שיחת פרידה. 

פרק אחרון. 

כיאה לפודקאסט שלנו, זהו לא סוף דרמטי וקשה. זהו מוות בנסיבות רגילות:) חלק מתנועת החיים. קצה של תהליך הכרה בכך שמשהו השתנה, והסכמה לא להיאחז רק כי קשה לשחרר. 

אנחנו שמחות על היכולת להיות יחד בשינוי כשהוא קורה, להכיר בו, ולהיפרד באהבה. ולכן בפרק האחרון של הפודקאסט סוף הדרך, בחרנו לדבר על הדרך. על הזכות שניתנה לנו לפגוש כל כך הרבה אנשים אמיצים, חכמים ומעוררי השראה. על האפשרות לדבר על מוות, זקנה, אבל, פרידה וחיים בשפת בני אדם.

כמו כל דרך משמעותית שבאה אל קצה מתוך שיח והכרה, אנחנו מתבוננות אחורה בפליאה ובשמחה על המורשת שהפודקאסט שלנו משאיר אחריו. 39 פרקים של שיחות וריאיונות על מוות עם חולים וחולות, בני משפחה ואנשי מקצוע שפוגשים את המוות מכל מיני כיוונים והיבטים. אנחנו גאות מאוד במה שנוצר כאן, ומקוות שהפרקים ימשיכו ללוות אנשים, לייצר שיח, ולעזור למי שפוחדת, מתמודדת, מתאבל או פשוט מבקש להתקרב קצת יותר אל החיים דרך המפגש עם סופם.

אנחנו מסיימות את הפודקאסט, אבל לא באמת נפרדות. הפודקאסט הוליד מיזם חדש ומשותף שאנחנו עובדות עליו בתקופה האחרונה ומאוד אוהבות ומתרגשות ממנו. עוד נספר עליו בקרוב.

ועכשיו כל אחת ממשיכה הלאה בדרכה.

עינת יוצאת לדרך עם פודקאסט חדש בשם ״מילים אחרונות״, וממשיכה ללוות חולים ומשפחות במסגרת הוספיס בית, וגם באופן פרטי בליווי ובייעוץ בסוף חיים.

שרית ממשיכה ללוות בקליניקה אנשים שהם או יקיריהם מתמודדים עם מחלה, זקנה, סוף חיים ואבל. הספר שלה, "למות", שיצא לאחרונה מביא איתו כל מני מחשבות ורעיונות חדשים. 

הקבוצות בפייסבוק ובוואטסאפ נשארות למי שרוצה להמשיך לקבל עדכונים. בקבוצה בפייסבוק אנחנו נשמח שתמשיכו לכתוב ולשתף. 

אנחנו רוצות להודות מעומק הלב לכל מי שהאזינה, כתב, שיתפה, או שלח הודעה אחרי פרק שנגע בו. 

וכמובן לכל המרואיינות והמרואיינים שלנו, שפתחו בפנינו את את לבם וחלקו אתנו את סיפוריהם, את הידע ואת התובנות שלהם על סוף החיים באומץ ובנדיבות.

הפרק הזה עוסק בלידות שקטות.

במרחב שכמעט אין לו שפה, ואין לו טקס, ואין לו הכרה.

שוחחנו עם נורית דגן-עובדיה, מלווה רוחנית וצורפת, על העולם הנסתר של לידות שקטות, שבו, לדבריה ״השקט רועם מאוד״.

דיברנו על המאפיינים הייחודיים לשכול שבא בעקבות לידה שקטה, ועל המורכבות עבור האישה וגם עבור הצוות המטפל.

שמענו מנורית על המפגש עם נשים ומשפחות ברגע מטלטל שבו ״את באה לתת חיים, ואת נושאת בתוכך מוות, ואת צריכה ללדת מוות״.

לידה שקטה, אומרת נורית, "זה שכול בלי הכרה. רק האישה, ואולי בן הזוג, מכירים את התינוק. אין טקס, אין שבעה, וזה שכול שלא נוכח בעולם." זאת למרות שלדברי נורית בישראל מתרחשות כל שנה כאלפיים לידות שקטות. כל כך שקטות שאנחנו כמעט ולא שומעים עליהן.

נורית מספרת על עמותת גחליליות, שהקימה לפני חמש שנים ביחד עם מלוות רוחניות נוספות, על מנת לתת תמיכה וליווי בהתנדבות במקרים של לידה שקטה ולמלא בכך את החלל שהמערכת לא מצליחה למלא.

הליווי הרוחני מנסה להחזיר לאישה ולמשפחה מרחב של בחירה בתוך הסערה שאליה נקלעו. "כשאני מגיעה לבית" אומרת נורית, "אני לא מגיעה עם אג'נדה, אלא עם נוכחות מלאה, להבין מה האישה צריכה ברגע הזה."

נורית מציעה לכולנו לשאול יותר ולומר פחות, לא להניח מראש הנחות ולא למהר לתקן או להסביר.

להכיר בכאב.

להקשיב.

נשמח שתאזינו לפרק ותשתפו הלאה

מצורפות המלצות של נורית לקריאה בתחום:

ספרות בתחום אובדני הריון ולידות שקטות

רסיסים של שקט - אסופת סיפורים בנושא לידה שקטה/ עמותת ניצוצות של ענבר (קיים בעברית ובערבית)

ממד אחר/ אלה נוימן (שירה)

בגדות האפשר - אנתולוגיית היריון ולידה/ בעריכת קמה שיר ויואב גלבוע

פתאום כש(לא) באת - ספר ילדים, סמדר סלע גלבוע

בכיתי כי חיכיתי/ סיגל גל-און לבסקי

מקץ שעות/ רוית גרוסמן דוד

גם אני איבדתי ילד - חוויתם של גברים אחרי לידה שקטה/ נורית גלזר חודיק

פתחי אוורור/ מורן דזוהדי לסרי

כחלום יעוף/ אברהם סתיו

יש לי אחות בשמיים/ כתבה ואירה נועה בן פורת

ארגז הניצוצות של דוד/ליהי רז דואני (ניצוצות של ענבר)

דבש מתוק/מעיין גאיה אוחנה

מה תעשי/ קמה שיר

לשרית יצא לאחרונה ספר שעוסק במוות,אז הפרק הבא מוקדש לשיחה עליו:)

בין קריאה של קטעים מתוך הספרלבין שיחה שנפתחת מתוכם, אנחנו נוגעות במפגש עם סוף החיים, ובאפשרות להישאר קרובות גם למה שלא תמיד נעים לפגוש.

שיחה על מוות,ועל החיים אתו.

קישור לספר באתר עברית: https://www.e-vrit.co.il/Product/38895/

פגשנו את יעל צבעוני לרגל הוצאת הספר "פרוטוקול", שכתבו היא ואמה, לאה צבעוני ז״ל. הספר מתאר מסע משותף שבו כל אחת מהן מתעדת את דרכה במבוכי המחלה שאליהם נקלעו עם אבחון סרטן הלבלב בגופה של לאה, עד מותה ואחריו.

יעל כותבת כדרך חיים: היא הוציאה לאור ספרי פרוזה ושירה, והיא מלמדת כתיבה יצירתית.לאה הייתה ד"ר ללשון עברית ובעלת הוצאת הספרים "צבעונים", אך יעל הייתה זו שפתחה עבורה את השער לכתיבה האישית.

במהלך המחלה לאה כתבה ללא הרף, תיעדה את שעברה במילים ישירות וחשופות, בלי הנחות לעצמה ולקוראיה וגם לא למערכת הרפואה הציבורית, שהכעיסה ואכזבה אותה והותירה אותה בודדה במערכה. היא כתבה מתוך מחאה נגד הניסיון להפוך אותה למספר נטול שם ואישיות, ומתוך אחיזה בלתי מתפשרת באמונה כי תחלים, כנגד כל הסיכויים.

כזו הייתה תמיד – חזקה, לוחמת, מתגברת, שורדת, מנצחת."הייתה מלחמה עיקשת להיות בריאה", מספרת יעל, "היא כל הזמן ניסתה לחזור לעצמה, ממש עד הימים האחרונים". כל זה לא איפשר שום שיח על המוות אלא לקראת הסוף ממש.

במקביל, יעל כתבה גם היא שירים וקטעים שפרסמה בפייסבוק, המתארים את הליווי של אמה, את השתנות ההכרה עם התקדמות המחלה, את ההבנה המחלחלת שלא תהיה החלמה, ואת הרצון לרכך את אמה, לשכך את זעמה. להיות קרובה אליה עוד ועוד עד הסוף וגם אחריו.

יעל אומרת כי היא "מרגישה שזו הייתה תקופה של חסד ביחסים שלנו. האינטימיות, השיחות, עצם זה שאני רואה את אמא שלי כל כך חלשה, והיא סומכת עלי, מקשיבה לי. הייתה ביננו איזו קרבה אחרת, משהו מאוד רך שלא היה בינינו לפני כן. מערכת יחסים נטולת קליפות, זה היה נורא נקי, נורא יפה". וזה עדיין כך, שלוש שנים אחרי מותה של לאה.

אם ובת, יומן מחלה בשני קולות, שמספרים סיפור עם סוף אחד וקצוות רבים של רוך וקושי, הכחשה והכרה, כעס וחמלה, מוות ואהבה. המון אהבה. אנו מודות ליעל החכמה והנדיבה על המפגש החשוף, האמתי ומלא החסד. וללאה, שהייתה אתנו ברוחה ובמילותיה.

"יש משהו במין ובמוות שהוא מאוד בטוח. מין הוא צורך של כולנו ומוות יקרה לכולנו" כך אומרת רדה רוזלר, עובדת סוציאלית ומטפלת מינית זוגית ומשפחתית, שעוסקת בטיפול מיני בחולים ומחלימים מסרטן בבית החולים שיבא ובקליניקה הפרטית.

הזמנו את רדה לשיחה על הקשר בין גוף, מיניות, מחלה וסוף חיים, כדי לתת מקום לנושא לא מדובר, אך כזה שנוגע בכולנו. מיניות, כמו מוות, היא נושא מושתק בחברה שלנו. זאת למרות שכפי שרדה אומרת "מיניות היא תשעים אחוז מהחיים שלנו, היא החוויות הגופניות שלנו, החוויות ההוריות שלנו. כשתינוק נולד מניחים אותו קודם כל על העור של אמא".

השיחה עוסקת בשאלות מורכבות:

איך מתמודדים עם זוגיות ומיניות כשאחד מבני הזוג חולה והשני הופך למטפל?

איך אפשר לשמור על המיניות כשיש שינויים גופניים, פגיעה בדימוי הגוף או תחושה שהגוף בוגד?  

איך אפשר לייצר קרבה ואינטימיות לקראת סוף החיים?

איך מוצאים תשוקה כשהגוף דועך?

רדה מכניסה אותנו לחדר הטיפולים וחושפת בפנינו את האתגרים והקשיים של זוגות וגם של יחידים ויחידות, אשר מתמודדים עם מחלה קשה ולעתים סופנית. על הצורך ללמוד שפה חדשה לדבר בה רגשות, על המשאלה העמוקה להכרה ולגיטימציה באובדן שכבר קורה, גם אם הוא עדיין לא מוות. על החשיבות של גבולות, כל אחד בתוך עצמו ואחת עם השני.

זהו פרק על אינטימיות וקרבה בתוך שבר, על אובדנים שמתחיל לעתים קרובות עם גילוי המחלה ולאו דווקא עם הגסיסה, ועל האפשרות להישאר חיים, מחוברים ונוגעים, גם (ואולי דווקא) ברגעים הכואבים ביותר.

אנו מודות לרדה המקסימה, שהסכימה לחלוק אתנו מניסיונה העשיר, ברגישות ובחוכמה. הפרק הזה חשוב לכל מי שמתמודד עם מחלה ולמי שמלווה אדם חולה באופן אינטימי. לא פחות מכך, הוא חשוב לצוותים הרפואיים המלווים משפחות בזמן מחלה ובסוף החיים. אנו שמחות להזדמנות נוספת לשבור חתיכה קטנה של טאבו, ומקוות שהפרק יסייע בהעלאת המודעות לחשיבות הנושא.

"הנכונות להרגיש לרגע שגם אני מתה עם האדם שאני מלווה", כך מתארת את הליווי הרוחני נאורה שם, מלווה רוחנית ומנהלת קבוצת קפה מוות בשכונת שפירא. 

אחרי עשרות שנים של עיסוק בטכנולוגיה, נאורה החלה את דרכה כמלווה רוחנית. בעשר השנים האחרונות היא מעמיקה ופועלת בתחום, ומלווה אנשים בהוספיס תל השומר, במחלקה האונקולוגית בבית החולים איכילוב וגם בבתיהם של החולים. כתושבת שכונת שפירא בתל אביב, היא נקראת לא פעם ללוות מבקשי מקלט ועובדות זרות החיים בשכונה ובסביבותיה. את כל עבודתה היא עושה בהתנדבות.

כששאלנו אותה מהו ליווי רוחני, היא בחרה להתחיל דווקא במה שהוא לא:"לא טיפול פסיכולוגי ולא טיפול רפואי. אין מטרה מוגדרת לליווי, מעבר ל-היות עם האדם. אין ניסיון לשנות את האדם או את הגישה שלו לחיים ולמוות.""הליווי עוסק במחוזות הרוח – להקשיב לאדם וללוות אותו לפי מה שהכי מתאים לו. לזכור שלא מטפלים במחלה, אלא בבני אדם."המהות היא החיבור, אומרת נאורה, "שאדם לא יצטרך לשאת את החוויה לבד. כשאין מה לעשות, אפשר להתבונן יחד על המציאות, להיות נוכחים בתוכה" .

נאורה מספרת גם על קפה מוות (סניף של הארגון העולמי Death Cafe) שהיא מקיימת אחת לחודש בקפה שפירא, מוסד שכונתי ותיק. זוהי קבוצה לא קבועה של אנשים שמתעניינים במוות, כל אחד מסיבותיו. נפגשים סביב שולחנות קטנים ומשוחחים, ולאחר זמן מה מחליפים מקומות ושיחות. יש צעירים ומבוגרים, ואין נושא מוגדר מראש. זהו מרחב שבו אפשר לדבר בפתיחות על מוות, דבר שכמעט ואינו מתאפשר בחברה שלנו.

את נאורה העיסוק במוות ממלא חיות. ההתמודדות עם המוות, לדבריה, ממוססת את הפחד מפניו. בסיום השיחה היא מוציאה את הפעמון שמלווה אותה לכל מקום, ומדריכה אותנו בקולה הרך במדיטציה קצרה להתמודדות עם כאב.

אנחנו מודות לנאורה על שיחה שדומה, במובנים רבים, לליווי שהיא מעניקה:שיחה שלא מנסה להגיע למסקנות, לא מחפשת פתרונות ולא מסיטה מבט מן הכאב – אלא מביטה במה שיש בעיניים רכות, עם מרחב נשימה ומשב של רוח.

בשיחה עם שייני, מטפלת סיעודית מהודו שחיה ועובדת בישראל כבר 15 שנה, הזרות מקבלת פנים, קול וסיפור. שייני, נשואה ואם לשני ילדים שחיים בהודו, גם מתנדבת דרך קו לעובד, מסייעת בתרגום ומנהלת קבוצות וואטסאפ גדולות של מטפלות זרות. 

בעדינות ובכנות מתארת שייני את המצוקות של המטפלות הזרות בארץ: עומס, בדידות, פערי שפה ותרבות, והיעדר תהליך שמסביר ומלווה. לעתים קרובות המשפחות אליהן הן מגיעות נתונות בעומס טיפולי גדול ושחיקה ואינן פנויות כלל לראות את המטפלת כאדם שגם הוא חווה כרגע קשיי הסתגלות רבים וזקוק לסיוע. אפילו דבר פשוט לכאורה כמו הכנת שקשוקה יכול להיות מבהיל כשלא יודעים מה זה בכלל ואיך משיגים את המצרכים הדרושים.

דיברנו על מה יודעות המטפלות לפני הגעתן לארץ, ועל עזיבת משפחה והורות דרך מסך הטלפון. שוחחנו על האינטימיות המאולצת עם אדם לא מוכר שהופך באחת לשותף לחיים ולרגעים החשופים והשבריריים ביותר בחיי החולה והמשפחה.

שייני חוזרת ואומרת: תקשורת היא המפתח. סבלנות, קשב, קשר. השפה העברית, היא מאמינה, אינה רק כלי עבודה אלא תנאי בסיסי ביכולת להכיר ולהתקרב. יש לה אפילו ערוץ יוטיוב מצליח ללימוד עברית עבור מטפלות מהודו (מומלץ מאוד https://youtube.com/@shynibabu?si=Oi4BtYBa2L11NPod) 

השיחה עם שייני מאפשרת הצצה לעולמם של האנשים שסועדים ימים ולילות את אהובינו ואולי אפילו אותנו. אנו מודות לשייני המקסימה על הנכונות לשתף בידע ובניסיון הרבים שלה, ולהפוך עבור כולנו את הזר למוכר, לאדם שלם ורב מימדי, בדיוק כמונו.

לכולנו יש ניסיונות שלמדנו מהם משהו חשוב על עצמנו ועל העולם. רוב הידע שלנו נצבר מתוך החיים עצמם ולאו דווקא מתיאוריות או שיטות שלמדנו. 

שתינו מרגישות את זה באופן מובהק בעבודה עם אנשים בסוף חייהם ועם המשפחות שמלוות אותם. לכל אחת מאתנו היו מפגשים משמעותיים מאוד שהעמיקו והרחיבו ולעתים גם שינו משהו בתפיסה שלנו את שלב סוף החיים, וגם את החיים עצמם. 

בפרק הזה חזרנו אל כמה מפגשים כאלה, שהיו שיעורים חשובים עבורנו. אנו מקוות שהם יהיו משמעותיים גם עבור אנשים נוספים, ובייחוד כאלה שנמצאים או מלווים אנשים אהובים בסוף החיים. 

"ספר לי - ואשכח, הראה לי - ואולי אזכור, שתף אותי - ואלמד". גם אם האמרה הזו לא באמת של קונפוציוס, היא עדיין יפה ונכונה והיא למעשה הבסיס לפודקאסט כולו: הרצון שלנו ללמוד מתוך ניסיונם של אחרים ולשתף אנשים בניסיון שלנו. 

פגשנו את כרמל שמונה חודשים אחרי מותו של נח בנה הבכור, ובהריון מתקדם.

הזמנו את כרמל בפעם השלישית לפודקאסט לדבר אתנו על איך זה להיות אמא לילד מת, לשתי ילדות חיות ולתינוק שגדל בתוכה. 

הפרספקטיבה המיוחדת שלה על מוות ועל לידה מאפשר לכרמל לראות בחדות את הציפיות החברתיות השונות כל כך מאמא שכולה ומאמא שעומדת להביא חיים חדשים לעולם. 

אחד המקומות הכואבים ביותר עבור כרמל היא השתיקה סביב האבל. העובדה שכמעט אין מרחב לדבר על מוות. בניגוד חריף להריון ולידה שכה מדוברים בחברה שלנו. אין שיח, אין קהילה, אין שפה. “אין מעגל אמהות לילדים מתים" היא אומרת, "זה כל כך קיצוני שאנשים פשוט נמנעים מלדבר איתי ואני רק רוצה שישאלו אותי על נח, על מה שקורה לנו כמשפחה, שאוכל לשמוע את עצמי אומרת את הדברים בקול.”

והיא גם נוגעת בטאבו הגדול:היעדר הלגיטימציה החברתית להרגיש גם טוב.להיות שמחה, להרגיש חיוניות, להיות בהריון, מבלי שאנשים ילחשו. מבחינת כרמל “אני יושבת כאן שמונה חודשים אחרי מותו של נח, ויש לי את כל הסיבות להיות שמחה". 

עבור כרמל החיים ממשיכים, לפעמים בעוצמה מטורפת, והם מכילים את כל הקצוות. האבל לא מבטל את השמחה. אהבת החיים לא מבטלת את העצב. 

והיא רוצה שאפשר יהיה לדבר על כל זה. 

"גבירתי, האם את בטוחה שאת רוצה למות מחר?" 

זו אחת השאלות שנשאלים אנשים שבאים לסיים את חייהם בדיגניטאס שבשווייץ. 

כיצד עונים אנשים לשאלה? איך ומי מגיעים אל החדר הזה, שבו מתקיימת השיחה הזו, של רגע לפני? מה עוברים אנשים בדרך המפותלת עד לשם?

שלומי וולפנר הוא הבעלים של חברת משאלה אחרונה שמסייעת לאנשים שרוצים למות בשווייץ.בפרק עוצר נשימה הוא לוקח אותנו אל נבכי התהליך המורכב, העדין והאנושי כל כך שבו אנשים מגיעים אל סוף החיים מתוך בחירה, מתוך פרידה מודעת ולרוב מרגשת מאוד. 

שלומי משתף אותנו בסיפורי המסעות שליווה, בשיח שנוצר עם המשפחות סביב המוות, בתחושת השליחות שלו ובייחודיות של סיום החיים בשוויץ. הואנמכניס אותנו אל הבית הכחול, אל החדר שבו אנשים נרדמים לנצח ומתאר פרידות שגרמו לו להגיד "כך אני רוצה למות" - ובעקבות זאת ליצור שינויים עמוקים בחייו. 

על הקשר המיוחד של שלומי עם האנשים שליווה מעידה להקה גדולה של ציפורי קעקוע זעירות על פני זרועו הימנית כולה, אחת לכל אדם שליווה אל המוות. לכבוד ישראל צופים הנפלא, שזכינו לראיין לקראת נסיעתו לשווייץ, ושהיה בין היתר גם טייס - הוא קעקע מטוס זעיר. 

שלומי חולק אתנו מה שהוא לומד על החיים ועל המוות מתוך הפרספקטיבה הייחודית שזכה לה ואנו מודות לו על פתיחת הצוהר אל המסע הייחודי של אנשים שבוחרים למות בשווייץ.

מוזמנות ומוזמנים להצטרף לשיחה.