וינקו פינטאריץ' היה מרדן ופורע חוק ידוע ביוגוסלביה. ילדותו ונסיבות חייו גרמו לו לפשוע ולרצוח בצורות אקראיות ומפתיעות גם לו וגם למדינה כולה. הדחף היה בעיקר מפחד ופרנויה, והוא הצליח להימלט ברשויות אכיפת החוק יותר מפעם אחת. כך נהיה דמות מדוברת ומטילת אימה שכונה "רובין הוד" לעיתים בעיתונים.

זהו פרק קצת אחר אך מרתק על אחד הרוצחים הכי מפורסמים בתודלות קרואטיה.

במשך כמעט שני עשורים למשטרת צרפת ובלגיה לא היה מושג שזוג מפלצתי מבצע את הפשעים הנוראים מכל. זוג שלמראית עין היה נראה נורמטיבי, שקט וקיים משפחה כמו כולם, היה צד ומייסר חיים רבים של נערות ונשים. כאשר הם נתפסו במקרה, המדינה הזדעזעה לגלות שאישתו של הרוצח עשתה את המעשים אך ורק כדי לספק את צרכיו של בעלה. הסיפור על מישל פורנירה ומוניק אוליבייה עד היום מהדהד ברחבי צרפת ומותיר שאלות למשטרה ולתושבים.

***חלק ב***

לאחר השחרור מהמעצר הראשון, אנדריי צ'יקטילו קיבל אור ירוק לרצוח ללא הפסקה. בשלב מסוים התחילו לחשוב בצורה שונה בהנהלה, ופתחו במבצע הענק ביותר בתולדות ברית המועצות, שהצליח לתפוס את המפלצת.

בחלק השני של הסיפור נתאר את המשך רציחותיו של צ'יקטילו, כיצד נתפס, נחקר ונשפט. בנוסף, נדון בהשלכות של התיק על הרוצח הכי מפורסם בתולדות רוסיה וברית המועצות.

***חלק א***

בין השנים 1978-1984 מחוז רוסטוב שברוסיה סבל מהמון קורבנות. לא סתם קורבנות, אלא גופות של ילדים שהושחטו בצורה מחרידה ומפלצתית. הבעיה היותר גדולה, הייתה שהמשטרה לא חיפשה את האשם בצורה הנכונה, בגלל המשטר הסובייטי, מה שנתן לגיטימציה לרוצח להסתובב חופשי ולרצוח עוד ועוד ועוד.

בחלק א של הסיפור על אנדריי צ'יקטילו נדבר על ילדותו והפיכתו לרוצח סדרתי, כיצד התייחסו לסיפור השליטים הסובייטים, ואיך הוא הצליח להמלט ממעצרו הראשון.

בין השנים 2001-2006 תושבי מוסקבה לא תיארו לעצמם, שבפארק שבו הם אוהבים לבלות את זמנם החופשי, לטייל עם ילדהם ובכללי להנות מהטבע, מסתובב האדם המסוכן מכל. רוצח סדרתי שלא ניתן לזיהוי ממבט ראשון. אלכסנדר פיצ'ושקין הסתובב ורצח שנים על גבי שנים ולא תכנן להפסיק. התעווה והאופן בו רצח וחגג את מוות קורבנותיו, היה מוזר ולא טריוויאלי, למה שבדרך כלל מכירים בעולם הפשע.

יום שישי ה-13 נחשב ליום בעל מזל רע, ובתרבות המערבית כתירוץ טוב לראות סרט אימה ולשקשק את העצבים. אבל מה אם ביום זה קרה הדבר הנורא מכל? רצח שלא מתוכנן בתסריט של סרט קטגוריית סוג ב לבני נוער, אלא הדבר האמיתי ועוד של 3 ילדים אחים קטנים. הסיפור של דיוויד מקגריבי עורר סערה עצומה בבריטניה והעלה המון שאלות בקרב הציבור. הצטרפו לספיישל שישי ה-13 שיפחיד אתכם לא פחות מהסרטים הכי מבעיתים שאתם מכירים.

**חלק ב**

לאחר שתפסו תעוצה, איאן ומיירה כבר היו בלתי ניתנים לעצירה. הרציחות שלהם נהיו יותר ויותר מתוחכמות וברוטליות ובמזל הם נעצרו בזמן. לאחר מעצרם, הם התפרסמו בכל בריטניה ומחוצה לה, והיו מקור לשאלות רבות. האם שניהם אשמים באותה מידה? האם אדם כריזמתי כמו איאן השתמש במיירה ולכן היא גם קורבן? או אולי הכל הפוך והם מנסים לתעתע את הציבור? על השאלות האלה ועוד ננסה לענות בחלק זה של הסיפור על רציחות המור.

**חלק א**

את איאן בריידי ומיירה הינדלי בהחלט אפשר לתאר במשפט "לכל סיר יש מכסה". הוא- הדומיננטי, בעל הידע הרחב והכריזמה הכבירה שלו. והיא- תמימה ובודדה, שכל חייה חיפשה גבר בדיוק כזה. החיבור ביניהם התחיל כקשר נורמטיבי מעט אובססיבי, אך לאט לאט המפלצת הלכה וגדלה, עד שהתחילה לעשות את המעשים הקיצוניים מכל.

בחלק הראשון של הסיפור על רוצחי המור נדבר על העבר של איאן ומיירה, כיצד הכירו והתחילו לרצוח.

בשנות ה-80, בבית חולים שקט בווינה, התרחשה סדרת אירועים מצמררת שנשארה מתחת לרדאר במשך שנים. מה שהחל כטיפול מסור בקשישים הפך בהדרגה למסכת של מעשים מחרידים. בפרק זה נצלול אל תוך אחת הפרשות המזעזעות בתולדות הרפואה המודרנית, ונבחן כיצד קבוצה של נשים, שנשבעו להגן על חיי אדם, חצו את הקווים האדומים ביותר.

קרול קוט רצח לראשונה בגיל 17. במבט ראשון, לאור ההיסטוריה שלו, המעשה היה אמור לא להדהים את סביבתו ומשפחתו, ובכל זאת לא כך היה המצב. נער שכבר מגיל צעיר מאד התעסק עם סכינים ונשקים כתחביב, התנהג באלימות ואגרסיביות לאחותו ולסובבים לו, היה בודד וכעוס על כולם, סוף סוף הצליח לממש את הפנטזיות שלו ברציחות מתוך הנאה.

הצטרפו לפרק שעלול לגרום לתחושות דיסוננס ואי נעימות, ויחד עם זאת להזכיר לנו, שהתעלמות מוחלטת מנורות אדומות, עלולה להוביל למעשים עם השלכות חמורות.