הגיע הזמן שישראל תגדל.

כך אומרת ד"ר מור אלטשולר, חוקרת מחשבת ישראל והיסטוריה יהודית, שמגיעה להינשוף עם טענה לא נוחה: הבעיה של ישראל אחרי 7 באוקטובר היא לא רק תפיסת ביטחון שנכשלה, אלא הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו. אחרי עשרות שנים של נסיגות, צמצום ועומק אסטרטגי שהולך ונעלם, ישראל פועלת בלי שולי טעות, ועדיין חושבת כמו מיעוט בגלות.

השיחה חוזרת מאות שנים אחורה כדי להבין לאן צריך ללכת מכאן: מהעליות לארץ ישראל שקדמו לציונות המודרנית, דרך התנ"ך כמקור לזהות לאומית, ועד הרצל ומה שהוא הבין על היהודים ואולי שכחנו.

אלטשולר מדברת על "מחלות הגלות": הפחד לחשוב בגדול, הרצון להתכווץ, והשאלה הנצחית "מה יגידו עלינו?"

ומשם למזרח התיכון החדש. האם ישראל קטנה מדי? מהו חזון "נשר החרמון"? מה צריכה ישראל לעשות מול סוריה ולבנון? והאם העוצמה הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית שצברנו מאפשרת לחשוב היום מה שאבות הציונות לא יכלו להרשות לעצמם?

וגם: למה דווקא בעולם של AI ומלחמת מידע צריך לחזור לטקסטים העתיקים, מדוע העם היהודי חייב לגדול, ומה צריך ללמד את הדור הבא כדי שישראל לא רק תשרוד, אלא תדע מי היא ולאן היא הולכת.

"קל להוציא את היהודים מהגלות. קשה להוציא את הגלות מהיהודים."

לירון רוז | הינשוף

גיאופוליטיקה, כלכלה, ביטחון והכוחות שמעצבים את העתיד של ישראל.

שיחה חשובה. האזנה נעימה!

*דאגלס מארי* הגיע לישראל ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר ונשאר כאן במשך שנה. בסוף הספר שכתב בעקבות התקופה הזו הוא הביע תקווה *שהדור הצעיר בארה״ב, בריטניה, קנדה ואוסטרליה יצמיח יום אחד דור כמו הדור הישראלי הנוכחי.*

אבל למה שאינטלקטואל בריטי יסתכל על מדינה קטנה במזרח התיכון ויחשוב שלמעצמות המערב יש מה ללמוד ממנה?

בסרטון הזה אני מציע תשובה: העוצמה הגדולה של ישראל נמצאת דווקא בחברה הישראלית עצמה. ראינו אותה ב-7 באוקטובר, כשהאזרחים התארגנו, התגייסו ותפסו פיקוד עוד לפני שמערכות המדינה חזרו לתפקד. וראינו אותה גם בכלכלה — משקי בית, הון אנושי, עשרות שנות חיסכון ונכסים שנצברו לאורך עשרות שנים וסיפקו למשק שכבת חוסן עמוקה הרבה יותר מכפי שרבים העריכו.

אבל כאן מגיע החלק המעניין באמת. ישראל היא במידה מסוימת מראה שהמערב מסתכל בה: חברה מערבית, מודרנית וטכנולוגית — אבל גם משפחתית יותר, עם ילודה גבוהה, נכונות להתגייס למען הכלל ואמונה בסיסית בעתיד.

אפשר לחשוב על ישראל כעל אותה ״מערכת הפעלה מערבית״ — רק כשהיא רצה תחת עומס קיצוני. וכשמערכת עובדת תחת עומס, מתגלה משהו חשוב מאוד: אילו שורות בקוד עדיין עובדות — ואילו התקלקלו בלי ששמנו לב.

*לירון רוז | הינשוף*גיאופוליטיקה, כלכלה, ביטחון והכוחות שמעצבים את העתיד של ישראל.

**מה ארצות הברית מקבלת מישראל — ולמה ישראל היא נכס באסטרטגיית הביטחון האמריקאית?**

היכנסו רגע לחמ"ל של הפנטגון. על המסך לא המפה שאתם מכירים — אלא מפה שבמרכזה ארה"ב, ומשני צדדיה שני אוקיינוסים שמגינים עליה. במערב, רצף איים מיפן ועד אוסטרליה חוסם את סין. במזרח, נאט"ו הייתה אמורה לחסום את רוסיה. אבל אירופה מזדקנת, כלכלותיה נחלשות, ומול מדינה עם 6,000 פצצות אטום — אמריקה כבר לא רגועה בצד הזה של העולם.

ואז עושים זום פנימה, עוד ועוד, עד נקודה קטנה: ישראל.

בסרטון הקצר הזה אני מסביר למה מהזווית האמריקאית ישראל היא לא "מדינה קטנה שנלחמת על קיומה" אלא בסיס קדמי במערב אסיה ונושאת מטוסים שאי אפשר להטביע - קרובה לתעלת סואץ, מגינה על נכסי המפרץ, ומדינה שהוכיחה שהיא יודעת להילחם שלוש שנים ולעמוד בזה גם כלכלית.

למה שר ההגנה ושר החוץ האמריקאים קראו לנו "שותפה לדוגמה", ומה זה אומר בפעם הבאה שמישהו בתקשורת המיינסטרים ינסה להבהיל אתכם ש"יום אחד הם יזרקו אותנו".

ישראל היא עמוד תווך באסטרטגיה האמריקאית באזור מערב אסיה, חשוב שתזכרו את זה שאתם צופים הערב בחדשות בטלויזיה.🎙️ לירון רוז | הינשוףביטחון, גיאופוליטיקה, כלכלה והכוחות שמעצבים את העתיד של ישראל.

האנטישמיות באירופה התחזקה מאוד אחרי 7 באוקטובר, אבל היהודים הם רק הכנרית במכרה. הברית האדומה-ירוקה, איסלאם פוליטי יחד עם נאו־מרקסיזם ווקיסטי, ומאחוריהם ידיים סיניות, רוסיות וקטאריות, מתחילה ביהודים כי זה הכי קל, אבל המטרה היא ארה״ב, בריטניה, אוסטרליה, הולנד, גרמניה וכל הציוויליזציה המערבית. קודם באים לאנשי השבת, אחר כך לאנשי יום ראשון.

ומול זה, תזכורת שהעולם גדול הרבה יותר מאירופה. חזרתי משבועיים וחצי ביפן ובקוריאה, מעצמות של מעל 100 ו־50 מיליון תושבים, בצד האמריקאי, עם שווקי ענק ובלי שום אנטישמיות מסורתית, כי פשוט מעולם לא היו שם יהודים. שם מסתכלים על ישראל נטו דרך אינטרסים: יש עסקים, מצוין. אותו דבר בטייוואן, בתאילנד, בהודו, במרכז אסיה (מדינות מוסלמיות שאין להן שום בעיה איתנו), ובמזרח אפריקה שמתעוררת, מסומלילנד ועד אתיופיה וקניה.

המסר לישראלים שמחפשים יעדים לטיול, ללימודים ולעסקים: תפתחו את הראש.

העולם גדול, ויש לנו הרבה מה להציע.לכרטיסים לכנס NatCon בו אשתתף ואדבר על הנס הכלכלי הישראלי ב-3 השנים האחרונות:https://nationalconservatism.org/natcon-jerusalem-2026/he/natcon-jerusalem

קוד קופון המספק 30% הנחה למאזיני הינשוף - OWL30

ד"ר יורם חזוני הוא הוגה פוליטי ישראלי, נשיא מכון הרצל בירושלים, מייסד מרכז שלם ויו"ר קרן אדמונד ברק. ספרו "The Virtue of Nationalism" (2018) הפך למניפסט של הימין הלאומי בעולם, וכנסי National Conservatism שייסד ב־2019 הם המקום שבו מתגבש הזרם הרעיוני המרכזי של ממשל טראמפ־ואנס. השנה הצטרף למועצת הנאמנים של קרן Heritage. ב־6–8 באוקטובר הכנס מגיע לראשונה לישראל, לבנייני האומה בירושלים.

5 התובנות העיקריות מהפרק

- הליברליזם מאבד את מעמדו ההגמוני. ממלחמת העולם השנייה ועד 2016 כמעט כל המפלגות הגדולות במערב, ימין ושמאל, היו ליברליות. היום המפלגה הדמוקרטית הופכת לסוציאליסטית וווקית, והרפובליקנים תחת טראמפ, ואנס ורוביו הם מחנה לאומי. ישראל צריכה להתאים את עצמה לעולם שבו זה הציר החדש.

- הימין הלאומי טוב לישראל, והאלט־רייט הוא נישה. חזוני ממפה שלושה מחנות ברפובליקנים: הזרם הלאומי המרכזי (ואנס, רוביו), האגף הליברלי הישן (קרוז, היילי, פומפאו) והאלט־רייט של טאקר קרלסון וקנדס אוונס, שאינו עובר את ה־5% בשום סקר. הבית הלבן שותק מולם לא מאנטישמיות אלא מחשש ש־3% במרוץ צמוד יתנו את הנשיאות לדמוקרטים.

- חידת הפרו־איסלאם של האלט־רייט. הפודקאסטרים האנטישמיים בימין הם גם פרו־מוסלמים ופרו־פוטין באופן עקבי. חזוני מציע הסברים: מימון מקטאר, השפעה רוסית, וגם קהל של עשרות מיליוני מוסלמים דוברי אנגלית בפקיסטן, הודו וניגריה שהופך את הפודקאסטים לעסק גלובלי.

- איראן היא מהלך בלוח השחמט מול סין, והבחירות מכתיבות את הטון. ונצואלה ואיראן הן ספקיות הנפט של סין. אבל המלחמה מול איראן לא פופולרית בכל הקשת האמריקאית, וטראמפ נפל בסקרים בגללה. הדיבור על הסכם הוא "חייבים לנסות" לקראת בחירות האמצע, לא שינוי אידיאולוגי, ואיש בממשל אינו רואה באיראן בעלת ברית. הגרעין הוא הנושא היחיד שבו טראמפ מעולם לא זז.

- ישראל היא המודל, אבל היא לא חסינה. השמרנים באירופה, בארה"ב ובהודו רואים בישראל מדינה שהצליחה לשמר מסורת, משפחה, שירות צבאי, ילודה וכלכלה בו־זמנית. אבל אנגליה ואמריקה היו שמרניות לפני 60 שנה ואיבדו את זה. הלכידות שמאפשרת לימין ולשמאל לשבת באותו טנק היא נכס קיומי שצריך לטפח, לא להניח שהוא נצחי. והודו, עם מסורת של הערצה לישראל בתוך ההינדוטווה, היא הפוטנציאל הגדול ביותר שלא מומש.

השורה התחתונה

בעשור האחרון עבר מרכז הכובד של המערב מליברליזם ללאומיות, וישראל מוצאת את עצמה, בלי שהתכוונה, במעמד של מודל עבור המחנה שעולה. חזוני קורא לישראלים להפסיק להסתכל על העולם דרך המשקפיים הישנים, להכיר מקרוב את המחנה הלאומי בארה"ב, באירופה ובהודו, ובעיקר לא לקחת את הלכידות הישראלית כמובנת מאליה. ארה"ב היא בעלת ברית, אבל לא ניתן לבנות עליה לנצח, ואת השותפויות הבאות צריך להתחיל לבנות היום.

כרטיסים לכנס NatCon בו אשתתף ואדבר על הנס הכלכלי הישראלי ב-3 השנים האחרונות:

https://nationalconservatism.org/natcon-jerusalem-2026/he/natcon-jerusalem

קוד קופון המספק 30% הנחה למאזיני הינשוף - OWL30

נהניתם מהתוכן? נשמח אם תלחצו על Follow ותפרגנו ב-5 כוכבים.

זה עוזר לנו לצמוח ולהמשיך ולהפיק תוכן איכותי עבורכם.

ליצירת קשר:

https://www.instagram.com/liron.rose

בפרק הזה אני מארח את שר התקשורת לשעבר, ד"ר יועז הנדל, מג״ד מילואים, שמכהן כיום כיו"ר תנועת המילואימניקים.הנדל נולד בפ"ת וגדל ביישוב אלקנה שבשומרון. הוא התגייס לשייטת 13, שירת ביחידות קרביות ובמערכת הביטחון עד גיל 29, והמשיך כמפקד במילואים בדרגת סגן אלוף.

מאז ה־7 באוקטובר הוא חזר שוב ושוב לשטח, ונלחם כתף אל כתף עם הלוחמים שלנו.מעבר לשירותו הצבאי, הנדל הוא ד"ר להיסטוריה , עיתונאי לשעבר בידיעות אחרונות, מקור ראשון ומעריב, מגיש תוכניות בגלי צה"ל, ומחברם המשותף של כמה ספרים: בהם רב־המכר "תנו לצה"ל לנצח", "ישראל נגד איראן - מלחמת הצללים", ספר הילדים "אבא יוצא למילואים", וכן "בארץ לא זרועה" ו-תקווה ישראלית", שכתב יחד עם נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין.

בפרק הזה דיברנו על הסוגיות הבוערות ביותר שמעצבות את ישראל אחרי השביעי באוקטובר:

קריסת המדינה ומנהיגות המילואימניקים - ב-7 באוקטובר, הפוליטיקאים והפיקוד הבכיר נעלמו, ומי שהציל את המדינה היו מילואימניקים ואזרחים שלקחו פיקוד בשטח. בעיני הנדל, הם מנהיגי העתיד של ישראל.

מלחמה בלי יעד ברור - הוא מותח ביקורת חריפה על הממשלה שלא הגדירה מטרות ניצחון בעזה, ומציג תוכנית סדורה: ריכוז האוכלוסייה בדרום הרצועה, שליטה ישראלית בצפון וברכס השבעים, ולחימה עד להשגת הרתעה והחזרת החטופים.

שוויון בנטל - קו פרשת המים - חצי מדינה נלחמת וחצי מדינה לא. הנדל מציע עיקרון חד: כל אזרח: חרדי, חילוני או ערבי - חייב בשירות צבאי או לאומי. מי שלא משרת, לא יקבל זכויות אזרח מלאות ולא יקבע את גורל המדינה.

החזון הפוליטי - ממשלת אחדות ציונית חדשה כדי לתקן את המדינה, נדרשת ממשלת אחדות רחבה שמבוססת על עקרונות ברורים: ועדת חקירה לשבעה באוקטובר, שוויון בנטל, והחדרת מנהיגות חדשה שלוקחת אחריות – מנהיגות של "המילואימניקים".

נהניתם מהתוכן? נשמח אם תלחצו על Follow ותפרגנו ב-5 כוכבים.

זה עוזר לנו לצמוח ולהמשיך ולהפיק תוכן איכותי עבורכם.

ליצירת קשר:

https://www.instagram.com/liron.rose

בפרק זה מתארחת בינשוף ד"ר עינת וילף — חברת כנסת לשעבר, סופרת, אינטלקטואלית ויו"ר מפלגת "עוז" החדשה. וילף נחשבת לאחת הדוברות הרהוטות והעקביות ביותר בנושאי ציונות, חוץ וביטחון. היא מומחית למאבק באונר"א ובתפיסת הפליטות הפלסטינית, ופרסמה מספר ספרים (ביניהם "מלחמת זכות השיבה" וספרה החדש "שלום לא עכשיו").

וילף מציגה עמדה שאינה משתבצת בקטגוריות המסורתיות של "ימין" או "שמאל", אלא מציעה מדיניות המשלבת תקיפות ביטחונית עם חזון חברתי ליברלי. השיחה מתקיימת בפתח שנת 2026, שנה גורלית של בחירות, ועוסקת בפרדיגמות החדשות שנדרשות לישראל כדי לצאת מהמגננה להתקפה, הן במישור המדיני והן במישור הפנימי.

הנקודות המרכזיות שעלו בפרק:

- פירוק ה"פלסטיניזם": וילף טוענת כי שורש הסכסוך אינו טריטוריאלי אלא אידיאולוגי — אי-הקבלה של הריבונות היהודית. היא קוראת ל"בהירות בונה" (Constructive Specificity) במקום עמימות, ודורשת לפרק את המנגנונים שמזינים את אשליית הפלסטיניזם, ובראשם אונר"א.

- היציאה מה"בונקר": לפי וילף, ישראל נמצאת במגננה תודעתית זמן רב מדי. היא מציעה להציב את האויב במגננה על ידי אתגור האידיאולוגיה שלו וחניקת מקורות החמצן הדיפלומטיים והכלכליים שלו (כמו קטאר).

- מודל שירות אוניברסלי: וילף מציגה את עקרון "שירותי המדינה למשרתי המדינה". היא קוראת לגיוס חובה לכולם (חרדים, ערבים, נשים וגברים) כאשר מי שיבחר להשתמט יוציא את עצמו מהכלל ויאבד זכויות רווחה עודפות.

- חיזוק הכנסת כריבון: כפתרון למשבר החוקתי, וילף מציעה להעביר סמכויות מהממשלה ומהמערכת המשפטית בחזרה לכנסת — הגוף המייצג את העם — ולהגדיל את מספר חבריה כדי לאפשר פיקוח יעיל.

האלטרנטיבה הפוליטית: מפלגת "עוז" פונה ל-30% מהציבור שמוגדרים כ"לא מחליטים" (Undecided), אלו שנמאס להם מהחלוקה ל"ביביסטים" ו"רל"ביסטים" ומחפשים מהות, חזון ותוכנית עבודה מקצועית ליום שאחרי המלחמה.

שיחה מאירת עיניים, צפיה והאזנה נעימה!

נהניתם מהתוכן? נשמח אם תלחצו על Follow ותפרגנו ב-5 כוכבים.

זה עוזר לנו לצמוח ולהמשיך ולהפיק תוכן איכותי עבורכם.

ליצירת קשר:

https://www.instagram.com/liron.rose

בפרק זה מארח לירון רוז את פרופסור משה כהן אליה, דמות מרתקת בנוף הישראלי. כהן אליה הוא פרופסור למשפט חוקתי, בעבר דיקן המרכז האקדמי למשפט ועסקים, ומי שהיה בלב ה"קליקה" של האליטה המשפטית והליברלית — כעורך דין באגודה לזכויות האזרח ומלגאי של הקרן לישראל חדשה.

בשיחה גלויה ונוקבת, הוא מסביר מדוע החליט "לחשב מסלול מחדש" ולהקים את מכון "מסד הארץ". הוא טוען כי המוסדות שאמורים לשרת את המדינה — מערכת המשפט, צה"ל, האקדמיה והתקשורת — עברו פוליטיזציה עמוקה ואימצו ערכי "ווק" (Woke) זרים, המאיימים על ישראל.

הנקודות העיקריות שעלו בפרק:

- קריסת הדירוגים והתחזיות: מדוע "מכתבי הכלכלנים" וסוכנויות הדירוג נכשלו בחיזוי חוסן המשק הישראלי, ואיך הפך המדע לכלי פוליטי להפעלת לחץ על הממשלה.

- הומופיליה בצה"ל ובמשפט: הנטייה של מערכות סגורות לשכפל את עצמן ("חבר מביא חבר") ולחסום קצינים ושופטים בעלי תפיסת עולם שמרנית או "סוסים דוהרים" כמו עופר וינטר.

- הסכנה שבערכי ה-Woke: ניתוח של תפיסת ה"מדכא-מדוכא" והסבר מדוע הליברליזם המערבי המודרני הפך לאנטי-ישראלי מיסודו.

- תיאוריית האליטה כמאפיה: כיצד המנגנון המשפטי (מפרשת רות דוד ועד הפצ"רית) מגן על עצמו מפני ביקורת ושינוי, ומונע דין וחשבון מהציבור.

- המסר הוא המוסר: החזון של מכון "מסד הארץ" לחיבור בין טכנולוגיה, שמרנות ומוסר ישראלי-עברי-יהודי כבסיס לריבונות ישראלית גאה ובריאה.

- הפתרון החוקתי: מדוע ישראל זקוקה לבית משפט חוקתי עם הגבלת כהונה (Term Limits) כנהוג בעולם, כדי לסגור את הפער בין העם לשופטיו.

צפיה והאזנה מהנה!

הופק ע״ הקונספט

https://the-concept.co.il/

לוגן לבקוב היא מחברת ופרשנית תקשורת מובילה מניו יורק, כמי שמגיעה ממשפחה ציונית רב-דורית, היא מנתבת בשנים האחרונות את הבמה הציבורית שלה להסברה יהודית גלויה וללא התנצלות, נלחמת באופן פעיל באנטישמיות ומעודדת מנהיגות יהודית גאה. כתושבת ניו יורק מזה למעלה משלושה עשורים, לבקוב מציגה בגאווה את זהותה במרחב הציבורי – בין היתר באמצעות קעקוע מפורסם של תיאודור הרצל על זרועה כאתגר מול ניסיונות השתקה, ובמקביל מנהלת תוכניות שמביאות מנהיגי סטודנטים לישראל כדי להיאבק בעיוותים בתקשורת.

5 תובנות מרכזיות מפודקאסט זה

1. האנטישמיות היא מערכתית וקדמה ל-7 באוקטובר

תובנה מרכזית היא שהעוינות שאיתה מתמודדים סטודנטים ומוסדות יהודיים בניו יורק ובקמפוסים של המכללות לא הופיעה פתאום מכלום; היא מבעבעת באופן שיטתי כבר למעלה מעשור. לוגן מציינת כי תנועת ה-BDS והז'רגון הפרוגרסיבי של זכויות האדם משמשים מזה זמן רב כ"מעקף" או כהסוואה להכנסת מוטיבים אנטישמיים עתיקים ללב הקונצנזוס.

2. המשקל הכבד של "שריון התפוצות"

לוגן מציגה מטאפורה עוצמתית לגבי המחיר הרגשי של היותך מיעוט במערב. החיים בסביבה מקוטבת כמו ניו יורק דורשים מיהודים לעטות "שריון" תודעתי כבד כדי להגן על עצם זכותם להתקיים. עריכת ביקור בישראל – או אפילו עלייה למטוס של אל על – מאפשרת פורקן פסיכולוגי עמוק, שבו האדם כבר אינו נתפס כ"אחר", אלא יכול פשוט להיות וחלק מהרוב.

3. הכישלון של הגישה היהודית-אמריקאית לזהות

השיחה מעבירה ביקורת על הדרך שבה מוסדות יהודיים בארה"ב חינכו את הנוער. על ידי מסגור היהדות כדת או פרקטיקה דתית בלבד, ולא כלאום, אתניות או שבט, יהודים חילונים רבים חשו מנותקים ממורשתם. ואקום זה הוביל רבים לאמץ פרשנות דוגמטית של "תיקון עולם", תוך הקרבת ביטחון קהילתם שלהם על מזבח הצדק החברתי הפרוגרסיבי, רק כדי להיחשב "טובים" בעיני עמיתיהם העוינים.

4. חתרנות אידיאולוגית בפוליטיקה המקומית ובתקשורת

הדוברים מנתחים את עלייתם של פוליטיקאים מהשמאל הרדיקלי המקומי (כמו חבר האספה של מדינת ניו יורק זהראן ממדאני) ומשפעת "הסקוואד" (The Squad) בקונגרס. הם טוענים כי דמויות אלו נשענות במידה רבה על מצע אנטי-ישראלי כדי למשוך מצביעים צעירים ובעלי תחושת מגיעות (entitlement) הדורשים סיפוקים מיידיים ללא ה"חריצות והחרישות" (hustle) המסורתית של החיים בניו יורק – וכל זאת תוך שהם זוכות לחיבוק ולנורמליזציה מצד גופי התקשורת המרכזיים.

5. חוויה מכלי ראשון היא הנרטיב הנגדי האולטימטיבי

התובנה האחרונה מדגישה כי הקיטוב של התקשורת הממוסדת אינו מחזיק מעמד מול ניסיון אישי. על ידי הבאת מנהיגי קמפוסים שאינם יהודים ובני נוער יהודים לישראל כדי לחוות מקרוב את המודרניות, הגיוון והתרבות הישירה שלה, הפעילים בונים מגן איתן מפני דיסאינפורמציה. כפי שלוגן מסכמת, הדרך הטובה ביותר להגן על המדינה היהודית היא פשוט "לבוא ולראות בעצמך".

המסר המרכזי של פודקאסט זה הוא שגל האנטישמיות הגואה במערב – אשר לעיתים קרובות מוסווה כ"אנטי-ציונות" פרוגרסיבית – מחייב את יהודי התפוצות להפסיק לנסות "להתכווץ" או להתאים את עצמם למרחבים שדוחים אותם. במקום זאת, עליהם להתחבר ללא התנצלות לזהות השבטית ולעמיות שלהם. חשיפה בלתי אמצעית לישראל ממוסגרת כנוגדן האולטימטיבי לעיוותים בתקשורת המיינסטרים, לקיטוב הפוליטי ולשחיקה הרגשית (ה"שריון") של היהודים החיים בתפוצות.

דדי שמחי הוא מנהל מערכות מורכבות ואיש ביטחון ותיק, המביא עמו ניסיון פיקודי של 33 שנים בצה"ל, שם צמח מתפקידי שטח ועד לכהונת ראש מטה פיקוד העורף בדרגת תת-אלוף. בהמשך שימש במשך חמש שנים כנציב כבאות והצלה, תפקיד שבו ניהל כ-6,000 עובדים והוביל את המערך באירועי משבר ושריפות ענק תחת לחץ. שמחי מתמחה בניהול משברים אופרטיבי ומבקש לתרגם את יכולות הביצוע והשטח שלו אל תוך המערכת הפוליטית. הוא נמצא בשלבים סופיים של חיבור פוליטי וריצה משותפת לכנסת יחד עם בני גנץ.

דדי שמחי מציע פוליטיקה של "ריאל-פוליטיק" וביצועיזם ביטחוני. השורה התחתונה שלו היא שאין יותר מקום לחרמות בפוליטיקה הישראלית (למעט המפלגות הערביות הנוכחיות בשל חוסר הכרתן במדינה כמדינת הלאום היהודי). המטרה שלו היא לאלץ הקמת ממשלת מרכז-ימין-שמאל ציונית רחבה שתטפל בבעיות הליבה של ישראל – ביטחון פנים קשוח ללא פשרות, הסדרת הגיוס ורפורמה משפטית מתונה – מתוך הבנה שפשרה היא כוח, ולא חולשה.

חמש התובנות המרכזיות מהפרק:

1. שבירת הגושים והקמת ממשלה ציונית רחבה

שמחי מגדיר את שיטת הגושים הנוכחית וממשלות ה-61 הצרות כמתכון לאסון שגורר את המדינה להחלטות קיצוניות, ומציע במקום זאת קואליציה רחבה של 70–90 מנדטים המבוססת על הסכמות ציוניות מרכזיות. מפלגתו החדשה תסרב לשמש "לשון מאזניים" שתשלים גוש צר לאחד הצדדים, ובמקום זאת תאלץ את המפלגות הגדולות מימין ומשמאל להתחבר סביב המועמד שקיבל את מרב הקולות והמנדטים מהציבור.

2. טיפול בפשיעה הערבית באמצעות תקנות לשעת חירום

שמחי רואה בחוסר המשילות ובפגיעה בביטחון האישי משבר לאומי דחוף, ומציע להחיל תקנות לשעת חירום באזורים נגועים שיאפשרו לקציני משטרה לבצע חיפושים בבתים ללא צו בית משפט, לצד עונשי מינימום קשוחים של 5 שנות מאסר על החזקת נשק וחילוט רכוש מיידי. הוא מזהיר כי ללא שילוב היכולות הלוגיסטיות והטכנולוגיות של צה"ל והשב"כ באירוע, מאות אלפי כלי הנשק הבלתי חוקיים יזלגו מהנגב והגליל ויגיעו בסופו של דבר ישירות לפתח בתיהם של תושבי תל אביב והמרכז.

3. "יאיר גולן בצבא היה יכול להיות הסגן של בן גביר"

שמחי מציג גישה פרגמטית ונטולת חרמות לפיה אין לפסול ישיבה בקואליציה אחת עם איתמר בן גביר או עם יאיר גולן, כל עוד הם מקבלים את קווי היסוד של הממשלה. בהתייחסו לגולן, הוא מציין כי הוא מכיר אותו מהשירות הצבאי כלוחם תוקפני שהאופי המבצעי שלו מזכיר את זה של בן גביר, אך מבהיר כי הוא מסתייג לחלוטין מאמירותיו הפוליטיות הקיצוניות בשנים האחרונות (כמו האמירה על "תתי אדם") וטוען כי גולן יידרש לתקן אותן.

4. שינוי תרבותי בחברה החרדית וגיוס הדרגתי

שמחי מאמין שהחברה החרדית כבר החלה לעבור תהליך עומק פנימי ושהנכונות לשילוב קיימת בשטח, ולכן יש לפעול בנחישות וברגישות מבלי להשתמש באיומים קולקטיביים. הפתרון האופרטיבי שלו כולל הקמת חטיבות חרדיות ייעודיות שישמרו לאורך הגבול המזרחי וישלבו לימוד תורה עם פטרולים מבצעיים בסביבה מותאמת, לצד שלילת הטבות כספיות עודפות למי שאינו לומד או משרת בפועל.

5. רפורמה משפטית בהסכמה רחבה ולא ב"גרזן"

שמחי, שהיה שותף לצירי תיווך משפטיים לפני המלחמה, מבהיר כי מערכת המשפט זקוקה לתיקון עמוק שיכלול את חקיקת "חוק יסוד: החקיקה" כדי לתחם את גבולות בג"ץ, לצד ייעול דרמטי של קצב ניהול התיקים שנמשכים שנים. יחד עם זאת, הוא מתנגד לפירוק כוחני של המערכת ומבקש לגוון את הרכב השופטים בעליון בהסכמה רחבה, תוך ביקורת על המצב הקיים שבו שופטי העליון פוסלים מועמדים שמרנים ראויים ובוחרים את עצמם כ"משפחה סגורה".

צפיה מחכימה!