עצרו ! לא דיברנו רק על פיות שיניים!

דיברנו גם על האם לגיטימי לספר לילדים סיפורים מהדימיון- כאילו הם מציאות, וגם על האם מגלים לילדים את האמת ומתי? מה ההשלכות שעלולות להגיע בעקבות כל הסיפורים שלנו אליהם? איך להגיב כשהילדים מספרים לנו סיפורים מהדימיון כמו למשל: חבר דימיוני או חוויות שלא קרו באמת, מה עם סיפורי אגדות/תרבות/חגים? האם יש מקום לשנות סופים/לצנזר/לשנות מילים רק כדי שלא יפחדו? איך להתייחס לחלומות ומה לעשות כשילדים מערבבים בין חלום למציאות?

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של הורים בגובה העיניים

לאינסטגרם