הורים בגובה העיניים

הפרק הזה מוקדש לכל המשפחות שאיבדו את יקיריהם במלחמה, אך לא רק. אירחנו באולפנינו את מירי מתתיה, סופרת הספר "סלסלת האוצרות של טורי". בתחילת הפרק הקראנו חלק קטן מהספר הרגיש והחשוב שכתבה, המתווך לילדים מוות פתאומי של אדם קרוב.

השיחה אמנם שוזרת בתוכה שיח על הספר, אך ניתן למצוא שם כלים לתיווך המוות הפתאומי - מכל סיבה שהיא.

דיברנו בין היתר על-

איך מעבדים סיפורי מוות ואובדן? על החשש שלנו לחשוף את ילדינו לכאב העמוק שכואב בעצמות, על הפחד להתפרק מולם, על צמד המילים : "תהיו חזקים". מה זה להיות חזק בכלל? ואם אנחנו מרגישים שאנחנו מרחק מיליוני שנות אור מה"חוזק" הזה ? על מה הם שלבי האבל ? על איך גורמים להם לדבר על החוויה הקשה שעברו ? איך מבינים מה עובר להם בראש? איך אפשר להיות שם בשבילם- כשאנחנו בעצמינו דאוגים/חוששים/כעוסים/ מתאבלים/מתמודדים עם המציאות החדשה שנכפתה עלינו? האם ואיך לחזור לבית כשאחד ההורים/בן משפחה נהרג? איך שומרים על שמחת החיים בבית, ועל ההנאה שבהורות אם אחד מההורים/בן משפחה אהוב כבר איננו?

צירפנו לפה קישור לרכישת הספר.

ראו את הפרק הזה כחיבוק גדול גדול גדול מאיתנו

מוזמניםות לשתף אותו עם אנשים שהפרק הזה יוכל לתמוך בהם.

לרכישת הספר סלסלת האוצרות של טורי

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠הורים בגובה העיניים⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠לאינסטגרם

אז מה זה בעצם ילד רגיש מאוד? איך מזהים/מאבחנים ומהם המאפיינים? האם חשוב לאבחן- או שאולי האבחון הוא תיוג? האם זה אומר שיש לילד מבנה מוח אחר? האם זה גנטי? מה היחס שהכי יעזור לילד רגיש מאוד? האם להתחשב ברגישותו, או האם התחשבות כזו רק מקצינה את הקושי? האם זה משתנה לאורך החיים? האם חשוב לספר לו, לאחים ולסביבה? ואם כן מה בדיוק אומרים? איך הורה רגיש מאוד פוגש ילד רגיש מאוד ?

כייף גדול היה לארח באולפנינו את רותי דריאל היקרה !

רותי היא מגישת הפודקאסט הנפלא- חזרה ללב ההורות, פסיכותרפיסטית בעלת תואר שני (MA), מטפלת באומנויות, עם ניסיון של מעל 20 שנות טיפול קליני. מדריכת הורים מוסמכת, מלמדת קורסים להורים, ותוכניות הכשרה לאנשי מקצוע (בשיתוף אונ' חיפה), ואמא לשלושה - חלקם רגישים מאוד .

לאתר של רותי דריאל

לפודקאסט חזרה ללב ההורות

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠הורים בגובה העיניים⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠לאינסטגרם

גם ככה להציב גבול זה מהלך שמורכב לנו, בני האדם, ולהורים בפרט. אז במקום ציבורי ? כשכולם מסתכלים? מחשבות כמו: מה חושבים עליי? שיפסיקו להסתכל !!! ,איזו פדיחה ! בא לי להעלם/לברוח/להתפוצץ... הן מחשבות שצצות בין רגע. מוכר לכם?

רונה שיתפה על מקרה שקרה לה בסוּפר עם אריאל מילי וברי. מקרה שהתחיל נהדר ! רונה עשתה את כל ההכנות והאירגונים, והייתה במצב- רוח פיקס... גם הילדים היו מעורבים וחמודים. עד ! שהגיע הטנטרום ליד מדפיי השוקולדים שבסוּפר.

אז מה ההבדל בין הצבת גבול בבית, לבין הצבתו במקומות ציבוריים? למה הילדים מאתגרים אותנו במקומות ציבוריים? מה זה מפעיל אצלינו? מהם רעשיי הרקע, ואיך הם מפריעים לנו במטרה? האם יש דרכים למנוע את כל הבלאגן או לפחות לקבל כלים שנוכל לשלוף ברגע האמת כשהטריגר כבר לחוץ? (תוציאו פנקסים:) ,מה אנחנו מרגישים כשאנחנו רואים בעיית גבולות אצל אחרים במקומות ציבורים? שופטים אותם? מרחמים עליהם? מזדהים? מתערבים? מתאדים?

אם כל הנ"ל נוגע בכם, האזינו לפרק הזה כדי להרגיש שאינכם לבד :) וגם כדי לקבל כלים להתמודדות .

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠⁠⁠⁠⁠⁠הורים בגובה העיניים⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠לאינסטגרם

שלום כיתה א ! שלום גן !

שלום להורים הנרגשים/הלחוצים/המעורערים - או כל הנ"ל ובו"ז ועוד... לצד כל החדשות הקשות שעמינו עובר, יש גם 1.9 לעבור. חיבוקים לכולנו על המורכבויות הרגשיות שאנחנו נאלצים להתמודד איתן.

(לפני הכל, תאזינו גם לפרק 18 על הסתגלות, שישלים לכם את התמונה, בסדר?)

התכנון היה שאיתי יגיע עם ברי לגן- יחבק ,ינשק, יפרד ויגיע כמו קינג לטקס כניסתה של אריאל מילי לכיתה א... אבל הוא שכח לגמרי את האופציה שיש מצב שגם לברי יהיה קשה להפרד... וכך יצא שאיתי החמיץ את הטקס . רונה שיתפה אותנו כמה החזיקה את עצמה לא לבכות לאורך כל הבוקר, כדי לא לקחת לאריאל מילי את הפוקוס מהמצב שהייתה בו

דיברנו בין היתר גם על מה לעשות כשהילד/ה בוכה בפרידה ? איך להתנהל בימים האלה של ההסתגלות בהם הכל יותר רגיש? איך לשמור לא להתערבב רגשית עם ילדינו? בקיצור איך ללוות את הילד/ה שלנו בצורה הכי מיטבית שיש, בימים הרגישים הללו ?

שנה טובה עם חדשות טובות , אמן.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠⁠⁠⁠⁠הורים בגובה העיניים⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠לאינסטגרם

אז הפרק הזה הגיע בעקבות זה שאריאל מילי פשוט הכריזה שהיא גוזרת את השיער לעצמה. רונה רצה לכיוונה, והדלי ? כבר היה עמוס בשיערותיה הזהובות. הכל קרה מהר ! היא גזרה גזרה וגזרה ורונה - הצטמקה הצטמקה והצטמקה. רונה לקחה החלטה -לאפשר לה, למרות שהיא התפחלצה מבפנים. מה קרה ביום למחרת אתם שואלים ?

חרטה. הייתה שם חרטה גדולה מאוד. איך רונה התמודדה ומה היה הסוף ? תגלו בהאזנה.

האם לתת להם ללמוד על בשרם (על שיערם:)? או לעצור אותם בגופינו ולנאום להם על ההשלכות שיהיו, על למה זה לא יהיה יפה ושאולי יצחקו עליהם כמו שצחקו עליכם כשגזרו לכם את השיער כפטריה כשהייתם בגילם. מה המסרים שעוברים כשאנחנו לא נותנים להם ללמוד בעצמם? מה יקרה אם נתאפק, ונאפשר להם ללמוד - גם אם מדובר בסוף ש"ידוע מראש" .

האם הסוף באמת ידוע מראש? כי יש גם אופציה שנופתע ונגלה שמה שהם עשו דווקא מהמם ! ושאנחנו טעינו ובגדול ! כן כן. יש גם אופציה כזאת.

אייי ייאיי יאיי, כמה קשה להיות הורה ששואף למוארות.

נתראה בפרק !

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠⁠⁠⁠הורים בגובה העיניים⁠⁠⁠

⁠⁠⁠לאינסטגרם

האם אפשר ללמד את ילדינו לחלוק ולהיות נדיבים? כי דיייי ה"זה שלי" הזה ! מוציא אותנו משלוותינו.

למה זה כלכך מחרפן אותנו? מה זאת הרכושנות הזאת? למה ילדים לא אוהבים לחלוק? מה לעשות כשילד לא רוצה לחלוק- אומרים לו/מכריחים אותו/משחררים? מה ההבדל בין לחלוק צעצועים לבין לחלוק אוכל/ממתקים/חטיפים? מה ההבדל בין חוסר הרצון לשיתוף עם אורח/מישהו בגינה, לעומת לחלוק עם האחים? מה לעשות ברגע האמת כששני האחים טוענים שזה שלהם?

מה לעשות כשמגיעים אורחים, או כשאח חדש נולד...האם "תור-תור" יכול לפתור את העניין?

הצילו !!!

יאללה ! תסתדרו כבר!

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠⁠⁠הורים בגובה העיניים⁠⁠

⁠⁠לאינסטגרם

האם להכריח/לדחוף/לעודד את ילדינו "לקפוץ למים"?, או דווקא לתת להם להתמודד עם העולם בקצב שלהם ? ומה זה אומר בכלל "לתת להם להתמודד"? וגם מה הייתרונות ומה החסרונות בכל אחת מהגישות הללו?

בפרק הזה הלכנו לגמרי עם המטאפורה הזאת - לכבוד הקיץ, בו כולנו נמצאים בבריכה 90 אחוז מהזמן, והורדנו אותה לחיים עצמם.

איתי סיפר שהוא טיפוס שאוהב לקפוץ למים, ואילו רונה סיפרה שהיא שונאת לקפוץ למים וגם שונאת שמשפריצים עליה ! והופס ! ראינו את הקשר בין המטאפורה לבין הנטייה האישית של כל אחד מהם להתמודד עם העולם.

אז מה כדאי לעשות כשהילד שלנו נתקל בקושי ומפחד מהעמוקים? איך נלמד אותו להתגבר? האם "לזרוק למים" מיטיב איתו, או עושה בדיוק ההפך? איך הילד ילמד יותר מהר? רגע...למה אנחנו בכלל רוצים שהילד ילמד מהר?

בקיצור כל הנ"ל ועוד !

נפגש בפרק?

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠⁠הורים בגובה העיניים⁠

⁠לאינסטגרם

איתי ורונה שיתפו אותנו בדינמיקה שיש בין אריאל מילי לבין חברתה, שכבר תקופה ארוכה אומרת לה: "אנחנו לא נהיה חברות שלך" או "אנחנו לא רוצות שתבואי אלינו", או שאומרת לחברה אחרת: "אם תהיי חברה שלה, אני לא אהיה חברה שלך..." . הם סיפרו לרבקה על האתגרים שלהם כהורים לנהל את זה בצורה עניינית ולא מעורבת רגשית.

אז למה זה קורה בכלל?

מה זה אומר על הילד המסית? מה זה אומר על הילד המורחק?

מה עושים אם מגיעים תנאים בדרך חזרה לחברות ("אם לא תעשה את זה- לא נהיה חברים שלך", או "אם תהיי חברה של ההיא - לא נהיה חברות שלך"?).

מה התפקיד שלנו כמבוגרים ברגע האמת כשזה קורה לנגד עינינו, ומה תפקידינו כשהילד/ה מספר לנו ? איך נשמור על ערוץ תקשורת פתוח איתו? האם להתערב ולפנות להורה של הילד המסית? האם לפנות לגננת/מורה ? .

איפה זה מפעיל אותנו? איך זה משפיע על הילדים שאנחנו מופעלים ? איך לתמוך רגשית בילדינו הפגוע,שלא רוצה ללכת לגן/בית הספר? איך לחזק אותו בתקופה הזאת?

כל הנ"ל ועוד !

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠הורים בגובה העיניים

לאינסטגרם

אריאל מילי ביקשה ארנב אבל הבסטי שלה קיבלה אוגר, אז עכשיו בא לה אוגר.

רונה מתרגשת ממש, איתי סוחב סיפור של אשמה על אוגר מהילדות ובכלל עדיין באבל על החיות שמתו בבית השנה.

רבקה קלטה את הסיטואציה וקראה לנו להקליט פרק על זה.

מי אחראי? הילד או ההורה? מה יקרה אם ימות? מה עושים אם הילד מתחרט? ואיך רבקה הפתיעה אותנו עם הזווית של האוגר ..

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של הורים בגובה העיניים

לאינסטגרם

אז בואו נודה יצא לנו עוד פרק על גבולות במסווה של "כמה. פעמים. אני. יכול/ה . לבקש. ממך. כמהההה ?"

אז מה עושים כשמבקשים מהם לעשות משהו וזה לא משפיע ? אומרים להם שוב, וזה לא משפיע ("בוא יוצאים לגן. אמרתי בוא יוצאים לגןןן. קח את התיקקק יוצאים לגןןן. נווווו כבררר")

מה קורה כשהם מתנהגים בצורה מסויימת, אנחנו מטפלים בזה, ואז זה קורה שוב. ואז שוב. ואז שוב (לדוגמא: מרביץ לאחותו, אנחנו מטפלים בזה...ואז שוב. ושוב ושוב).

מה קורה לנו בגוף כשהם פשוט לא שמים לנו על הגבול וממשיכים לבדוק את תגובותינו למרות הכל? הר געש.

רונה שיתפה מה קורה לה, ועל משאלת ליבה להצליח להגיב באיפוק במצבים כאלה, וגם איתי הגורו הפתיע וסיפר שמאתגר לו כשברי דורס אותו עם הבימבה וצוחק לו בפרצוף.

איך שומרים על center בסיטואציה כזאת? האם יש דרך למנוע את החזרתיות הזאת מראש? למה לא מספיק לומר פעם אחת? האם יש נזק בלחזור על עצמינו שוב ושוב ושוב ושוב?

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של הורים בגובה העיניים

לאינסטגרם