אורי אהרנפלד-לא נשברתי.

הוא נלחם לאורך 180 שעות של קרב גבורה במוצב המזח כשברקע קולות החברים שנפצעים, באירוע המכונן של מלחמת יום הכיפורים.

הוא סבל חודשיים בשבי עינויים בלתי נסבלים.

הוא אולץ להוריד את דגל ישראל ממוצב המזח בנוכחות תקשורת מכל העולם וקנה אחד של קלאצ'ניקוב בגב.

אחרי כל זה אורי ארנפלד ממשיך להלחם ומציין: לא נשברתי!

52 שנה אחרי,

אורי אהרנפלד ממשיך להלחם,

הפעם בקרב שאחרי הקרב.

אורי נלחם על ההכרה בפוסט טראומה.

הוא מקדיש את חייו על מנת לעזור לכולנו להבין שאפשר להפציע גם אחרי האירועים הכי קשים בחיים כמו שבי, עינויים ואתגרי חיים שלעולם לא נעלמים.

הוא נלחם כדי לקדם רעות ואחוות לוחמים,

שני הערכים ששמרו עליו ברגעים הכי קשים לבחור בחיים.

איך נראים חיים של אדם שמרגיש שהוא מהלך באופן קבוע בשדה מוקשים?

מה זה איגלו ואיך הוא משתמש בו במצבים קשים?

מה המחירים שחיים כאלו מזמנים?

מה המסר שלו למי שחזרו מהשבי?

למה עיסוק זה הדבר הכי חשוב לפצוע פוסט טראומטי?

(והאם בכלל נכון להגדיר מישהו כפוסט טראומטי?)

האם הוא ובני דורו מקנאים בחיבוק הגדול שזוכים לו אלו ששבו מהשבי?

ומה נותן תקווה וכוחות גם במצבים בלתי נתפסים?

פרק חשוב מאד עם הרבה כאב, אבל עם הרבה יותר תקווה.

אורי ממחיש בצורה מעוררת השראה איך כשמשהו אחד נפצע,

משהו אחר מפציע.

הוא מתגלגל בעולם הזה בין אנשים שנמצאים בשיא הכאב, במצבים הכי קשים שלהם ומספר להם שהחיים ממשיכים,

שהם עוד יתגברו,

ויטרפו מחדש את החיים.

הוא עושה את זה בבית הארזים, מיזם שהקים לזכר שני חבריו מהצוות שנפלו, אלי וארז שנועד לסייע לפצועים להשתלב בשירות ציבורי.

הוא עשה את זה לי כשבילינו יחד חמישה חודשים במחלקת השיקום בתל השומר.

עוד לפני שהצלחתי לעבור לבד מהמיטה לכסא הגלגלים,

הוא היה לוחץ על לוחץ על פליי ושר לי כל בוקר את השיר "קום על הרגליים, לא צריך סיבות".

מי שרק מכיר אותו עלול לחשוב שהוא לא רגיש.

מנסיון הוא אחד האנשים הרגישים שהכרתי.

רגישות היא לא רק להרגיש איפה הצד השני נמצא אלא לטעת בו את ההרגשה שמה שקרה לא קרה לשווא.

שהוא מסוגל להגיע למקומות רחוקים הרבה יותר ממה שהוא מרגיש עכשיו.

קול שאני מרגיש שכולנו צריכים לשמוע בימים כאלו.

מה שמפציע,

יוצאים למסע,

עם עופר ורפל האגדי.

גיבור הקרב, וגיבור גם בקרב שאחרי הקרב.

כי כשמשהו אחד נפצע, משהו אחר מפציע.

יוצאים לדרך.