פרשתנו פותחת במות שרה אם יצחק ומסתיימת בחתונת רבקה עם יצחק.

"ותמות שרה בקרית ארבע ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".

ומה היה תוכן ההספד שלו? בזוהר כתוב שאברהם אמר עליה "אשת חיל מי ימצא". הוא סיפר איך ששרה היתה אשת החיל שלו. הוא סיפר על הכח שהיא נתנה לו כשהיה צריך לצאת מארצו וממולדתו ומבית אביו, על הנפש שהם עשו יחד בחרן, ברוח ובחומר, הוא סיפר על הרעב שעימו התמודדו יחד, על הפעמים שבהן היא הגנה עליו ממש בגופה, מפני פרעה ואבימלך, כשאמרה שהיא רק אחותו ובזכותה חייתה נפשו.

הוא סיפר על השנים הרבות בהן סבלה מגעגועים מייאשים כאישה כעקרה, ועל השמחה הפלאית ועל הצחוק שעשה להם אלוהים כאשר מי פילל ומי מילל שיתן להם את יצחק לעת זקנתם "ותשחק ליום אחרון".

והוא סיפר על המסירות שהיתה לשרה כאמא, ועל איך שהיא נלחמה עבור עתיד בנה, גם במחיר של עימות עם בעלה. הוא סיפר לה שה' אמר לו "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה" מפני ש"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". נראה לך שהיא תקיפה ונחושה אבל זה הכל תורת חסד. חסד זה לא רק רגש, זה תורה שלמה שאתה צריך ללמוד ממנה.

ובהמשך ההספד הוא ודאי העלה את השאלה - מדוע מתה שרה דווקא עכשיו, והרי היא הייתה די צעירה? אמנם בת מאה עשרים ושבע, אבל הרי נעשה בה נס לפני שילדה את יצחק - "אחרי בלותי היתה לי עדנה" – אחרי שגופה בלה והזדקן, היא חזרה שוב להיות צעירה כמו שהיתה. "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". ואם כן מדוע מתה כה צעירה ויפה? מפרש רש"י שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה – פרחה רוחה ומתה". יתכן שהספיקו לומר לה שיצחק לא נשחט בפועל אבל שרה כבר לא יצאה מההלם. שרה היתה גדולה מאברהם בנבואה, וידעה שמעשה אבות סימן לבנים, ואין סיכוי שיצחק עלה על המזבח וירד ממנו סתם כך. היא ידעה שלא תמיד יהיה שם מלאך שיקרא "אל תשלח ידך אל הנער". היא ראתה כמה וכמה מבני בניה הקדושים שעלו על המוקד ומסרו את נפשם, "על ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה – פרחה רוחה ומתה". היא אהבה את בניה עד סוף כל הדורות והיתה שם איתם כשעלו על המוקד, והיא עולה ומתעלה ומעלה את כולם איתה. זאת בניגוד להגר שכשבנה היה בסכנה חשבה על הנוחות שלה והעדיפה להתרחק ממנו כדי שלא תראה את בנה מת בצמא.

ומי שמע את כל ההספד הזה? בני חת כמובן. הם היו שם ושמעו הכל. שמעו ובכו עם אברהם. לספוד לשרה ולבכותה. וכשאברהם ביקש מהם לקנות אחוזת קבר היה להם ברור שהם יתנו לו אותה במתנה. "נשיא אלהים אתה בתוכנו". זכות תהיה לנו לקבור בחלקנו אישה כזו צדיקה. אבל אברהם מתעקש לקנות קבר. הוא אומר להם שהוא לא "נשיא אלהים" אלא "גר ותושב". בנאדם אמיתי שרוצה להיאחז בארצו. עפרון החיתי שומע, ולמרות שהתרשם גם הוא מההספד, הוא לא מחמיץ את ההזדמנות שנפלה לפתחו. אחוזה אתה רוצה? אתן לך אחוזה. שדה שלמה אתן לך ולא רק את מערת הקבורה שבקצה השדה. אברהם עונה שישמח לקנות לא רק את הקבר אלא את כל השדה. אבל עפרון מתחסד – זו שדה זולה מאוד. היא שווה בסה"כ 400 שקל כסף. ביני ובינך מה היא? אברהם ועפרון מדברים "מעל הראש" של בני חת שעוד היו נתונים תחת רושם ההספד והבכי. אברהם מבין את הרמז ומשלם במיטב כספו. הוא קובר את שרה ומתיישב שם עם יצחק בשדה.

ויצחק אוהב את השדה הזו. זו השדה שאבא קנה לאמא שלו. שם הוא אוהב להתפלל. ליד אמו המסורה שחיה ומותה היו למענו. ויום אחד הוא יוצא לשוח בשדה, הוא מרים את עיניו ורואה באופק גמלים באים. כשהגמלים מגיעים לקצה השדה הוא רואה נערה שמנסה לרדת מאחד הגמלים ונופלת. הוא רואה שהיא נעמדת, מכסה את עצמה בצעיף, ומתחילה ללכת לכיוונו בעדינות ובצעדים מדודים. בנתיים שאר הגמלים עוברים ליד יצחק, עבד אברהם מסביר לו שמדובר ברבקה ושהיא אשת חסד מן המעלה הראשונה. הוא הרי בחן אותה כשביקש רק שתטה מעט מים מכדה שיוכל לקחת שלוק קטן ואיך שהיא עצרה הכל, הורידה את הכד והוסיפה לשאוב מים לו ולכל הפמליה. בזמן שהעבד מעדכן את יצחק רבקה מספיקה לחצות את השדה ולהיעמד מול יצחק. הוא מסתכל לה בעיניים ורואה מתוכם את החן והחסד של אמו. יצחק מראה לרבקה שבקצה האחד של השדה קבורה אמו, ושבקצה השני נמצא האהל העזוב שלה. יצחק מביא את רבקה לאהל של שרה, שלש שנים עברו מאז שנפטרה, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו.

שכל זמן שהייתה שרה קיימת, היה נר דולק באהל מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

שלש פעמים בפרשתנו פרשת וירא, חושב אברהם אבינו בדרך אחת – והקב"ה מלמד אותו אחרת: הפיכת סדום, גירוש ישמעאל ועקדת יצחק. שלשה שיעורים שבהם לומד אברהם על מה שאולי ניתן לכנות (בהכללה ולצורך העניין) "מוסר מערבי", "מוסר ערבי", ומוסר עברי".

בפעם הראשונה, אברהם מתקשה לעכל את הרעיון של הפיכת סדום. ה' אומר לו "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד". סדום בעצמה 'זועקת'. היא זועקת להצלה מהרשעות של אנשיה. אין ברירה אלא להחריב אותה. לאברהם קשה לקבל את זה. אולי יש שם כמה צדיקים חפים מפשע ובלתי מעורבים? אברהם לא מסוגל לתת לדברים לעבור בשקט ומוציא מעצמו כמה מהפסוקים המכוננים ביותר שיש בתנ"ך: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!... חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" אילו פסוקים חזקים שמה התורה בפיו של אברהם! פסוקים שמהדהדים בנו עד היום! ולרגע גם נראה שה' מסכים עם אברהם: "וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה". אבל מה מסתבר? שאפילו מניין צדיקים אין בסדום. אם סדום הייתה מכילה רק מניין צדיקים, היה באמת מקום לרחם עליה כי היה מתברר שהרשעות שלה היא רק סתמית ועצלנית. אבל לא נמצאו בה אפילו מעט צדיקים כי מדובר ברשעות אידיאולוגית מפלצתית, עם מערכת חינוך וערכים שלא ניתן למוסס. אין דרך לתקן אותה אלא על ידי החרבתה מן היסוד. אין מקום לרחמים. למרות הפסוקים היפים שאמר אברהם. לכן אומר הקב"ה "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה", "ארדה נא מדרגת הרחמים לדרגת הדין" (זהר).

בפעם השניה, אברהם לא רוצה לגרש את ישמעאל בנו. שרה רואה את ישמעאל מצחק עם יצחק ודורשת מיד:" גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". מה הבעיה לעשות קצת צחוקים? היא פשוט ראתה לאן יובילו הצחוקים האלו ולא הייתה מוכנה להתפשר. וכפי שפירש רש"י: מצחק – לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (בחטא העגל) 'ויקומו לצחק', דבר אחר לשון גילוי עריות, כמו שנאמר (באשת פוטיפר) 'לצחק בי', דבר אחר לשון רציחה, כמו שנאמר (אצל אבנר ויואב) 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". שרה ראתה לאן זה הולך והייתה חייבת לחתוך מיד. כי היא דאגה לבן שלה. זו שרה אימנו. אבל אברהם אבינו איש החסד שוב מתקשה לעמוד מול מידת הדין הנחרצת: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". הוא לא רוצה לבחור בין הבנים. ושוב ה' צריך להעמיד אותו על טעותו ולומר לו "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", ופירש רש"י: "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". כשם שבהמשך סיפורי האבות תדע רבקה אמנו לזהות את רשעותו של עשיו מבעד לעניו הכהות של אביו, כך בפרשתנו שרה אמנו מבינה שאולי עכשיו ישמעאל הוא רק "אדם פראי" וילד שובב, אך הקב"ה דייק כשאמר שבסופו של דבר "הוא יהיה" בעתיד "פרא אדם" – שכביכול "הפרא" הוא שם העצם שלו והאדם רק שם התואר. קשה לאברהם לקבל את זה אבל אין לו ברירה. והוא מפנים את המסר. לא עוד "מוסר מערבי" שנכנע לכאב הנקודתי ועיוור לתמונה הכללית. מעתה כל מה שהאל הכביר יגיד לו הוא יעשה מיד - בלי לחשוב ובלי להתווכח.

והנה בפעם השלישית מגיע הניסיון של עקדת יצחק. ואברהם עומד בניסיון בצורה חסרת תקדים. הוא מוכן להתאכזר לבנו ולהעלותו עולה כי כך ה' ציווה אותו. הוא כבר לא מתווכח על המשפט של שופט כל הארץ, עינו כבר לא רעה על אודות בנו. הוא למד את הלקח ועושה מעבר חד אל "המוסר הערבי" בגרסתו הקיצונית. מוסר שמאפשר לאדם להקריב ביזמתו ובמו ידיו את הילד שלו בשביל איזו מטרה אפוקליפטית רחוקה. אך לפני שמאוחר מדי קורא אליו מלאך ה' מן השמים: "אברהם! אברהם!", תתעורר! השתגעת? מדובר בילד שלך! "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה"! ולמה זה דווקא מלאך שמדבר איתו? נראה שזה בכלל המלאך שנשלח לשמור על יצחק ולגאול אותו מכל רע. מלאך בדמות חייל צה"ל כנראה. ואותו מלאך מסביר לאברהם: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". הבנתי שאפילו אתה, שאתה איש חסד ואהבה, מסוגל גם להיות איש של יראה ודין וגבורה. וזה באמת מצוין! עמדת בניסיון. אבל! שים לב מתי נדרש הדין ומתי נדרשים הרחמים: שים לב לא לרחם על אכזרים כדרך המוסר המערבי, ולא להתאכזר על רחמנים כדרך המוסר הערבי. נעים להכיר - זה המוסר העברי – להתאכזר על אכזרים ולרחם על רחמנים.

ברהם אבינו היה דוד גיבור. הוא מלמד מהי מסירות נפש על אחים, ואיך למסירות הזו יש הדים.

לוט, בנו של הרן אחי אברהם, מצטרף אל אברהם ושרה במסעם לארץ ישראל. הם מצידם מקבלים אותו בשמחה. הבעיה היא שהארץ לא מצליחה לשאת את שניהם יחד ונוצרת בין הרועים שלהם מריבה. אברהם מציע פתרון פשוט. לשמור קצת על מרחק. לתת קצת יותר מקום אחד לשני. להיפרד אבל להישאר יחסית קרובים. לוט בוחר לרדת מהרי בית אל ולהתיישב באזור הביקעה, ליד סדום. הכתוב טורח לפרש לנו ש"אַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" ולחשוף משהו על אישיותו של לוט בעצמו. לוט בוחר בסדום כשהיא עוד משגשגת מבחינה כלכלית. "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". סביר להניח שמדובר לפני שהיא משתעבדת לכדרלעומר וצריכה להעלות לו מס. השנים עוברות, סדום ושכנותיה נכבשות, לבסוף גם מורדות, והתוצאה היא מלחמה אזורית. מלחמת "אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה". במהלך השנים אברהם רוכש לעצמו בעלי ברית וחברים. אני מתאר את הסיטואציה שבה הוא מתבשר על חטיפת לוט. הוא יושב בחברון, ומארח באוהלו את ענר אשכול וממרא ידידיו. באמצע הסעודה מגיע פליט מהמלחמה ומספר להם שלוט נשבה. אברהם כמעט נחנק ויורק מה שיש לו בפה. "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו". הוא מתעשת, לוקח את חבריו הנאמנים, ויחד הם רצים מחברון עד לדמשק כדי להציל את "אחיו". באמצע הלילה הם מתנפלים על המחנה של כדרלעומר ומצילים את לוט, ויחד איתו גם את כל השבויים. "וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם."

ועכשיו שימו לב. איזה עם אברהם מציל? העם של סדום ועמורה! אותו עם שעתיד למצוא את מותו בפרשה הבאה במהפכת סדום ועמורה. והדברים מבהילים. אחרי המלחמה אברהם זוכה לשינוי שמו מאברם לאברהם. "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". המסירות המופלאה שלו להציל את לוט ואנשי סדום הוכיחה שהוא ראוי לברכה הזו. זה גם מסביר מדוע ה' משתף אותו בתוכניתו להשמיד את סדום. "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה"? לא שייך להעלים זאת ממי שהציל את כל האנשים האלה. לכן גם הגיוני מאוד הניסיון של אברהם אבינו לשכנע את ה' לבטל את הגזירה. הוא לא רצה לראות באובדן הנפשות שהוא הציל. לכן הוא מנסה שוב ושוב לפנות אל ה' בבקשה לבטל את הגזירה. ואפשר להבין שזו גם הסיבה שלוט עצמו זכה להינצל בשנית. זו הייתה כעין פשרה שאלוהים היה מוכן לעשות עם אברהם. על פניו, כאחד מתושבי סדום, לא הייתה ללוט זכות מיוחדת, אבל המסירות שגילה כלפיו אברהם עשתה את שלה. ויתכן לומר שהיא עוררה את לוט לחשוב מחדש על הזהות שלו. אפשר שמכוחה החליט לוט להבדיל את עצמו ממנהג המקום ולהכניס אורחים כמנהגו של דודו הגיבור, ואבינו הנערץ.

בתפילה להצלחת חיילנו הגיבורים והשבת אחינו החטופים בריאים ושלמים