שוב מרים את הקול על הילדים... הפעם בגלל שהם לא מתארגנים לצאת מהבית בזמן...
מרגיש את הדם רותח בעורקים, הלב דופק פטישים, הגרון כואב מהצעקות...
(החלון היה פתוח... איזה בושה. רק שהשכנים לא שמעו... הם בטוח שמעו...)
ואז זה מכה – ״זה בדיוק מה שנשבעתי שלעולם לא אעשה כשאהיה הורה״
שואל את עצמי:
- האם ככה אני רוצה שהילדים שלי יזכרו אותי?
- האם זו הדרך היחידה לגרום להם להקשיב?
- האם אני פשוט הורה גרוע?
עצור רגע בן אדם.
כי מה שאני עומד לספר לך עכשיו ישנה את כל מה שחשבת על הורות.
הרבה אנשים חושבים שיש רק שתי אפשרויות:
1. להיות הורה קשוח, צרחן ומענישן
2. להיות הורה רך, חסר חוליות שהילדים רומסים
אבל מה אם אגיד לך שיש דרך שלישית?
דרך שתאפשר לך להיות הורה סמכותי ואוהב, בלי לאבד את עצמך בדרך?
זה בדיוק מה שגיליתי בשיחה האחרונה שלי עם תמר אופיר.
תמר היא לא סתם עוד מומחית להורות. היא מציעה גישה מהפכנית שעובדת גם בג'ונגל העירוני והסואן שלנו היום.
בניגוד לספרי ההדרכה המיושנים שאומרים לך "תהיה עקבי" או "אני חייב לתת להם זמן איכות", תמר מלמדת עקרונות בריאים שאפשר ליישם בכל דרגת לחץ בה החיים שלך נמצאים.
למשל, היא מגלה:
- איך לגרום לילדים להקשיב בלי להרים את הקול אפילו פעם אחת
- איך להעביר את הזמן עם הילדים בלי להתגרד מעצבים
- ואיך ליצור קשר עמוק עם ה׳מתבגרים׳ (היא שונאת את הביטוי הזה) גם כשאתה עסוק מעל הראש
והכי חשוב? היא מראה איך ליישם את כל זה בחיים האמיתיים שלי ושלך.
לא צריך לעזוב את העבודה. לא צריך לעבור לגור בקומונה. ובטח שלא צריך להיות הורה מושלם.
אז אם נמאס לך:
- להרגיש אשם כל הזמן
- לצעוק עד שאתה צרוד
- ולתהות אם אתה עושה יותר נזק מתועלת
הגיע הזמן לשמוע את הפרק החדש: "לא הכול או כלום"
תן לעצמך את המתנה הזו. כי אתה והילדים שלך ראויים להרבה יותר.
תמר היא גם כותבת מדהימה. מצרף לכם כאן דברים שכתבה תמר בדיוק בנושא:
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה"
אחרי פרשת עקב , בה הדגש על חוש השמיעה, אנחנו מגיעים אל פרשת ראה. חוש הראיה. לראיה יש כמה רבדים. לרוב אנחנו רואים את הרובד השטוח. מה שנראה על פניו. כדי להגיע לראיה גבוהה יותר, אנחנו מכסים את עינינו. כמו בתפילה.
ילדים רואים הרבה יותר. כשתינוק נולד הראיה השיטחית שלו מצומצמת מאד מעצם גודלו הפיזי, עיניו עדיין לא חדות, ודעתו ריקה. לכן יש לו ראיה גבוהה מאד. הוא תופס את הדברים המופשטים. הוא רואה את הברכה.
תינוק בן יומו גם לא מושפע מקולות ורעשים. אלו נפתחים אצלו לאט לאט וכמו מורידים אותו לארץ. והראיה השיטחית שלו מתחזקת ככל שהדברים נשמעים ומקבלים צורה, צבע ושם.
כשילד אומר שראה דבר מה, האמינו לו. הוא ראה. יתכן שראה בעיני רוחו, אך עבורו זו ראיה לגמרי. היא אמיתית כמו שעבורנו צורתו של שולחן אמיתית לגמרי.
כשאנחנו מבטלים ראיה של ילד, אנחנו מעוררים ספק בראיותו הגבוהה, מחלישים את ידיעתו הפנימית העמוקה ומפרים את האמון ביננו ההורים לבין ילדינו.
ואם כל אלו דימיונות? יתכן. אבל גם לדימיונות יש לתת מקום. הם בונים משהו בנפש הילד. הם בונים תמונה שלמה של כל רבדי הראיה. והוא ידע להפריד בעת הצורך בין אמת לנדמה.
בראיה השטיחית זו המוגשת אלינו בכל רגע בכל מקום, על פניו היא אמתית, אך היא האשליה כולה. והיא זו החוסמת בעדנו את הראיה הגבוהה. הכל נראה אמיתי כל כך ... כמו אלילים.
לרכישת הספר י'מי אלול' ולהצטרפות ללימוד היומי בקישור: https://lp.smoove.io/1yon
תמר אופיר מלווה אימהות, נשים, אנשים, וזוגות בתהליכי שינוי וצמיחה. בתקופות משבר. בצמתים ושאלות. תהליכי חיים. ליווי והדרכת הורים. הוגת ומנחת התוכנית "מסע משותף" מאיירת וכותבת לקטנים ולגדולים.
[email protected]
