רבקה עוסקת בקירוב רחוקים, באלה שצריך להעביר אותם מפתחי עבודה זרה לפתחי בית המדרש של שם ועבר, בית המדרש לגיור. כשהיא מדברת אתם, עשו מפרכס לצאת אליהם ואל כפירתם ויעקב מפרכס לצאת אל דברי הקירוב ואל הניצוצות המתקרבים לה'. אכן, בסופו של דבר, תצליח לפעול רבקה גם על עשו שעתיד גם הוא לחזור בתשובה.
מאת איתיאל גלעדי.

כשאנחנו אומרים "אם ירצה ה'" אנחנו מחלישים את המשפט, הופכים אותו לעל-תנאי, או מחזקים אותו? ה-*תנאי* מגלה את ה*איתן* שבנשמה, תפקידו לגלות גם בתוך מגבלות העולם הזה, עולם על-תנאי, את רצונו הבלתי מוגבל של ה'. רק התודעה הזו יכולה להוליד לתוך העולם את מה שמעבר למציאות בהווה, את המשיח, שיבוא 'היום! אם ירצה ה'...'.
מאת איתיאל גלעדי.

שיעור מתוך עלון נפלאות לפרשת תולדות.

בעל יסוד העבודה מסביר ש"קרית ארבע" רומז לעבודה בארבעה בחינות - מחשבה-קול-דבור-מעשה. הקול שבין המחשבה לדבור רומז למעבר הדורות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה - פתח להתבוננות בכוחו המיוחד של אברהם להתגבר על פער הדורות, כח שקשור לחינוך עצמי תמידי ושמירה קבועה על ממד של נעורים גם בתוך הזקנה.
מאת איתיאל גלעדי.

שרה חיה חיים שלמים של אמונה וכתוב שאף היתה גדולה מאברהם בנביאות, ובכל זאת במבחן הבטחון בהבטחת ה' לבן היא כשלה וצחקה צחוק של חוסר-אמון (לעומת צחוק השמחה של אברהם). היתכן? כדי ששרה תוכל ללדת בן לאברהם אליה להרגיש פחותה ביחס אליו, ודווקא תחושת החסרון מזכה אותה ב'פיצוי' של לידת בן. דווקא תחושת החסרון עושה את האשה הגדולה, "עקרת הבית", ל"אם הבנים שמחה.
מאת איתיאל גלעדי

הכוונה הכללית של כל המצוות היא להתדמות אליו יתברך ולהדבק במדותיו. לכן, יש למצוא את שרשה של כל מצוה שאנו מקיימים, ובוודאי של מדות הלב העיקריות, אצל ה'. יסוד היסודות הוא יראת שמים - אך כיצד ניתן למצוא אצל ה' יראת ה'? האמירה המפתיעה שה' מפחד מעצמו (יש לו יראת ה'...) נותנת מבט חדש על היראה, על התהו הטמון בתהומות הנפש ועל הכח להביא את ה"אורות דתהו" ולהלביש אותם ב"כלים דתיקון" כדי להביא גאולה לעולם.

"אדם לעמל יולד". אליפז אומר לאיוב, שמיצר על יסוריו, שהאדם נולד עלול לחטא וליסורים שבעקבותיו. חז"ל מפרשים כי העמל כאן הוא עבודה קשה, ומציעים שלש אפשרויות עמל עבורן נברא האדם - עמל מלאכה, עמל שיחה ועמל תורה. ה'פסק' הוא שאדם נברא לעמל תורה, אך באמת בכל עמל בא לידי ביטוי הכח היצירתי והבורא שבאדם ורק על ידי חיבור של שלשת סוגי העמל (כפשוטם וגם כשלשה קוים בעבודת ה') מתגלה בשלמות מעלת האדם בעולם.
מאת איתיאל גלעדי
מתך עלון נפלאות לפרשת לך לך - http://bit.ly/NI_lech_82

בצווי "לך לך" נקרא אברהם - ואחריו כל יהודי - להסתלק מהבקורת שלו על המציאות הסובבת ולהתבונן בחסרונות הקיומיים שלו. ההכרה שכל מציאותי מושתתת על חסרון מבטלת את מציאות האדם המודעת ומביאה אותו אל השרש הגבוה של נשמתו, ודווקא משם הוא מסוגל לצאת ולפעול על העולם כולו שפע טובה וברכה

שנת השמיטה היא שנה של חיזוק האמונה בה', שנה של מנוחה ובהיותה "שבת הארץ" היא גם שנה של תענוג ("וקראת לשבת ענג"). הסדר של אמונה-מנוחה-תענוג (ראשי תיבות *אמת*) הוא תהליך נפשי עמוק - האמונה המוחלטת מאפשרת מנוחת הנפש ומנוחת הנפש מאפשרת תענוג רוחני וגם תענוג גשמי אמתי, שהוא בסופו של דבר תענוג פוררה ומוליד. התהליך הזה, שמתחדד בשמיטה, הוא גם התהליך של הקשר הנכון בין איש ואשתו ובעצם של כל עשיה נכונה, מדויקת ויצירתית בחיי האדם.
מאת איתיאל גלעדי.

ביאת המשיח תלויה ביכולת שלנו לאמץ, בתוך ראית העולם המציאותית והמפוכחת שלנו, את ההכרה ש"הצמצום לא כפשוטו" - הכל טוב, הכל אור והכל ה' (בלי 'לזרוק' את תמונת העולם שלנו). הפרדוקס הזה בא לידי ביטוי באמונה של המשיח שבתיקון של פרט אחד ניתן להביא הגאולה השלמה לעולם כולו - אמונה שהופכת אותו לדרוך, ערני ומסור מאד, באופן פרטני, לכל יהודי הדורש טיפול ולכל בעיה הדורשת פתרון

כל העיסוק בעבודת הקרקע הוא אמונה - "מאמין בחי עולמים וזורע". אך בשנת השמיטה צריך לעלות לקומה אחרת של אמונה - 'מאמין בחי עולמים ואיזו זורע'. האמונה ה'רגילה' היא תפלה המלווה את העשיה, אך האמונה של השמיטה, בה אדם מסוגל למשוך את ידיו מהעשיה, באה לידי ביטוי בנקיון כפים - משא ומתן באמונה. האמונה היא ה'רגילה' היא בסוד "כתר כהונה", כתר 'דתי' של עבודת ה', אך האמונה של השמיטה באה לידי ביטוי ב"כתר שם טוב" - במשא ומתן באמונה, המעטר את עובד ה' ומאפשר לו לבנות מקדש אמתי לה', תוך קידוש שם שמים המושך אליו את כולם, "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים