חווית הבגידה הינה מרכיב משמעותי ומשפיע בהתהוות פוסט טראומה ובהשלכות ארוכות השנים על חייהם של הסובלים ממנה. בחלק הקודם הרחבנו על בגידת הגוף ובחלק זה נתמקד באספקטים החברתיים של חווית הבגידה. נתייחס לבגידה בתוך המשפחה לבגידה הקהילה והמדינה ואף לחוויית הבגידה של המין האנושי כולו. אך כהרגלנו בפודקאסט זה לא נתאר רק את הסימפטומים אלא נדבר גם מסלול אפשרי .לפתרון וריפוי

סיפור מתוך הקרביים של נפגע פוסט טראומה בעקבות מלחמת לבנון השנייה 2006.

שנים אחרי הוציא עמרי גינזבורג את הספר 'ההוא שם בחוץ' המתאר:

• מסע להכרה
• דרך חתחתים של התמודדות
• חיפוש אחרי פשר ואולי גם קצת שקט וריפוי

הדרך שעשה ועושה עמרי היא מאוד מיוחדת וחלקים ממנה השיקו לגישת היסוד החי (ללא דעת) שמוצגת בפודקאסט הזה.  

לאתר הספר: https://www.omrigi.com/

לב ליבה של פוסט הטראומה הוא חווית הבגידה. 

בגידה היא חֹוויה אנושית בסיסית ומאיימת שמשמשת חומר ליצירות אמנות רבות : סרטים ספרות וציור. 

אך הבגידה שמקורה בטראומה ייחודה בכך שהיא מערערת את אמות הסיפים מן המסד עד הטפחות,

 והמתמודד עם פוסט טראומה מתקשה להתאושש ממנה וככל שהוא מתקשה כך היא מעמיקה את אחיזתה בחייו.

בפרק הזה נקדיש תשומת לב לבגידה המשותפת לכל סוגי האירועים הטראומטיים. 

אני מניח שרבים יוכלו להזדהות עם חווית האלם והשיתוק המשתלטת עלינו במצבי הלם וטראומה אליה התייחסנו בפרקים קודמים. 

אך בפרק הזה נמקד את תשומת הלב בשני דברים נוספים האחד חווית חוסר האונים והשני בגידת הגוף.

שואלים אותי, איתי אלטשולר, לא פעם, לדעתי על פוסט טראומה ותרופות פסיכיאטריות או על שימוש בקנביס רפואי או לחלופין על תהליך ריפוי בעזרת סמי הזיה ( שזה די אופנתי לאחרונה). התשובה שלי לצערם של השואלים אינה קצרה ואינה כל כך חד משמעית ולא חד ממדית. ואולי היא דווקא כן חדה, והיא עונה על מה שלא נשאלתי, היא עונה בשפת הריבונות ובתשובה זו אני רוצה לשתף אתכם עכשיו.

music:

• Turku, Nomads of the Silk Road - Lesgi
• Charlie Lewis - For Us

פרק זה אני, איתי אלטשולר, מקדיש לאחיות ולאחים של..

שכמו הילדים של...

נמצאים, לא פעם, בצל האח, האחות או ההורה הפוסט טראומטי.

פרק זה אני מקדיש לאחיות ולאחים שבעל כורחם הפכו לילדים הוריים,

שהחליפו תפקיד  מוקדם מידי.

יש לי הכבוד לארח את אחותי ורד אזרחי אלטשולר

ובעזרתה לצלול לסיפורם של האחיות והאחים של שורדי פוסט טראומה

פוסט טראומה ומפגש עם המוות הולכים יד ביד אם נועדו וגם אם לא. האורח בפרק הנוכחי מציע וממליץ להתכונן למפגש זה, למפגש הבלתי נמנע עם המוות. זאת מתוך הכרות אישית ומטלטלת.

דוד רנוב, האורח שלנו, הוא ארכיטקט בהכשרתו, אדריכל של מקומות, ומהחלוצים של הבניה האקולוגית או בניה בת קיימא בישראל. והוא כאן בפודקאסט כי הוא בעל ניסיון עשיר כהלום קרב מתמודד. הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה, שעשה דרך ארוכה מאז. 

בימים אילו ( קיץ 22) מגיש לנו דוד ספר חדש ומרתק עץ הקץ  יצירה עתירת ניסיון ודמיון ספר המפגיש:

• מקום ותהליך
• חיים ומוות
• פוסט טראומה וניסיון לריפוי, ריפו עצמי.

בפרק נדבר על מקומות : מקום בטוח ומרחב מאיים, מוות כמקום שהולכים אליו, החלמה וריפוי כמקום להגיע אליו, על בוסתנים ובריכות ובעיקר על עצים. אך בראש ראשונה נדבר על עץ הקץ שהוא גם ספר, גם מקום וגם תהליך.

אדות:

דוד רנוב

עץ הקץ בגרסה דיגיטלית באתר עברית

מדוע חשוב לעשות כל מאמץ להחלים, ואפילו רק חלקית, מפוסט טראומה מהזווית המשפחתית?

לְמה יש יותר משקל בעיצוב שלנו בעקבות טראומה לסביבה או לתורשה?

לְמה יש יותר משקל כדור שני להורים טראומטיים לסביבה או לתורשה?

מה זו הורשה אפיגנטית ומה הקשר שלה לפוסט טראומה?

מה יכולים להרוויח ילדים של שורדי טראומה ובמיוחד ילדים של אלה שהשתקמו מפוסט טראומה?

הראיונות בפרקים הקודמים עם חדוה טרגר (למרות הכול אני חי וקיים א' וב') ועם ישראל שפייזר (לעלות מפחד) החזירו אותי, איתי אלטשולר, ברמה האישית לחוויה של היות בן הדור השני לניצולי השואה. הם עוררו רגשות חזקים: קשים ומעצימים בו זמנית. החוויה זו הולידה את הפרק הנוכחי.

פרק שבו אשתף את המאזינות ומאזינים

בלפיד שהעבירו לנו הורי, חבריהם ובני דורם שהגיעו מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר השואה.

איך על בשרי למדתי להבחין בין פחד, חרדה ואימה, והתוודעתי לראשונה לסל הפחדים שלי שמשרת אותי נאמנה עד היום.

איך ומתי בחרתי בחיים; ולמה הבחירה הזו חיברה אותי לישראליות מסוג אחד והרחיקה אותי מישראליות מסוג שני.

בפרק השני חדוה טרגר מפגישה אותי, איתי אלטשולר, שוב עם הפחד שעובר מדור לדור ומספרת לי על הדרך שהיא מצאה כדי להביסו. היא משתפת באומץ במתח שבין ישראליות שלה לבין הניסיון להיות גאה בשורשים שמהם ינקה ויונקת. בסןף הפרק יש לה גם מה להציע לנו, בני הדור השני, הסכיתו ושמעו.

על השיר 'לחש מתנגן'

מספרת חדוה:

"אוד עשן משואה נותרתי, גל-עד דומם למשפחתי זו תחושתי כבת לניצולי שואה מרומניה שגילתה פרטים רבים מחיי אומללותם של הורי ומשפחתם בתקופת המלחמה הנוראה מכל ...רק בסוף ימי חייהם התגלו לי פרטים על הורי, ניצולי שואה.... . 'שירים מארץ החיים' הפכו כשליחות של בת לממש צוואה שהותירה לה האם - להמשיך ולספר לדורות הבאים עד כמה סבלו היהודים ברומניה ומה חשיבותה של מדינה ליהודים."

מילים: ד"ר חדוה טרגר וברכה אלמוג ז"ל, שאף היא בת לניצולי שואה מפולין.

לחן: חדוה טרגר.

עיבוד מוזיקלי: דניאל טל.

שירה: חדוה טרגר (קצ'ולארו)

השואה לא פעם קשורה בשתיקה ובהשתקה. בסודות מן העבר המעצבים את ההווה. לשמוע את בנות ובני הדור השני לניצולי השואה זה להקשיב לצמיחת השורשים המתחברים, מחדש פעם אחר פעם במילה, במגע ובמוסיקה. כבן לניצולי שואה כל שיחה כזו פורמת אותי, איתי אלטשולר, ותופרת מחדש. בכל שיחה כזו אני מבין את עצמי יותר ומרגיש בודד פחות. וכך גם קורה לחדוה טרגר האורחת שלי הפעם. חדוה מדברת השתיקה וההשתקה. ועל הצורך לספר לדורות הבאים. נפלא להקשיב לה, היא מספרת בהתרגשות ובכנות. יחד איתה אני נשאב אל העבר שלה ושל יהדות רומניה כולה.

על השיר 'למרות הכול אני חי וקיים'

למרות הכל" אני חי וקיים, שיר שנכתב והולחן ע"י ד"ר חדוה טרגר, בהשראת כתיבת סיפורו של אברמל, ניצול שואה מטרנסניסטריה שברומניה. הסיפור נכתב ע"י חדוה, כהשלמת הצוואה לאימה, ניצולת השואה, שנפטרה לא מכבר, ומכון "יד ושם" נתן את חסותו להוצאת הספר. השיר עובד ע"י מקסים לוי, ומושר ע"י בני בר יהודה, איש קול ישראל וחדוה עצמה. 

עוד על חדוה ופועלה הציבורי

קבוצת הפייסבוק של הפודקאסט