The Owl הינשוף - כסף, עוצמה והעתיד של ישראל

במשך כמעט אלפיים שנה היהודים היו מיעוט חסר ריבונות: גורשו, נרדפו, הופלו ונטבחו.

השואה הייתה נקודת הקיצון הנוראה של הסיפור הזה.

ואז קרה משהו יוצא דופן: הקורבן החליט שהוא לא מוכן להישאר קורבן.

במקום לחכות שהעולם יגן עליו - הוא חזר הביתה ובנה מדינה. ערים. אוניברסיטאות. חקלאות. צבא. מדע. טכנולוגיה. משפחות וקהילות.

וזה אולי אחד הרעיונות הרדיקליים ביותר של הציונות:

עשו לך עוול? אל תשכח אותו - אבל אל תהפוך אותו לזהות שלך. קום, בנה וקח אחריות על העתיד שלך.

בסרטון הזה אני מציע שזו אחת הסיבות לעימות העמוק בין ישראל לבין הפרוגרסיבים במערב.

ישראל משבשת חלוקה פשוטה של העולם למדכאים ומדוכאים, חזקים וחלשים, בעלי פריווילגיה וקורבנות.

כי מה עושים עם קורבן שבנה כוח?

מה קורה כאשר עם שנרדף במשך דורות מקים מדינה, צבא, כלכלה וטכנולוגיה — ומצליח?

ישראל אינה מושלמת. רחוק מזה.

אבל היא מוכיחה שאפשר להיות מודרניים בלי למחוק מסורת, גלובליים בלי לוותר על לאומיות, טכנולוגיים בלי להתבייש בפטריוטיות —-ואינדיבידואליסטים שעדיין מאמינים במשפחה, בקהילה ובשירות.

שיבת ציון הייתה הרגע שבו היהודים הפסיקו לחכות שהעולם יציל אותם - ולקחו את גורלם בידיהם.

זה לא רק סיפור היסטורי. זה הרעיון של ישראל.

🎥 לירון רוז | הינשוף

מה ארצות הברית מקבלת מישראל — ולמה ישראל היא נכס באסטרטגיית הביטחון האמריקאית?

היכנסו רגע לחמ"ל של הפנטגון. על המסך לא המפה שאתם מכירים — אלא מפה שבמרכזה ארה"ב, ומשני צדדיה שני אוקיינוסים שמגינים עליה. במערב, רצף איים מיפן ועד אוסטרליה חוסם את סין. במזרח, נאט"ו הייתה אמורה לחסום את רוסיה. אבל אירופה מזדקנת, כלכלותיה נחלשות, ומול מדינה עם 6,000 פצצות אטום — אמריקה כבר לא רגועה בצד הזה של העולם.

ואז עושים זום פנימה, עוד ועוד, עד נקודה קטנה: ישראל.

בסרטון הקצר הזה אני מסביר למה מהזווית האמריקאית ישראל היא לא "מדינה קטנה שנלחמת על קיומה" אלא בסיס קדמי במערב אסיה ונושאת מטוסים שאי אפשר להטביע - קרובה לתעלת סואץ, מגינה על נכסי המפרץ, ומדינה שהוכיחה שהיא יודעת להילחם שלוש שנים ולעמוד בזה גם כלכלית.

למה שר ההגנה ושר החוץ האמריקאים קראו לנו "שותפה לדוגמה", ומה זה אומר בפעם הבאה שמישהו בתקשורת המיינסטרים ינסה להבהיל אתכם ש"יום אחד הם יזרקו אותנו".

ישראל היא עמוד תווך באסטרטגיה האמריקאית באזור מערב אסיה, חשוב שתזכרו את זה שאתם צופים הערב בחדשות בטלויזיה.

לירון רוז | הינשוף 🎙️

דאגלס מארי הגיע לישראל ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר ונשאר כאן במשך שנה.

בסוף הספר שכתב בעקבות התקופה הזו הוא הביע תקווה שהדור הצעיר בארה״ב, בריטניה, קנדה ואוסטרליה יצמיח יום אחד דור כמו הדור הישראלי הנוכחי.

אבל למה שאינטלקטואל בריטי יסתכל על מדינה קטנה במזרח התיכון ויחשוב שלמעצמות המערב יש מה ללמוד ממנה?

בסרטון הזה אני מציע תשובה: העוצמה הגדולה של ישראל נמצאת דווקא בחברה הישראלית עצמה.

ראינו אותה ב-7 באוקטובר, כשהאזרחים התארגנו, התגייסו ותפסו פיקוד עוד לפני שמערכות המדינה חזרו לתפקד. וראינו אותה גם בכלכלה — משקי בית, הון אנושי, עשרות שנות חיסכון ונכסים שנצברו לאורך עשרות שנים וסיפקו למשק שכבת חוסן עמוקה הרבה יותר מכפי שרבים העריכו.

אבל כאן מגיע החלק המעניין באמת. ישראל היא במידה מסוימת מראה שהמערב מסתכל בה: חברה מערבית, מודרנית וטכנולוגית — אבל גם משפחתית יותר, עם ילודה גבוהה, נכונות להתגייס למען הכלל ואמונה בסיסית בעתיד.

אפשר לחשוב על ישראל כעל אותה ״מערכת הפעלה מערבית״ — רק כשהיא רצה תחת עומס קיצוני. וכשמערכת עובדת תחת עומס, מתגלה משהו חשוב מאוד: אילו שורות בקוד עדיין עובדות — ואילו התקלקלו בלי ששמנו לב.

לירון רוז | הינשוף

האנטישמיות באירופה התחזקה מאוד אחרי 7 באוקטובר, אבל היהודים הם רק הכנרית במכרה. הברית האדומה-ירוקה, איסלאם פוליטי יחד עם נאו־מרקסיזם ווקיסטי, ומאחוריהם ידיים סיניות, רוסיות וקטאריות, מתחילה ביהודים כי זה הכי קל, אבל המטרה היא ארה״ב, בריטניה, אוסטרליה, הולנד, גרמניה וכל הציוויליזציה המערבית. קודם באים לאנשי השבת, אחר כך לאנשי יום ראשון.

תזכורת שהעולם גדול הרבה יותר מאירופה: סיירתי כמה שבועות ביפן ובקוריאה, מעצמות של מעל 100 ו־50 מיליון תושבים, בצד האמריקאי, עם שווקי ענק ובלי שום אנטישמיות מסורתית, כי פשוט מעולם לא היו שם יהודים. שם מסתכלים על ישראל נטו דרך האינטרסים שלהם: יש עסקים ואיך לשתף פעולה? מצוין.

אותו דבר בטייוואן, בפיליפינים, בהודו, במרכז אסיה (מדינות מוסלמיות שאין להן שום בעיה לסחור איתנו), ובמזרח אפריקה המתעוררת - מסומלילנד ועד אתיופיה וקניה.

המסר לישראלים שמחפשים יעדים חדשים לטיול, ללימודים, למסחר ולעסקים: תפתחו את הראש

נהניתם מהתוכן? נשמח אם תלחצו על Follow ותפרגנו ב-5 כוכבים.

זה עוזר לנו לצמוח ולהמשיך ולהפיק תוכן איכותי עבורכם.

ליצירת קשר:

https://www.lironrose.com

מי באמת קובע את עתידה של ישראל? האם אנחנו שבויים בפוליטיקת הגושים של נתניהו מול מתנגדיו? האם אפשר להקים ממשלה שתעדיף עקרונות על פני אישים? ומדוע ישראל חייבת להתחיל לנצח גם במלחמה על התודעה העולמית?

בפרק השלישי שלה ב״הינשוף״, ד״ר עינת וילף מגיעה לשיחה על עתיד הפוליטיקה הישראלית, גיוס חרדים, שוויון בנטל, אחוז החסימה והמאבק הבינלאומי על הלגיטימציה של ישראל.

מי זו עינת וילף?

ד״ר עינת וילף היא חברת כנסת לשעבר, סופרת, חוקרת ומרצה העוסקת בציונות, בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובמדיניות החוץ של ישראל. השנה פרסמה את ספרה ״שלום לא עכשיו״. בשנים האחרונות היא פועלת בזירה הבינלאומית נגד אנטי־ציונות, למען פירוק אונר״א ולהצגת הסיפור הציוני. בפרק היא מספרת על הצטרפותה למיזם הפוליטי המשותף של מפלגת המילואימניקים והמפלגה הכלכלית.

1. פוליטיקת הגושים משתקת את ישראל

וילף טוענת שהמערכת הפוליטית נתקעה בגלל שלושה תהליכים: ההתארגנות סביב נתניהו, החלוקה לשני גושים קשיחים והעלאת אחוז החסימה. לדבריה, השיטה הפרלמנטרית נועדה לאפשר גמישות והרכבת קואליציות בהתאם לתוצאות הבחירות ולאינטרסים משותפים. היא מדמה את המפלגות לחלקי לגו, ואת ההתחייבויות המוקדמות לגושים לדבק שמונע מהן להתחבר מחדש.

2. ״מה ולא מי״ — העיקרון הפוליטי המרכזי

מפלגתה של וילף אינה מתחייבת מראש לתמוך בנתניהו או באייזנקוט. מבחינתה, השאלה החשובה אינה מי יהיה ראש הממשלה, אלא איזו מדיניות תקדם הממשלה. היא מעדיפה ממשלה ציונית רחבה ומבקשת להעמיד את העקרונות לפני הנאמנות למחנה פוליטי.

3. גיוס חרדים: לא צריך חוק חדש, צריך להפסיק לפטור

וילף מדגישה שחובת הגיוס כבר קיימת בחוק. לשיטתה, המשימה הדחופה של הכנסת הבאה היא למנוע חקיקת פטורים חדשים, ולאכוף את החובה הקיימת. לצד זאת היא מציעה לשנות את מערכת ההטבות והתמריצים הכלכליים למי שאינם משרתים. לדבריה, זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

4. אחוז החסימה הגבוה פוגע בייצוג הציבור

וילף מבקרת את העלאת אחוז החסימה ל־3.25%. לטענתה, המהלך חיזק את המפלגות הקיימות, הקשה על כניסת כוחות חדשים והפך את הבחירות למאבק על קולות שעלולים ללכת לאיבוד. היא סבורה שאחוז חסימה נמוך יותר יחזיר את הגמישות והגיוון למערכת הפוליטית.

5. בישראל לא מנצח מי שמקבל הכי הרבה קולות

בשיטה הפרלמנטרית, מסבירה וילף, המפלגה הגדולה ביותר אינה בהכרח זו שתרכיב ממשלה. המפתח הוא היכולת לגייס שותפים ולבנות קואליציה. מכאן ביקורתה על קמפיינים שמעודדים הצבעה למפלגות הגדולות במקום למפלגות שמייצגות את עמדות הבוחרים.

6. שלושת הדגלים של המפלגה החדשה

המיזם המשותף של מפלגת המילואימניקים והמפלגה הכלכלית מתמקד בשלושה נושאים: שוויון בנטל ודאגה למשרתים, מאבק ביוקר המחיה, ומדיניות חוץ שתנהל מלחמת תודעה נגד האנטי־ציונות. וילף מסבירה כיצד היא מבקשת לחבר בין אנשים ממחנות פוליטיים שונים סביב מטרות משותפות.

7. המלחמה על התודעה חשובה לא פחות מהמלחמה הצבאית

וילף טוענת שהאנטי־ציונות אינה מסתכמת בביקורת על ממשלות ישראל, אלא שבחלק מביטוייה היא שוללת את עצם זכותו של העם היהודי לריבונות. לכן ישראל חייבת להפסיק להסתפק ב״הסברה״ תגובתית ולהתחיל להתייחס למאבק על מילים, רעיונות ולגיטימציה כאל זירה אסטרטגית.

8. הבונים מול ההורסים — Builders vs. Destroyers

אחד הרעיונות המעניינים בפרק הוא הצעתה של וילף לשנות את המסגור של המאבק העולמי. במקום מערב מול אסלאם, או חזקים מול חלשים, היא מציעה להבחין בין מי שבונים, יוצרים, יוזמים ולוקחים אחריות — לבין מי שמקדמים הרס ושנאה.

וילף מבקשת למתג את הציונות כחלק ממחנה הבונים וליצור בריתות עם אנשים וחברות מכל העולם, כולל העולם המוסלמי, סביב ערכים של יצירה, קדמה ואחריות.

9. משרד החוץ צריך להיות חשוב כמו משרד הביטחון

וילף מציגה חזון שבו משרד החוץ הישראלי יהפוך למרכז כוח אסטרטגי, בעל מעמד והשפעה הדומים לאלה של משרד הביטחון. לדבריה, דיפלומטיה, בריתות בינלאומיות ומלחמת תודעה חייבות להיות חלק מרכזי מקבלת ההחלטות הלאומית.

עינת וילף מציגה בפרק שתי מהפכות שהיא מבקשת לקדם בישראל.

המהפכה הפוליטית: להשתחרר מפוליטיקת הגושים, להחזיר את הגמישות הפרלמנטרית ולהעדיף שירות, כלכלה ואינטרס לאומי על פני זהות המנהיג.

המהפכה התודעתית: להפסיק להתגונן ולהתחיל להציג לעולם את הציונות כסיפור של בנייה, יוזמה, אחריות והצלחה.

ישראל צריכה להפסיק להגדיר את עצמה לפי מי שהיא מתנגדת לו — ולהתחיל להגדיר את עצמה לפי העתיד שהיא רוצה לבנות.

🎥 לירון רוז | הינשוף

האזנה נעימה!

לוגן לבקוב היא מחברת ופרשנית תקשורת מובילה מניו יורק, כמי שמגיעה ממשפחה ציונית רב-דורית, היא מנתבת בשנים האחרונות את הבמה הציבורית שלה להסברה יהודית גלויה וללא התנצלות, נלחמת באופן פעיל באנטישמיות ומעודדת מנהיגות יהודית גאה. כתושבת ניו יורק מזה למעלה משלושה עשורים, לבקוב מציגה בגאווה את זהותה במרחב הציבורי – בין היתר באמצעות קעקוע מפורסם של תיאודור הרצל על זרועה כאתגר מול ניסיונות השתקה, ובמקביל מנהלת תוכניות שמביאות מנהיגי סטודנטים לישראל כדי להיאבק בעיוותים בתקשורת.

5 תובנות מרכזיות מפודקאסט זה

1. האנטישמיות היא מערכתית וקדמה ל-7 באוקטובר

תובנה מרכזית היא שהעוינות שאיתה מתמודדים סטודנטים ומוסדות יהודיים בניו יורק ובקמפוסים של המכללות לא הופיעה פתאום מכלום; היא מבעבעת באופן שיטתי כבר למעלה מעשור. לוגן מציינת כי תנועת ה-BDS והז'רגון הפרוגרסיבי של זכויות האדם משמשים מזה זמן רב כ"מעקף" או כהסוואה להכנסת מוטיבים אנטישמיים עתיקים ללב הקונצנזוס.

2. המשקל הכבד של "שריון התפוצות"

לוגן מציגה מטאפורה עוצמתית לגבי המחיר הרגשי של היותך מיעוט במערב. החיים בסביבה מקוטבת כמו ניו יורק דורשים מיהודים לעטות "שריון" תודעתי כבד כדי להגן על עצם זכותם להתקיים. עריכת ביקור בישראל – או אפילו עלייה למטוס של אל על – מאפשרת פורקן פסיכולוגי עמוק, שבו האדם כבר אינו נתפס כ"אחר", אלא יכול פשוט להיות וחלק מהרוב.

3. הכישלון של הגישה היהודית-אמריקאית לזהות

השיחה מעבירה ביקורת על הדרך שבה מוסדות יהודיים בארה"ב חינכו את הנוער. על ידי מסגור היהדות כדת או פרקטיקה דתית בלבד, ולא כלאום, אתניות או שבט, יהודים חילונים רבים חשו מנותקים ממורשתם. ואקום זה הוביל רבים לאמץ פרשנות דוגמטית של "תיקון עולם", תוך הקרבת ביטחון קהילתם שלהם על מזבח הצדק החברתי הפרוגרסיבי, רק כדי להיחשב "טובים" בעיני עמיתיהם העוינים.

4. חתרנות אידיאולוגית בפוליטיקה המקומית ובתקשורת

הדוברים מנתחים את עלייתם של פוליטיקאים מהשמאל הרדיקלי המקומי (כמו חבר האספה של מדינת ניו יורק זהראן ממדאני) ומשפעת "הסקוואד" (The Squad) בקונגרס. הם טוענים כי דמויות אלו נשענות במידה רבה על מצע אנטי-ישראלי כדי למשוך מצביעים צעירים ובעלי תחושת מגיעות (entitlement) הדורשים סיפוקים מיידיים ללא ה"חריצות והחרישות" (hustle) המסורתית של החיים בניו יורק – וכל זאת תוך שהם זוכות לחיבוק ולנורמליזציה מצד גופי התקשורת המרכזיים.

5. חוויה מכלי ראשון היא הנרטיב הנגדי האולטימטיבי

התובנה האחרונה מדגישה כי הקיטוב של התקשורת הממוסדת אינו מחזיק מעמד מול ניסיון אישי. על ידי הבאת מנהיגי קמפוסים שאינם יהודים ובני נוער יהודים לישראל כדי לחוות מקרוב את המודרניות, הגיוון והתרבות הישירה שלה, הפעילים בונים מגן איתן מפני דיסאינפורמציה. כפי שלוגן מסכמת, הדרך הטובה ביותר להגן על המדינה היהודית היא פשוט "לבוא ולראות בעצמך".

המסר המרכזי של פודקאסט זה הוא שגל האנטישמיות הגואה במערב – אשר לעיתים קרובות מוסווה כ"אנטי-ציונות" פרוגרסיבית – מחייב את יהודי התפוצות להפסיק לנסות "להתכווץ" או להתאים את עצמם למרחבים שדוחים אותם. במקום זאת, עליהם להתחבר ללא התנצלות לזהות השבטית ולעמיות שלהם. חשיפה בלתי אמצעית לישראל ממוסגרת כנוגדן האולטימטיבי לעיוותים בתקשורת המיינסטרים, לקיטוב הפוליטי ולשחיקה הרגשית (ה"שריון") של היהודים החיים בתפוצות.

נהניתם מהתוכן? נשמח אם תלחצו על Follow ותפרגנו ב-5 כוכבים.

זה עוזר לנו לצמוח ולהמשיך ולהפיק תוכן איכותי עבורכם.

ליצירת קשר:

https://www.lironrose.com

עודד ניר, מוזיקאי ודיג'יי בינלאומי, חזר לישראל אחרי שני עשורים בלב הסצינה האירופית.

בפרק המשך עוצמתי הוא חושף את סיפורו האישי, בין זיכרונות הקריירה הענפה בהולנד לבין ההבנה ש״תור הזהב״ של הישראלים באירופה מסתיים.

בשיחה פתוחה עם לירון, מתאר עודד את רגעי השבר: הפגנות מול ביתו באמסטרדם, אנטישמיות גלויה במועדונים, ואת התחושה שהיהודים כבר אינם בטוחים. הוא מתייחס למה שקורה גם בגרמניה, בצרפת, בבריטניה וגם בבלגיה – שם, לדבריו, המצב לא פחות קשה, עם ביטויים יומיומיים של עוינות ברחובות ובמרחב הציבורי.

בנוסף, הוא נוגע גם בחוויותיו מחופשות במדינות אחרות באירופה – מקומות שבעבר נחשבו ליעדים תוססים ובטוחים, וכיום הם משמשים זירה לאווירה מתוחה ומאויימת כלפי יהודים מצד האיסלם והשמאל הרדיקלי. החופשות, שהיו פעם מפלט ומקור השראה, הפכו לעדות נוספת לכך שאין עוד מקום מבטחים במערב אירופה.

לצד זאת, הוא משתף בתחושת ההקלה והאהבה שקיבל בישראל מאז ששב, ובבחירה הברורה להעדיף שייכות וזהות על פני מגורים בגלות תחת חשש מתמיד.

בפרק נשזר דיון נוקב על מצבה של אירופה כיום – פוליטיקה, הגירה, אנטישמיות וקריסת ערכים – ועל מקומה של ישראל בעולם משתנה.

🎥 לירון רוז | הינשוף

נטעלי שם טוב היא עיתונאית, מגישת חדשות ואשת תקשורת ישראלית, בעלת ניסיון של כ־20 שנה, בין היתר בערוצים 12 ו־13. גדלה במטולה, סמוך לגבול לבנון, ורואה בניתוק שבין המרכז לפריפריה אחת הבעיות המרכזיות בחברה הישראלית. לאחר עזיבתה את ערוץ 13, שעמו היא מנהלת הליך משפטי, החליטה לעבור לפוליטיקה והצטרפה למפלגת ״עמך ישראל״ בהובלת עופר וינטר.

בפרק היא מסבירה לראשונה בהרחבה את תפיסת עולמה הפוליטית ואת הסיבות למעבר.הנקודות המרכזיות שעלו בפרק:

1. התקשורת הישראלית הפסיקה לייצג את כל ישראל

שם טוב מתארת תקשורת המרוכזת גיאוגרפית ואידיאולוגית בתל אביב ובמרכז הארץ. לדבריה, מערכות החדשות מתקשות להבין את הפריפריה, מעודדות בחירה במחנות פוליטיים ומסננות דעות שאינן מתאימות לתרבות הארגונית שלהן. היא טוענת שהבעיה קיימת במידה זו או אחרת גם בערוצים המזוהים עם הימין וגם באלה המזוהים עם השמאל.

2. האויב הפנימי של ישראל: שימור המערכות

זהו הרעיון המרכזי של הפרק. לטענתה, מוסדות המדינה — בצבא, בתקשורת, במערכת המשפט, בחינוך ובפוליטיקה — עסוקים לעיתים בהגנה על עצמם, על בעלי התפקידים ועל ההסדרים הקיימים, במקום לשרת את האינטרס הציבורי. היא קושרת את התרבות הזאת גם לכשלים שהובילו ל־7 באוקטובר.

3. ישראל איבדה את המשילות בתוך גבולותיה

שם טוב מציגה תמונה קשה של אובדן ריבונות בנגב, בגליל וביהודה ושומרון: נשק בלתי חוקי, סחיטת דמי חסות, גניבות והיעדר אכיפה. היא מבקרת גם את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, וטוענת שחימוש אזרחים אינו תחליף לפירוק ארגוני הפשיעה מנשקם.

4. הפריפריה לא זקוקה לרחמים — היא זקוקה להזדמנויות

במקום מענקים נקודתיים ותוכניות שיקום, שם טוב מציעה תפיסה של פיתוח כלכלי עצמאי: משיכת חברות גדולות, מקומות עבודה איכותיים, ביזור שירותים ציבוריים והעברת סמכויות לשלטון המקומי. היא מבקשת להפסיק לראות בפריפריה אוכלוסייה מוחלשת ולהתחיל לראות בה מנוע צמיחה של ישראל.

5. מערכת החינוך מתגמלת את שימור הקיים

השיחה עוסקת בחוסר הסמכויות של מנהלי בתי הספר, בארגוני המורים ובקושי לבצע רפורמות מבניות. שם טוב מדגישה שמנהיגות אמיתית צריכה להיות מוכנה להתמודד עם שביתות, התנגדות ציבורית ומחיר פוליטי כדי לבצע שינויים ארוכי טווח.

6. למה עזבה את התקשורת והצטרפה לעופר וינטר?

שם טוב מתארת את 7 באוקטובר כרגע מכונן בחייה. היא מספרת על הבריחה של משפחתה ממטולה ועל התחושה שמערכות המדינה קרסו, בזמן שאזרחים התגייסו להצלת אחרים. לדבריה, היא בחרה להצטרף לעופר וינטר בשל האומץ שהיא מייחסת לו והנכונות שלו להתעמת עם תפיסות מקובלות.

7. מה תעשה מפלגת ״עמך ישראל״ לאחר הבחירות?

שם טוב אומרת שהמפלגה תמליץ על נתניהו לראשות הממשלה, אך אינה רואה עצמה מחויבת לו אישית. היא מציבה דרישות בתחומי הביטחון, שירות צבאי, הכרעה בעזה ושינוי מדיניות הממשלה, ומביעה רצון בממשלה ציונית רחבה. היא גם מתנגדת להמשך הסדרים שלדעתה פוטרים קבוצות גדולות מחובת השירות.

8. ועדת חקירה ל־7 באוקטובר — בלי להגן על אף מחנה

היא דורשת חקירה שתברר את אחריות הדרג המדיני והצבאי כאחד, ומבקרת הן את הקואליציה והן את האופוזיציה על חוסר היכולת להגיע להסכמה על מנגנון חקירה שיזכה לאמון ציבורי רחב.

9. עזה והיום שאחרי המלחמה

שם טוב מצדדת במדיניות ביטחונית תקיפה ובקידום הגירה של תושבי עזה למדינות אחרות, תוך הצגת המהלך כהגירה מרצון. היא מבקרת את הרחבת הסיוע ואת האפשרות שעזה תחזור למצב שקדם למלחמה. מדובר בעמדותיה הפוליטיות בפרק, ולא בקביעה שהצעדים ישימים או מוסכמים מבחינה משפטית ובינלאומית.

10. מה היא רוצה לעשות בכנסת?

שני התחומים שהיא מדגישה במיוחד הם ביטחון הפנים וחיזוק השלטון המקומי. היא מעוניינת להעניק לרשויות המקומיות יותר סמכויות ולצמצם את התלות במשרדי הממשלה בירושלים.השורה התחתונה של הפרק.

הבעיה של ישראל אינה מחסור באזרחים טובים, בכישרון או בעוצמה — אלא פער הולך וגדל בין החברה הישראלית לבין המערכות שאמורות לשרת אותה.

לירון רוז | הינשוף

האזנה נעימה!

הגיע הזמן שישראל תגדל.

כך אומרת ד"ר מור אלטשולר, חוקרת מחשבת ישראל והיסטוריה יהודית, שמגיעה להינשוף עם טענה לא נוחה: הבעיה של ישראל אחרי 7 באוקטובר היא לא רק תפיסת ביטחון שנכשלה, אלא הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו. אחרי עשרות שנים של נסיגות, צמצום ועומק אסטרטגי שהולך ונעלם, ישראל פועלת בלי שולי טעות, ועדיין חושבת כמו מיעוט בגלות.

השיחה חוזרת מאות שנים אחורה כדי להבין לאן צריך ללכת מכאן: מהעליות לארץ ישראל שקדמו לציונות המודרנית, דרך התנ"ך כמקור לזהות לאומית, ועד הרצל ומה שהוא הבין על היהודים ואולי שכחנו.

אלטשולר מדברת על "מחלות הגלות": הפחד לחשוב בגדול, הרצון להתכווץ, והשאלה הנצחית "מה יגידו עלינו?"

ומשם למזרח התיכון החדש. האם ישראל קטנה מדי? מהו חזון "נשר החרמון"? מה צריכה ישראל לעשות מול סוריה ולבנון? והאם העוצמה הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית שצברנו מאפשרת לחשוב היום מה שאבות הציונות לא יכלו להרשות לעצמם?

וגם: למה דווקא בעולם של AI ומלחמת מידע צריך לחזור לטקסטים העתיקים, מדוע העם היהודי חייב לגדול, ומה צריך ללמד את הדור הבא כדי שישראל לא רק תשרוד, אלא תדע מי היא ולאן היא הולכת.

"קל להוציא את היהודים מהגלות. קשה להוציא את הגלות מהיהודים."

לירון רוז | הינשוף

גיאופוליטיקה, כלכלה, ביטחון והכוחות שמעצבים את העתיד של ישראל.

שיחה חשובה. האזנה נעימה!

ד"ר יורם חזוני הוא הוגה פוליטי ישראלי, נשיא מכון הרצל בירושלים, מייסד מרכז שלם ויו"ר קרן אדמונד ברק. ספרו "The Virtue of Nationalism" (2018) הפך למניפסט של הימין הלאומי בעולם, וכנסי National Conservatism שייסד ב־2019 הם המקום שבו מתגבש הזרם הרעיוני המרכזי של ממשל טראמפ־ואנס. השנה הצטרף למועצת הנאמנים של קרן Heritage. ב־6–8 באוקטובר הכנס מגיע לראשונה לישראל, לבנייני האומה בירושלים.

5 התובנות העיקריות מהפרק

- הליברליזם מאבד את מעמדו ההגמוני. ממלחמת העולם השנייה ועד 2016 כמעט כל המפלגות הגדולות במערב, ימין ושמאל, היו ליברליות. היום המפלגה הדמוקרטית הופכת לסוציאליסטית וווקית, והרפובליקנים תחת טראמפ, ואנס ורוביו הם מחנה לאומי. ישראל צריכה להתאים את עצמה לעולם שבו זה הציר החדש.

- הימין הלאומי טוב לישראל, והאלט־רייט הוא נישה. חזוני ממפה שלושה מחנות ברפובליקנים: הזרם הלאומי המרכזי (ואנס, רוביו), האגף הליברלי הישן (קרוז, היילי, פומפאו) והאלט־רייט של טאקר קרלסון וקנדס אוונס, שאינו עובר את ה־5% בשום סקר. הבית הלבן שותק מולם לא מאנטישמיות אלא מחשש ש־3% במרוץ צמוד יתנו את הנשיאות לדמוקרטים.

- חידת הפרו־איסלאם של האלט־רייט. הפודקאסטרים האנטישמיים בימין הם גם פרו־מוסלמים ופרו־פוטין באופן עקבי. חזוני מציע הסברים: מימון מקטאר, השפעה רוסית, וגם קהל של עשרות מיליוני מוסלמים דוברי אנגלית בפקיסטן, הודו וניגריה שהופך את הפודקאסטים לעסק גלובלי.

- איראן היא מהלך בלוח השחמט מול סין, והבחירות מכתיבות את הטון. ונצואלה ואיראן הן ספקיות הנפט של סין. אבל המלחמה מול איראן לא פופולרית בכל הקשת האמריקאית, וטראמפ נפל בסקרים בגללה. הדיבור על הסכם הוא "חייבים לנסות" לקראת בחירות האמצע, לא שינוי אידיאולוגי, ואיש בממשל אינו רואה באיראן בעלת ברית. הגרעין הוא הנושא היחיד שבו טראמפ מעולם לא זז.

- ישראל היא המודל, אבל היא לא חסינה. השמרנים באירופה, בארה"ב ובהודו רואים בישראל מדינה שהצליחה לשמר מסורת, משפחה, שירות צבאי, ילודה וכלכלה בו־זמנית. אבל אנגליה ואמריקה היו שמרניות לפני 60 שנה ואיבדו את זה. הלכידות שמאפשרת לימין ולשמאל לשבת באותו טנק היא נכס קיומי שצריך לטפח, לא להניח שהוא נצחי. והודו, עם מסורת של הערצה לישראל בתוך ההינדוטווה, היא הפוטנציאל הגדול ביותר שלא מומש.

השורה התחתונה

בעשור האחרון עבר מרכז הכובד של המערב מליברליזם ללאומיות, וישראל מוצאת את עצמה, בלי שהתכוונה, במעמד של מודל עבור המחנה שעולה. חזוני קורא לישראלים להפסיק להסתכל על העולם דרך המשקפיים הישנים, להכיר מקרוב את המחנה הלאומי בארה"ב, באירופה ובהודו, ובעיקר לא לקחת את הלכידות הישראלית כמובנת מאליה. ארה"ב היא בעלת ברית, אבל לא ניתן לבנות עליה לנצח, ואת השותפויות הבאות צריך להתחיל לבנות היום.

כרטיסים לכנס NatCon בו אשתתף ואדבר על הנס הכלכלי הישראלי ב-3 השנים האחרונות:

https://nationalconservatism.org/natcon-jerusalem-2026/he/natcon-jerusalem

קוד קופון המספק 30% הנחה למאזיני הינשוף - OWL30