סף פודקאסט

בפרק זה אנחנו מארחים את ד"ר כרמל וויסמן כדי לנסח סקירה מקיפה, אחת ולתמיד, של אחד התחומים החמים ביותר בשדות התיאוריה העכשווית: ההגות הפוסטהומניסטית והטרנסהומניסטית. בנוסף, אנו דנים יחד גם באפשרות של מבט פוסטהומני אודות השפה.  

בעולם היפר-מחובר, הדרישה הבלתי פוסקת לזמינות ונראות מציפה את כולנו, ומייצרת לחץ ועומס בלתי נסבלים. עולה שאלה אודות האופציה לקחת צעד אחורה ולהתנתק מסבך הקשרים הגדושים שעוטפים אותנו בחיי היום יום.   בפרק זה אירית, ארי ויואל דנים בצורות השונות שתופסת הכמיהה לנתק בזמנים העכשוויים, מסגפנות קיצונית בהרי ההימליאה, דרך ריטריט שיהפוך בעצמו לדימוי באינסטגרם ועד היעלמות - דוממת או קרנבלית - נוסח TAZ.

״אקירה״, הסרט ששינה את הכל. ב1988 פצצת האנימה הראוותנית וההרסנית של קוטסוהירו אוטומו שטפה לא רק את יפן, אלא חצתה גם את הקווים לארה״ב וביססה את האנימה כמוצר תרבותי ׳גבוהה׳, מוערך ועמוק. בשיחה, שהוקלטה לייב במזקקה בירושלים, דיברנו על החשיבות התרבותית של אקירה בראשית הקפיטליזם המאוחר של שנות ה80-90 - דרך התייחסות לז׳אנר הסייברפאנק, ליחסי אדם-מכונה ולמחשבה פוסטהומאנית. השיחה התקיימה לאחר הקרנת הסרט.

לאחר עשרות שנים ש״תיאוריית החילון״ משלה בחוגים אקדמאים רבים, וזרמים מרקסיסטיים ופוסטמודרניים ביקשו לדחוק הצידה את שאלת הדת, ניתן לראות לאחרונה התעוררות מחודשת, לא רק בסנטימנטים רוחניים בעולם המערבי, אלא גם בעיסוק מחודש בתחום הרוחניות והדת במסגרת תיאוריה ביקורתית. בפרק הנוכחי אנחנו נדבר באופן משוחרר וחופשי יותר מהרגיל על העמדות השונות מהם אנו מגיעים לדבר על שאלת הרוחניות ועל הצלטבויות שונות בין דת, תיאוריה ביקורתית ואקטיביזם בזמנים העכשוויים.

מרימייקים של סרטים הוליודיים, עד מוזיקת פופ עכשווית, ג'קטים היפסטריים ועיצוב וינטג׳י - ניכר שהנוסטלגיה עוטפת אותנו מכל עבר בתקופה האחרונה. בפרק הנוכחי נחקור את עליית הסנטימנט הנוסטלגי בתרבות העכשווית דרך התיאורטיקנים והפילוסופים פרדריק ג׳יימסון ולינדה האצ׳ן. נבחן מצד אחד את הנוסטלגיה כתוצר לוואי של תרבות שאיבדה את כוחה לדמיין את העתיד ומצד שני, נשאל האם נוסטלגיה יכולה לשמש גם כביקורת, פרודיה וסאטירה, לא רק על  העבר אלא גם על המצב העכשווי.

בפרק זה נתמקד ב”מפנה המטריאלי” שסחף אקדמאים/ות, אומנים/ות ואקטביסטים/ות במהלך שני העשורים האחרונים. בחלק הראשון של הפרק נסקור את הרקע והאונטולוגיה של הוגי ״המטריאליזמים החדשים", שמקדמים תובנות אנטי-אנתרופוצנטריות על יקום שנמצא בתנועת התהוות מתמדת וריזומית – יקום בו החומר אינו נופל בחשיבותו מאדם ורעיונות. בחלק השני נבחן את ההשלכות והאפשרויות של השקפה זו באקדמיה, בפוליטיקה ובאמנות.

בפרק זה נסקור את עליית תרבות הוולנס במערב ונבין כיצד אמונה בטיפוח עצמי, צרכנות וקדושת הגוף התבססה בלב האידיאולוגי של הפרוייקט הניאו ליבראלי.   באמצעות עבודתם של אווה אילוז, קארל סדרסטורם ואנדרה ספיסר נדבר גם על ההשתמעויות הבעיתיות יותר של הציווי להיות במרדף מתמיד אחרי אושר ומימוש  עצמי, כגון עלייה ברגשות חרדה ודיכאון במערב והפרטת האחריות החברתית אל תחום אחריותו של הפרט .

בפרק זה נדבר על שיבוש כפרקטיקה אומנותית, וספציפית על אומנות הגליצ׳ שמתרחשת במרחב הדיגיטלי העכשווי. תוך דיון בתיאוריה ביקורתית מבודריאר ועד ג׳ודי דין - נחקור את הפוטנציאל החתרני של אומנות הגליצ׳ וגם את הגסיסה המתבקשת של הגליצ׳ אל תוך הנרמול הקפיטליסטי. בפרק מתארחים ד״ר אייל גרוס ועדי קרליץ.