מורה הנבוכים לרמב״ם

כותרת משנה: שיעור 53 - ח"ג, השלמת פרק יט[2], פסקאות 4-9

תאריך: שני, כז טבת התשפ"א

תקציר: הרמב"ם הרחיב לבאר את העומק שבתשובת דוד המלך למכחישי ידיעת ה': "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע?! אִם־יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?!... הַמֲלַמֵּד אָדָם דָּעַת [לא ידע?!]", וביאר כיצד דברי דוד הללו מבארים כיצד הידיעה הא-להית משיגה בהכרח גם את הפרטים, את כלל השגות החושים ואת כל הקיים במציאות. כמו כן, כיצד בכלל דבריו מבואר הכשל הפילוסופי החמור, (שהביאם לטעותם בהכחשת הידיעה), שאינו מבחין בין מוחלטותה של הידיעה הא-להית ומעלתה לעומת רמת השגת האדם ומחשבותיו שהמה הבל; והפער המוחלט האמיתי שבין דעתו השלימה של "הַמֲלַמֵּד אָדָם דָּעַת", לעומת "מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל".

כותרת משנה: שיעור 52 - ח"ג, פרק יט[1], פסקאות 1-5

תאריך: ראשון, כו טבת התשפ"א

תקציר: בפרק יט, הפותח של פרקי הידיעה הא-להית (יט-כא), מראה הרמב"ם שהטענות להכחשת הידיעה הא-להית של הפילוסופים נטענו כבר מזמן הנביאים, ושהם כבר השיבו עליהן.

עוד מראה הרמב"ם כי גם בזמן הנביאים הגורם הגדול והראשוני להתפרצות החצופה הזו כנגד הא-ל שבטענתם - היה חוסר הבנת הסדר והצדק הסורר במצבי בני האדם, ושאחר הגורם העיקרי הזה הוסיפו אח"כ טיעונים נוספים.

בדברינו ניסינו להעמיק תחילה בתשובותיהם של הנביאים על חוסר סדר זה הנראה לכאורה, ולבארם ע"פ הרמב"ם "שיש לראות את הדברים לפי אחריתם ולא לפי תחילתם".

כותרת משנה: שיעור 51 - ח"ג, הרחבות לפרק יח[2] ביסוד ההשגחה

תאריך: חמישי, כג טבת התשפ"א

תקציר: כהמשך והרחבה לפרק יח ופרקי ההשגחה בכלל - למדנו את עיקרה של האיגרת ששלח הרמב"ם לחכמי צרפת בעניין האסטרולוגיה וגזירות הכוכבים.

ראינו כיצד הרמב"ם כלל וסיכם בה בשפה פשוטה חלקים נכבדים ממורה הנבוכים בהקשר לסוגיית חידוש העולם וסוגיית ההשגחה, והסקנו ממנה יסודות במשנתו בנושא ההשגחה, הקשורים להבנתה בצורה נכונה ולהבדלי הסגנונות וההסברות של הרמב"ם בחיבוריו השונים (בהתאם לקהל היעד השונה).

כותרת משנה: שיעור 50 - ח"ג, הרחבות לפרק יח[1] ביסוד ההשגחה

תאריך: רביעי, כב טבת התשפ"א

תקציר: הקראנו מקורות שונים בכתבי הרמב"ם ובאיגרותיו שבהם הוא מלמד על יסוד ההשגחה המוחלטת לתת בצדק לכל איש כדרכיו, בתוך חוקי הטבע ובאופן נדיר אף מחוץ להם (והוצאנו מהשיטה שרצתה לפרש שההשגחה לפי הרמב"ם היא עצם סידור חוקי הטבע ומתן השכל לאדם בלבד).

עוד הבאנו את דברי הרמב"ן בפירושו לספר איוב (לו,ז), שבהם  הוא מאמץ את עיקרי משנת הרמב"ם בעניין ההשגחה המבוארת בפרקים שלמדנו (יז-יח, נא).

כותרת משנה: שיעור 49 - ח"ג, פרק יח[2], פסקאות 7-9

תאריך: שלישי, כא טבת התשפ"א

תקציר: הרמב"ם סיים את פרק יח בהצבעה על העובדה שיסוד ההשגחה על פי עומק ביאורו נמצא מתאים הן ליסודות התורה וספרי הנביאים והן למציאות הנראית ולעקרונות הטבע של הפילוסופים, ושעובדה זו מבססת היטב עומק ביאורו ומעידה על נכונותו.

בשולי הדברים למדנו גם את תוספת ההסברה החשובה שהוסיף הרמב"ם לעניין ההשגחה בחתימת ספרו, שעל ידה נשלמת תשובתו הייחודית של הרמב"ם לאופני ההשגחה והצדק במקרים של צדיק שרע לו או רשע שטוב לו.

דברים אלו עוד יושלמו ויתחדדו בביאור הרמב"ם לסודות איוב (להלן כב-כג).

כותרת משנה: שיעור 48 - ח"ג, השלמות לפרק יז-פרק יח[1], פסקאות 1-6

תאריך: שני, כ טבת (יום פטירת הרמב"ם) התשפ"א

תקציר: פתחנו בסיכום חמש השיטות בהשגחה שבפרק יז והוספנו חידודים לשיטת הרמב"ם בדבריו שם, ומה הוא בא להוסיף על כך בפרק יח. 

אחר, החלנו בלימוד בפרק יח עצמו ועיינו בביאורו הייחודי של הרמב"ם לעיקרון המציאותי המסביר את ההשגחה הפרטית לכל אדם לפי דרגת חכמתו ושלימותו - שלעולם ההשגחה דביקה באדם לפי רמת דביקותו בשפע השיכלי הא-להי, שדרך שפע שיכלי זה משגיח ה' על עולמנו ופועל בו.

כותרת משנה: שיעור 47 - ח"ג, פרק יז[6], פסקאות 22-28

תאריך: ראשון, יט טבת התשפ"א

תקציר: למדנו את מקורותיו וראיותיו של הרמב"ם לשיטתו שההשגחה הא-להית הפרטית דבקה במין אנושי דווקא בכל מקריו לתת לאיש כדרכיו, לעומת ההשגחה הכללית בלבד הקיימת ביחס לשאר בעלי החיים.

הוספנו וציינו לשיטת הרמב"ן המתאימה עם הרמב"ם בנושא זה, והבאנו גם מהערות הראי"ה קוק על ספר מו"נ האישי שלו שבהם לימד את גישתו בעניין, יחד עם חכמי סוד אחרים, שלפיה גם בעלי החיים מושגחים בפרטות בהתאם לצורכיהם, אלא שישנם להשגחה זו כללים שונים הנשגבים מבינת האדם שאינם כעקרונות ההשגחה על האדם.

כותרת משנה: שיעור 46 - ח"ג,  פרק יז[5], פסקאות 20-21

תאריך: חמישי, טז טבת התשפ"א

תקציר: למדנו על שיטת הרמב"ם בדירוג רמת ההשגחה לפי דרגת המושגחים, ועל העובדה הנגזרת מכך - שמקרי בני האדם כולם מושגחים השגחה פרטית לכל אדם לפי חכמתו ולפי מעשיו בצדק מוחלט, בשונה מההשגחה הכללית שישנה לבעלי החיים ולשאר הטבע וחוקיו הצודקים.

עוד הוספנו ודחינו פרשנות ברמב"ם כאילו עצם נתינת השכל לאדם היא היא כל ייתרון ההשגחה עליו, ודייקנו ברמב"ם כיצד ישנה השגחה א-להית נוספת על כך וכיצד היא משתלבת לפי הרמב"ם גם עם הטבע וחוקיו.

כותרת משנה: שיעור 45 - ח"ג, פרק יז[4], פסקאות 17-19

תאריך: רביעי, טו טבת התשפ"א

תקציר: הרמב"ם טען שיסוד המרכזי הרווח בדברי חז"ל בעניין ההשגחה שאותו ראוי לאמץ הוא הצדק המוחלט, המבוטא במשפט "אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון", והוא מסתייג מהמושג "'ייסורין שלאהבה'... לא בשל חטא" שלדעתו נאמר רק לפי מקצת החכמים בשל מקרים קשים שנראה בלתי אפשרי לתלותם בחטא וכתגובה תואמת למעשים.

סוד הצדק הקיים גם במקרים הללו עוד יבואר ע"י הרמב"ם בעניין איוב (להלן ג,כב-כג).

הרחבנו בנושא גם בדעות ראשונים נוספים כמו רס"ג והרמב"ן וביארנו את יחסו של הרמב"ם לדעות הללו.

כותרת משנה: שיעור 44 - פרק יז[3], פסקאות 13-16

תאריך: שלישי, יד טבת התשפ"א

תקציר: הרמב"ם הדגיש מהו המניע היסודי הנכון של כל דעה שנאמרה בסוגיית ההשגחה שהביאה למסקנותיה (אריסטו, אשעריה ומועתזילה), במגמה להראות כיצד דעת תורתנו בהשגחה וסודה כוללת את היסודות הנכונים כולם יחדיו בלא סתירה.

אחר, הוא ניגש לבאר את דעת התורה ביסוד ההשגחה, המדגיש את הבחירה החופשית שניתנה לאדם ואת הצדק המוחלט של ההשגחה עליו לפי מעשיו ולפי חכמתו ש"כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט", יחד עם השגחה כללית על הטבע וכל יצוריו שלא נעלם מהם דבר לפני בוראם יתעלה.