בפרק הקודם פגשנו את הציונות הדתית בתחילת דרכה ה"ריינסית": תפיסת עולם שבה הציונות והדתיות הם שני קווים מקבילים שלאו דווקא נפגשים. ההשקפה הזאת הגיעה לשיא כשתנועת "המזרחי" תמכה בתכנית אוגנדה של הרצל שבשם הציונות, הסכימה לוותר על ציון. אז אפשר להבין למה הרעיונות האלה לא היו כריזמטיים מספיק כדי לגרום לציונות הדתית לתפוס הובלה ולהגיע לעמדת הנהגה. 

המהפך הגיע בזכות הרב אברהם יצחק הכהן קוק - אמנם הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, אבל בהחלט לא דמות מרכזית, אהודה או אפילו מוכרת מידי בימי ראשית הציונות. וזה באמת לא קרה בגלל המנהיגות או הכריזמה שלו, אלא בעיקר בזכות התיאולוגיה שלו. היא היתה חדשנית ומהפכנית, ולראשונה היא יצרה סינתזה מוחלטת בין ציונות לדתיות: ציונות שהיא דתית, ודתיות שהיא ציונית. הסינתזה הזאת תשנה את הציונות הדתית מהיסוד.

היום במפלגת המחשבות - הרב קוק, תאולוג ומהפכן.