אהבה ללא תנאי, חמלה, פירגון והשתוות הנפש- ארבע איכויות הלב המתגלות כתוצאה מהצללת ההכרה. מה משמעותן? כיצד לחשפן ומה הקשר בינן לבין סיבות הסבל על פי היוגה? 
בסנסקריט: מייטרי, קרונה, מודיטה ואופקשה

 "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה."
כך כתב טולסטוי.
עם השנים מצאתי את עצמי מהרהרת רבות במשפט זה . גיליתי שכל המשפחות האומללות, האבלות, השכולות, גם הם דומות זו לזו. הכאב, הצער, היגון והגעגוע בכולן, לא משנה איך מת ילדן. יתרה מזו, מות הילד מקרב ומאחד את המתאבלים עם משפחות שכולות אחרות ומוליד אהבה רבה בזכות האנושיות של החוויה הטבעית הזאת

לא אחת אנו פוגשים בתוכנו חרטהץ חרטה על ערש דווי מייסרת עשרת מונים.  אם זו חרטה על מה שעשינו או על משהו שדוקא לא עשינו. ימינו האחרונים מגלים שאי אפשר לתקן. וגם, אם זה לא אנחנו, אלא אנחנו נפרדים מאדם אהוב- להתחרט על אירועים בעבר מולו גם יכול להכאיב מאוד. מה משמעותה של חרטה וכיצד להגיע לפרידה : אם מהחיים ואם מאהוב שעוזב והולך אל מותו , וכיצד אפשר אחרת....

כדי לחיות חיים מלאים ולהגשים את עצמנו בעולם הזה, הצעד הראשון שעלינו לעשות הוא דוקא להתכונן אל מותנו. ההבנה שנמות ואולי גם נמות קודם למה שתכננו, הרי אף אחד לא שואל אותנו... יוצר תחושת דחיפות במערכת , סאווגה, מושג מן הבודהיזם, המעיר אותנו לחיות במלאות בכל רגע. ולאו דוקא מתוך דחיפות של עשיה, אלא של עשייה והוויה.

החלטות שהחלטנו בעבר, מבוססות על הידע שהיה לנו באותה עת. מה שהיה מת. העיסוק והחרטה בגין אותה החלטה , בלתי נמנע מחד, ומאידך חסר תועלת. הבנה בזאת מעוררת בנו חמלה עצמית. הידיעה שעשינו הטוב ביותר ברגע שחלף, שמת.

חיים בעידן מכחיש מוות מונע מבעדנו לפתח את אחת המומניות החשובות לאיכות חיינו- היכולת 
להתאבל. להתאבל על אמת מאפשר לחיות חיים מלאים ועוצמתיים ומלאי אהבה
אבל כיצד מתאבלים? כיצד מתכוננים למותו של אהובנו?

מי מת בטרם עת? ילד בן 4? בחור בן 20? אם לילדים קטנים? אדם בן 75? איפה עובר קו הגבול על פיו אנו קובעים "בטרם עת"? התשובה לא במספר...

המוות הוא חלק מחיינו. אין ספק שהוא גורם לכאב, אבל הוא לא חייב לגרום לסבל. ויש הבדל מהותי בין השניים

. להסכים למות, להיפרד, מאפשרת לנו לחיות חיים מלאים בהווה