לילך ביקשה שנפרסם את השיחה איתה לאחר מותה. היא נפרדה מעולמנו לפני מספר שבועות, לאחר כשנתיים של התמודדות עם סרטן מפושט.

"זה לא סרטן שהוא בר ריפוי", היא אומרת מיד בתחילת השיחה, "זה די ברור לי שבשלב כלשהו אני אגיד – רבותיי, סיימתי עם הכימו', זה ממש מיותר לי לשהות כאן כשאני כל-כך סובלת. בעצם אנחנו נלחמים בסבל שנגרם לי מהטיפולים". הסבל לא ניכר עליה. ההפך הוא הנכון – היא קורנת בריאות, מרץ ושמחה.

לילך מדברת על סוף החיים בבהירות חדה, בלי דרמה מיותרת, בקבלה עמוקה, בנוכחות מלאה אהבה ובהכרת תודה על החיים שיש לה. בעיקר על הילדים שלה, או כפי שהיא מכנה אותם "יהלומי לבי".

"ידעתי שיש לי סרטן, הגעתי מוכנה. מההתחלה ידעתי שאני הולכת אל מותי ומיד השלמתי עם זה, יש בי חלק שמבקש לסיים את המסע פה. מיציתי, טעמתי, חוויתי, אהבתי, בראתי. זה נשמע הזוי להסכים לוותר על חיים עם שלושה ילדים אהובים. אני מאוד מאוד אוהבת אותם אבל אני מבקשת לנוח, כזאת עייפה אני."

לצד הרצון לנוח יש בלילך רצון עז לעשות עוד ועוד בזמן שנותר מתוך ידיעה שכל רגע, בייחוד עם הילדים, הוא יקר מאי פעם. "אין קושי גדול יותר, שום כימו', שום ניתוח - אל מול הילדים. אני יודעת שזה הקיץ האחרון שלי איתם אז אני עפה עליהם, אני נהנית אתם כל רגע, אני משקה אותם במורשת שלי. זה כאב וזו פרידה וזה שבר, אבל נדמה לי שהאופן שבו אני מבקשת לעזוב את העולם הזה, הוא האופן שבו הם יבחרו להמשיך את החיים שלהם. זאת הצוואה שלי"

"דבר בתפיסת עולמי לא נשבר בגלל הסרטן" היא אומרת, "להפך, הוא תמך בסגירת מעגלי חיים. פרידה מאנשים בעודי בחיים, זו זכות מאוד גדולה. במיוחד עבור הילדים שלי. זו המתנה הכי אדירה שזכיתי בה".

זה על קצה המזלג, באמת. לילך היא סופת שמש, התפרצות וולקנית. היא סחפה אותנו איתה והותירה אותנו בתום המפגש מרחפות כמה סנטימטרים מעל האדמה, מאושרות שזכינו לפגוש באישה הזו, ללמוד ממנה ולזכות להעביר הלאה את מילותיה ואת רוחה.

"אני דופקת ת'הדרן של החיים שלי", היא אומרת ומעניקה לנו במתנה כרטיס כניסה.

"אני עכשיו בסשן הזה של ערש דווי עם הרבה חברים שבאים לבקר, מתפגר לי מוקף אהבה", אומר אודי וצוחק.אודי בא אל חוויית הגסיסה והמוות פתוח, סקרן, נכון לפגוש, להרגיש ולדבר אמת. האנשים סביבו נדבקים מהרוח הזו וזוכים בהתנסות יוצאת דופן של קרבה, אינטימיות ואהבה.

בשיחה איתו, אודי משתף אותנו בסיפור חייו המיוחד, שהתחיל במסלול ה"רגיל" של ילדות עירונית, אך קיבל תפנית בגיל ההתבגרות, כשחווה תחושת זרות וניכור בתבניות החברתיות שסביבו. השאלות הגדולות של החיים משכו אותו למסע שובר מסגרות אל העולם שבחוץ ואל העולם שבפנים.

את הבשורה על הסרטן קיבל לבדו בג’ונגלים של קוסטה ריקה, בעודו עסוק בבניית בקתה על שפת פלג מים בפיסת גן העדן בה תכנו לבלות את פרק חייו האחרון, אי שם בעתיד הרחוק. הוא הבין מיד לאן הדברים הולכים והתמסר לפרק האחרון והלא מתוכנן באופן שקט, שלם וטבעי.בשיחה כנה, חשופה ומחויכת, אודי מספר על החיים בגוף שהולך ודועך, על התחושות והרגשות כשסוף החיים כל כך קרוב, ועל מה שהוא לומד על החיים דווקא מתוך המפגש עם המוות. "זאת אחת התקופות היפות בחיים שלי", הוא אומר.

את הפרק הזה הקדמנו להעלות כדי שאודי יספיק לשמוע אותו. היו כמה אתגרים טכניים בהקלטה ובעריכה, אבל הם שוליים לעומת לב המפגש הזה, שהוא שיחה עם אדם חכם, מקסים וגוסס שמדבר על החיים ועל המוות ובעיקר - על אהבה. 

לפני מותו של נח, שוחחנו עם אמא שלו, כרמל המופלאה, על ההליכה לצידו בתוך תהליך הגסיסה – על האומץ לדעת, להרגיש, להחזיק באמת. ארבעה שבועות אחרי מותו, כרמל חוזרת לדבר איתנו – והקול שהיא מביאה איתה נותר אותו קול כן, פשוט ועמוק שמבטא תפיסת עולם נדירה מדי במחוזותינו ומעוררת השראה. 

כרמל מספרת לנו על הימים והרגעים האחרונים של נח ומתארת את רגע המוות עצמו באופן מפתיע ביופיו."זה ממש היה רגע שבו הוא, הגוף שלו, הנשמה שלו מיצו את התהליך," היא אומרת. "זה היה כל כך שלם, כל כך פשוט, ממש הופתעתי מכמה זה בנאלי. עוד תנועה שקורית, עוד צעד שאדם עושה ברחוב. שיא הפשטות." 

בפרק הזה כרמל משתפת אותנו גם בפרידה המרגשת מנוח, בשבעה ובתהליך שהיא ומשפחתה עוברים מאז, שבו נח נוכח באופן עמוק וטבעי ומלא עדינות בתוך החיים. אנחנו פוגשות את כרמל לא רק כאמא שמתאבלת, אלא כאדם שמצליח להביט במוות מקרוב – ולהישאר עם העיניים והלב פקוחים לרווחה. 

"הייתי צריכה להגיע לבד למסקנה שאני אוהבת את החיים", משתפת אסטלה, ששרדה את סרטן הלבלב, וקיבלה תוספת זמן חיים לצד הידיעה כי הסרטן יחזור כנראה ביום מן הימים.

אסטלה אישה תמירה, מרשימה ואנרגטית. לאורך כל השיחה אתנו היא מחייכת וצוחקת, ומדברת בפתיחות ובמבטא ארגנטינאי מתגלגל, על מה שעברה מאז אובחנה ועד היום. והיא עברה המון. אסטלה נגעה במוות - פיזית ונפשית, ובחרה בחיים.

בנקודת השפל של חייה, בעודה מאושפזת במצב קשה, חלשה ומדוכאת, משהו קרה. "זה התחיל מחלום בו בעלי המנוח בא לומר לי שהכל יהיה בסדר". בו ברגע החל תהליך חזרתה של אסטלה לחיים, דרך שיקום ממושך במחלקה הפליאטיבית שמנהלת ד"ר טל פרגר (שגם איתה הייתה לנו הזכות לשוחח בפודאקסט) במרכז הגריאטרי דורות. בסופו של התהליך אסטלה חזרה לביתה והיום היא לומדת לחיות מחדש: "בזכות הסרטן והעובדה שניצלתי- בינתיים, גיליתי אסטלה אחרת, חיים אחרים, מטרות אחרות".

אסטלה רוצה לעזור לאנשים שנמצאים בנקודה של הרמת ידיים - למצוא תקווה. היא רוצה להדביק את כולם באמונתה העמוקה בחיים ובאנשים ובתשוקה הגדולה שלה לחיות - עד הסוף.

איך מלווים אנשים ברגעים הכי קשים בחייהם? איזו משמעות יש לנוכחות אמיתית מול סבל וכאב? וכיצד מתמודדים עם סוף החיים ועם האבל מתוך חמלה וקבלה?

בפרק החדש של "סוף הדרך" שוחחנו עם ד"ר בעז עמיחי. בעז הוא ממייסדי "שותפים למסע" - ארגון מתנדבים ששם לעצמו למטרה להעניק תמיכה רוחנית לאנשים שמתמודדים עם המוות, בין שהם בני משפחה של חולה נוטה למות ובין שהם מתמודדים עם אבל.

שוחחנו עם בעז על הליווי הרוחני, שמטרתו לסייע לאנשים למצוא טעם, נחמה וחיבור פנימי לנוכח מחלות קשות, אובדן ומוות. בעז, מתרגל בודהיסטי ותיק, סיפר לנו על הדרך שהובילה להקמת "שותפים למסע" אחרי ששב מהודו ואנשים החלו לפנות אליו כ"מומחה למוות". גם בחלוף כמעט עשרים שנה של פעילות בתחום, בועז אומר: "אני לא יודע שום דבר על המוות שלא כולם יודעים, מה שאנחנו עושים זה פשוט לפתוח מרחב שבו אפשר לדבר על הדברים"

"לא טוב היות האדם לבדו", נכתב במקורות, ובעינינו זה נכון במיוחד כאשר אדם פוסע בדרך אל מותו. אנו מזמינות אתכן לשמוע כיצד אפשר להיות יחד, גם כשאין מילים, גם כשהשבילים שלנו מתפצלים. 

קישור לסרט griefwalker:

https://youtu.be/nJQEm40HwjY?si=hWB1P1vaDVouW7CZ

קישור לכתבה על סטיבן ג'נקינסון:

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-07-19/ty-article-magazine/.highlight/00000189-6dbb-d2f8-afeb-7dbf67e40000?gift=732a34f65fe048f6a3da2e8e71d4f04b

קבוצת הפייסבוק שלנו

https://www.facebook.com/groups/1257258018871953/?ref=share&mibextid=KtfwRi

קבוצת הוואטסאפ השקטה:

https://chat.whatsapp.com/CBOaWDSfmGqGT8ODFoiLRV

הליווי בהוספיס מעניק לנו את הזכות להכיר אנשים שהופכים להשראה גדולה לחיים ולמוות.

סאטורי ומיטרה הם זוג כזה, שהותיר בנו חותם עמוק.

סאטורי הייתה אישה צעירה ויפה, בת זוג למיטרה ואמא לפריה ונרי, אשר התמודדה עם מחלת הסרטן, שהפכה עם הזמן לסופנית. מיטרה חקר וחיפש כל העת אפשרויות חדשות לריפוי עבור סאטורי, והיה לצדה באופן שתמיד ריגש אותנו לראות מהצד: מרוכז בה, קשוב אליה, מלא רוך ועדינות ותמיד מלטף או מעסה את רגליה. היה לה בו אמון מלא, וזה ניכר בשפת הגוף ובמבטים. חיבור מלא אהבה.

סאטורי הלכה לעולמה לפני פחות משנה. בשיחה שערכנו עם מיטרה, הוא מתאר את הדרך שעבר יחד עם סאטורי מאז אבחון המחלה – את הבחירות, הדילמות, והשינויים שעברו יחד ולחוד, את החיבור שהלך והעמיק ביניהם ואת רגעי המוות, שהיו מלאי חסד, הודיה ואהבה.

מיטרה מספר ש"היו דברים קשים אבל במבט לאחור הדבר שהכי בולט לי מהקשר עם סאטורי ומהדרך שהיא מתה היא הכרת תודה. זה כמו זרקור שמאיר את כל הדרך אחורה".

בפרק החדש של "סוף הדרך", נשוחח איתו על זוגיות ומשפחה צעירה לצד מחלה קשה, על פרידה והמשכיות ועל איך יכול המוות להותיר אחריו כל כך הרבה אהבה לחיים.

מהי עמדת ההלכה על סוף החיים?

מה מקומו של המוות ביהדות?

ארגון רבני צהר, שבראש מרכז האתיקה שלו עומד הרב יובל שרלו, משיק בימים אלה את "צהר עד מאה ועשרים" – מיזם ליווי משפחות סביב סוף החיים על פי ההלכה והאתיקה היהודית.

לכבוד פתיחת המיזם החשוב נפגשנו לשיחה עם הרב שרלו, על הלכה, אתיקה והרגעים הרגישים ביותר של החיים – סופם.

הרב שרלו הוא ראש ישיבת אורות שאול, ממייסדי ארגון רבני צהר ופורום תקנה, ופעיל ציבורי בולט בציונות הדתית. הוא עוסק בתחומים כמו לימודי תורה, פובליציסטיקה ואתיקה, ומשמש כחבר בוועדות שונות של משרד הבריאות.

בריאיון עמו מנפץ הרב שרלו מיתוסים רווחים ביחס להלכה ואומר, למשל, כי "התדמית של ההלכה כמי שתובעת מאבק על כל שניית חיים בכל מחיר – היא שגויה. גדולי הפוסקים מהעולם החרדי מוכיחים שבשלב מסוים של טיפול מותר להגיד 'מספיק' ולאפשר לאדם להיפרד מן העולם. יותר מכך, בתנאים מסוימים המשך טיפול אף נחשב תקיפה."

באמצעות דוגמאות מהשטח מתאר הרב שרלו את הדילמות שעולות בסוף חיים כתוצאה מהתקדמות הטכנולוגיה והארכת תוחלת החיים. הוא מספר על האופן שבו המיזם פועל על מנת לסייע למשפחות לשוחח על סוף החיים ולקבל החלטות כבדות משקל ביחד. אנשי המיזם גם מסייעים לצוותי רפואה מכל הדרגים והתפקידים לחשוב אחרת על שלב סוף החיים ולשפר את התקשורת בנושא זה בינם לבין המטופלים ומשפחותיהם.

השיחה הזו לא הייתה רק על הלכה, אלא גם על החיים עצמם.

על הדרך שבה המודעות למוות יכולה דווקא להקל, לשחרר אותנו, וללמד אותנו לחיות נכון יותר. הרב שרלו מתאר את השינוי המתרחש סביב השיח על מוות, ומספר כי "פעם זה היה ממש מעליב להתייחס למוות, והיום עושים את זה, ואני רואה בזה תופעה מבורכת. זה גורם לי להתייחס אל עצמי קצת פחות ברצינות – היום אני פה בעולם, יום אחד לא אהיה, ולא יקרה כלום, העולם הזה יתקיים גם בלעדי."

מומלץ מאוד גם להיכנס לאתר של צהר עד מאה ועשרים, יש שם הרבה מידע חשוב ומעניין:

https://ad120.tzohar.org.il/

קבוצת הפייסבוק של סוף הדרך:

https://www.facebook.com/groups/1257258018871953/?ref=share&mibextid=KtfwRi

קבוצת הוואטסאפ השקטה של סוף הדרך:

https://chat.whatsapp.com/CBOaWDSfmGqGT8ODFoiLRV

בהוספיס בית ישנה אפשרות למוות רך: כזה שמתרחש עם הכנה, תמיכה וליווי, איזון סימפטומים, זמן לפרידה ולרגעים של קרבה והודיה.

אבל לא כל מוות נראה כך. למעשה, רוב האנשים בחברה המערבית לא מתים ברכות. הם מתים מתוך תחושות של התנגדות, חרדה, כאב, כעס, בדידות והחמצה. זוהי התוצאה של הכחשת המוות בחברה המערבית. רוב האנשים ובני משפחותיהם לא רוצים לדבר על המוות, גם כשהוא קרוב אליהם.

כשאין הכנה או שפה לדבר בה על מוות, כשלא חשבנו עליו ולא פגשנו בו מעולם, חוויית הגסיסה והמוות יכולה להפוך לטעונה ומורכבת הרבה יותר – עבור מי שעומד למות ועבור האנשים המלווים אותו.

בפרק הזה נשוחח על הסוף במופעו הקשוח: איך ולמה הוא קורה, וכיצד אפשר להתמודד גם עם הרגעים הקשים ביותר, ליצור עוגן ומשמעות כשנדמה שהכול מתפרק, ולאפשר פרידה שיש בה, לצד הכאב והפחד, גם תחושות של חיבור, אהבה וחמלה.

מה זה בכלל טיפול פליאטיבי? (ממש לא רק סוף חיים)

למי הוא מתאים? (ממש לא רק סרטן)

אולי מגיע לכם או לאחרים סביבכם טיפול פליאטיבי ולא ידעתם?

איך הוא נראה ואיפה הוא קיים?

ד"ר טל פרגר-גלר עושה סדר במושגים שאנשים רבים הולכים בתוכם לאיבוד, ומשתפת אותנו בחזון שהיא מגשימה במחלקה לטיפול פליאטיבי שהיא מנהלת בתוך בית החולים הגריאטרי "דורות", שם בשקט ובענווה טל מחוללת מהפיכה😊

בשיחה מרתקת, היא מתארת לנו באופן מוחשי ומרגש את "הדרך הפליאטיבית" – כך היא מכנה אותה, אשר היא וצוותה סוללים עבור המטופלות והמטופלים, כאשר העקרון המנחה הוא זרימה עם המטופלת ומשפחתה, גמישות מרבית ביחס לצרכיהם ולמשאלותיהם, ודגש על מנוחה, בטחון ונוחות בכל היבטי החיים: "אנחנו רוצים להזיז קצת את המלחמה הצידה, אנחנו אומרים למטופל – בוא ננוח רגע, בוא ננשום עמוק". המחלקה שטל מנהלת היא ייחודית בנוף ונותנת מענה לאנשים הסובלים ממחלות חשוכות מרפא שאינם בהכרח בסוף חייהם, וביניהם גם חולים צעירים. הדרך הפליאטיבית שטל מובילה היא דרך אנושית, אין בה תכנית טיפול מוכתבת מלמעלה, אלא להפך – היא משתדלת להתאים את עצמה כל הזמן למטופלים ולמשפחות תוך שהצוות הולך עמם יד ביד, בקצב שלהם ועל פי הבחירות שלהם.

בימים כל כך קשים, זה לא מעט לגלות שיש דברים שעובדים כמו שצריך, כמו שאנחנו מדמיינות שהיינו רוצות עבור אהובינו ועבור עצמנו כאשר יגיע הרגע. דברים יפים קורים כשהראש וגם הלב במקום הנכון ויש אומץ להגשים חלומות.