפה הבאתי את זה אבל בטח שמעתי את זה באיזשהו פודקאסט. או שאולי זה נבע מהעיסוק באינסטגרם שלי וההבנה שמשהו יכול להיות פשוט יפה בפני עצמו, כלומר אסתטי, ושיש גם אסתטיקה בערכים, ובקיצור אני יכול פשוט להגיד שלמען הסדר הטוב בניתי איזושהי תיאוריה, ושאני מקווה שהיא גם תהיה שימושית למשהו.

משהו כזה... אני מקווה שההקלטה תעזור לחדד את הכוונה שלי פה.

[נכתב 28.5.23]