סינמסקופ. פודקאסט קולנוע עם יאיר רוה

הקומדיה המטורפת והפארודיות הקולנועיות של שנות השמונים והתשעים חוזרות. ״גילמור המאושר 2״ מחזיר את אדם סנדלר 30 שנה לאחור ו״האקדח מת מצחוק״ מקים לתחייה מותג בן 40 שנה שבו ליאם ניסן בן ה-73 מחליף את לזלי נילסן בן ה-62 (ראשי התיבות נשארו זהים: ל״נ מחליף את ל״נ), וכך סרטים שהיו פעם לבני 15 הם כיום סרטים לבני 55.

וגם: ״חלומות״ של מישל פרנקו - עם ג׳סיקה צ׳סטיין בתפקיד הראשי - הוא סרט פסטיבלים קר, קשוח ונועז על תשוקה אובססיבית שהוא גם משל מטריד על היחסים הנצלניים של ארה״ב ומקסיקו. והטוויסט: הבמאי המקסיקני מישל פרנקו עכשיו גר בישראל, ואת המיקס ל״חלומות״ הוא עשה בארץ

אלון אבוטבול נפטר אתמול בפתאומיות בגיל 60. את התוכנית נפתח עם מחווה קצרה לזכרו.

למארוול יש להיט חדש: ״ארבעת המופלאים: התחלות חדשות״ והוא בסדר כזה, מהנה כזה. אבל יש לו בעיה אחת מרכזית.

סרט האימה האלטרנטיבי והקיצוני של חברת ניאון, ״צמודים״, הוא חצי בודי-הורור וחצי סדנת זוגיות בכיכובו של זוג נשוי באמת, השחקנים דייב פרנקו ואליסון ברי. אבל יש לו בעיה אחת מרכזית.

וסרט הביכורים העצמאי ״סורי, בייבי״ מזכיר קצת את האל הארטלי של פעם ויש לו תסריט עם הרבה כבוד למילים ולאוצר מילים אבל יש לו בעיה אחת מרכזית.

שני סרטים ישראליים חדשים, שניהם לכאורה מייצגים את הקצוות הכי רחוקים זה מזה של עולם הקולנוע. מצד אחד, ״כן״, של נדב לפיד, סרט אמנות, ארט האוס, לרגעים אוונגרדי, קיצוני, כזה שעושה לצופים שלו חיים קשים.

מהצד השני, ״להציל את שולי סאן״, שובר קופות עוד לפני שהוא נולד. להיט שמכר 210,000 כרטיסים תוך שלושה ימים, הנציג של הטעם הכי עממי ויומיומי נשל הקונסנזוס.

אבל האמת היא ששניהם מייצגים תמונה דומה ולא מחמיאה של ישראל - וולגרית, נטולת כבוד, קולנית, מניפולטיבית.

שני סרטים שמציגים את הישראליות בשיא ההקצנה שלה, אבךל אחד נחשב שנוי במחלוקת ופרובוקטיבי, והשני הוא אבי-אבות המיינסטרים.

מה עושה איגי פופ בפסקול של ״סופרמן״, ומה עושה סוניק יות בפסקול של הסרט הסלובני ״לוסיה״? בחלק הראשון התוכנית אני מדבר על פסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח השבוע עם כמה המלצות, ועם כמה שירים מוצלחים שמצאתי בפסקולים שלהם.

החל מדקה 45: ״סופרמן״ של ג׳יימס גאן. ג׳יימס גאן וזאק סניידר התחילו יחד: גאן כתב את התסריט ל״שחר המתים״ וסניידר ביים. מאז שניהם ביימו סרטי סופרמן עם נקודות מבט קולנועיות שונות לחלוטין.

״סינמסקופ״ ברדיו הקצה חוזר אחרי חודש הפסקה של שהות בחו״ל בפסטיבלי קולנוע ובמלחמה בישראל. הנה, לכבוד הקיץ, סקירה של כמה שוברי קופות מהנים למדי שיש בהם ניחוח של קולנוע הוליוודי קלאסי: ״פורמולה 1״, שבה בראד פיט ממשיך את דמותו של קליף בות מ״היו זמנים בהוליווד״ והופך אותו כעת לנהג מירוצים שכולו זן סטואי.

ו״עולם היורה: חיים חדשים״ שבו גארת אדוארדס מוכיח שהוא חקיין ספילברג מצוין, וסקרלט ג׳והנסון היא כוכבת אקשן מוצלחת.

ולבסוף: אם כבר ראיתם את ״חייו של צ׳אק״ קפצו לדקה 52 שבו אני מציע הסבר לסוף הסרט. אם עוד לא ראיתם אותו, לכי לראות וחזרו לכאן לדקה 52.

שניים מהבמאים הישראליים שהכי אהבתי בתחילת שנות האלפיים חוזרים עם סרטים חדשים, ואני שואל: מה קרה להם? או אולי מה קרה לי?

וגם: מערכה אישית, לסיכום שנה שבה אני מסתובב עם סרט משלי, עם פסקול שלא יוצא לי מהראש.

ספיישל סיכום דוקאביב עם שני סרטי תעודה ישראליים העוסקים ביחסי אמא ובת, כשהאמא מפורסמת והבת מנסה גם היא להיות מול הזרקורים. ״ספק אשה, ספק ילדה״ מספר על דפנה ארמוני ובתה אלה ארמוני, מנקודת מבטה של אלה, שביימה את הסרט (וזכתה בפרס הבימוי בדוקאביב). ״רובינא: היה רע לתפארת״ מספר את סיפורה של כל התרבות הישראלית של המאה ה-20 דרך המלודרמה של האם חנה רובינא ובתה, אילנה רובינא, בסרט שהוא עבודת פסיפס ארכיוני נהדר.

ו״ג׳ון ויוקו: אחד לאחד״ הוא סרט הופעה מוזיקלי שהוא גם מונטאז׳ ארכיוני מסחרר המתעד את אמריקה של תחילת שנות השבעים, ומראה לנו שאנחנו חיים בלופ אינסופי של של מלחמות, מחאות, שבויים, הפגנות ושליטים מושחתים שהדמוקרטיה ושלטון החוק לא ממש מעניין אותם, והקהל ממשיך להצביע להם.

מה תרצו היום? יעד סופי או חשבון סופי? גם הסרט השמיני בסדרת ״משימה בלתי אפשרית״ וגם הסרט השישי בסדרת ״יעד סופי״ למעשה מתנהגים כמו קומדיות. ו״מעיין הנעורים״ עם ג׳ון קרסינסקי ונטלי פורטמן הוא כמו אינדיאנה ג׳ונס לחובבים, אבל יש בו בדיוק את מה שהיה חסר ב״משימה בלתי אפשרית״. מהדורת סרטי אקשן קיציים.

פסטיבל דוקאביב מספר 27 ייפתח השבוע. שניים מהסרטים שאני ממליץ עליהם מייצגים את שני קטבים הכי רחוקים של העולם התיעודי, שמקובץ כולו תחת ז׳אנר אחד, אבל בתוכו יש סוגים שונים, אסכולות שונים, וטעם שונה - בין בבחירת הנושאים ובין באופן שבו מספרים סיפורים. נדבר גם על הרנסנס של הקולנוע התיעודי ב-20 השנים האחרונות, ועך כך שסרטי תעודה הפכו גם ללהיטים ואירועים קולנועיים, וגם - הכי מפתיע -בתי ספר לתסריטאות. הסרט שאני מדבר עליהם: ״לאחוז בליאת״, ״פייבמנטס״ של אלכס רוס פרי, ו״מכתב אהבה לקולנוע״ של ארנו דפלשן

לפאולו סורנטינו יש סרט חדש שהוא כמו חלום, או הזיה או אגדת עם. בעברית קוראים לו ״הנערה מנאפולי״ (או ״פרתנופה״ במקור) וכרגיל אצל סורנטינו זה יפהפה ומבולבל וחושני. אבל אלוהים אדירים איזה פסקול.

לאיימי שרמן פלדינו, היוצרת של ״בנות גילמור״, יש סדרה חדשה בשם ״כוכבת״ (באמזון פריים וידיאו). ואלוהים אדירים, איזה פסקול.

ועוד באמזון פריים וידיאו ״עוד בקשה מסתורית״ סרט המשך לסרט הפולחן האפל מ-2018 שהוא בעצם ריפ-אוף ל״הלוטוס הלבן״.