מאירה אפרת קובלסקי היא אדריכלית ובעלת משרד האדריכלים אפרת־קובלסקי יחד עם בן זוגה, האדריכל צבי אפרת. יחד הם זכו לאחרונה בפרס רכטר לאדריכלות לשנת 2025, על פרויקט תכנונו והתחדשותו של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.

המשרד, שפועל כבר כ־30 שנה, מתמקד בתכנון של מבני ציבור, ביניהם גם מוזיאונים. הם היו, בין השאר, אמונים על החידוש של מוזיאון ישראל ב־2010, על תכנון מוזיאון בית העיר בכיכר ביאליק, בית לוחמי הגטאות וקמפוס ירושלים לאמנויות. ״התפקיד שלנו הוא לתרגם את כל האינפורמציה שאנחנו יכולים לאסוף, בכל רגע שהוא – ולתרגם אותה לחללים ולסירקולציה. לכן זה לא באמת משנה אם מדובר במוזיאון או במבנה אחר״.

על התכנון והחידוש של מוזיאון רמת גן הם היו אמורים להתחיל לעבוד עוד ב־1995 (מה שלא קרה), וכשהחלו לעבוד על חידושו הנוכחי היו צריכים לייצר תכניות חדשות למוזיאון עכשווי, לא אלה שנותרו משנות ה־90. ״למבנה המוזיאון יש צורת משולש ואנחנו העצמנו אותו, רצינו לתת לו נוכחות חדשה על ידי המבנה החדש שהוספנו על הקיים, והצורה הזאת שיוצרת עיוות פרפספקטיבי עניינה אותי גם מבפנים. 

״החלטנו לשמר את שורת העמודים שבמוזיאון ואת החומריות של המבנה – שמהדהדת את העובדה שהוא היה פעם מבנה תעשייתי. ההחלטה האחרונה היתה שכל הפונקציות במוזיאון יהיו מונגשות לקהל״.

במקביל הם מתכננים גם בתי מגורים (אחד שהשפיע על עבודתם במיוחד היה במסגרת פרויקט של איי וייוויי ביוון), וככלל חשוב להם במיוחד ש״אנשים נהנים ואוהבים את הבניינים שלנו, וחיים בהם בשלום. התגובות של האנשים שחיים בתוכם הן הנאה גדולה מאוד שמספקת הרגשה של הצלחה״.

בלו סימיון פיינרו הוא אמן, מרצה, יזם, חתן פרס ישראל לאמנות ונציג ישראל לביאנלה הקרובה בוונציה, שתפתח באביב הקרוב. הוא נולד וגדל ברומניה כבן לאב אדריכל ואמן בלתי־ממומש, והקשר שלו עם המדינה בא לידי ביטוי גם כשהציג בשנת 2019 בביתן הרומני בביאנלה.

על הסערות שהתחוללו סביב הגשת המועמדות לביאנלה השנה הוא אומר ״תמיד יש סערות ודעות שונות, עולם האמנות בארץ סוער בהרבה נושאים. אני מאמין שכאמן אתה צריך לעשות מה שאתה חושב שהוא נכון. בוונציה יש לי הזדמנות להשמיע את הקול שלי, וברגע שיש הזדמנות – אין סיבה לא להתמודד עם זה. אמן לא מייצג את המדינה אבל האמונה שלי היא שכאמן אתה חייב גם להשפיע״.

המיצב שיציג בארסנלה (ולא בביתן הישראלי הקבוע בג׳רדיני שעובר שיפוץ) ישלב בין אמנות לטכנולוגיה ויעשה שימוש במים ובטפטפות – המצאה ישראלית שמטרתה היתה בין השאר להפריח את השממה. תהיה בו התייחסות גם לדיו כתיבה שחור, לתלמוד, לשושנת העין ולמשורר פאול צלאן. ״זו תהיה עבודה חווייתית, תלויה בזמן, שיש לה הרבה אפשרויות לפרשנות״.

במקביל הוא מציג בימים אלו במקומות נוספים, כמו תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, דו שיח עם יצירות מרסל ינקו; ובתערוכת האוסף של מוזיאון ישראל, עבודה שהוצגה במקור בדוקומנטה בקאסל, ״עבודה שברירית, קטנה ומינורית שעושה שימוש באמצעים לא יוקרתיים״.

במהלך השנים פיינרו עוסק גם בהוראה, כפרופ׳ בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, וגם ביזמות ויצירה של אירועים נרחבים, כמו הביאנלה הים־תיכונית בסכנין. ״המטרה בביאנלה היה להכניס את הפריפריה למרכז, לקיים דיון עם המגזר הערבי באמצעות אמנות, ולהכניס את ישראל לתוך המרחב הים־תיכוני והמזרח־תיכוני, לעשות שינוי קטן. עצם קיום הפרויקט, כולל הכישלונות, הוא חשוב מבחינה היסטורית, מבחינת המסר התרבותי וחיזוק צפון הארץ.

״אני מאמין באמן הרנסנסי, שהיה הכל. אמן צריך להשפיע: אתה לא יכול להיות כל הזמן רק בסטודיו, במקום הנוח, עם עצמך. כאמן אתה חייב להיות מעורב״. 

אנחנו מאחלים בהצלחה וממשיכים לעקוב. 

אייר אלעזרא היא רקדנית וכוריאוגרפית, שבשנת 2005 הצטרפה ללהקת בת שבע בגיל 17 ומאז עזבה וחזרה (וחוזר חלילה). ״הרעב לרקוד ולהופיע קיים מאז שאני זוכרת את עצמי״, היא אומרת. ״באופי שלי אני ביישנית, אבל כשאני נמצאת בסביבה שאני יכולה לסמוך עליה - הכל יוצא״.

אחרי 11 השנים בלהקה היא עזבה, התחתנה וטסה לשנתיים לברלין. ״הייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את ברלין. היה לי המון אגו אבל עבדתי על דברים שלא אהבתי. לא את האיכות, לא את המחקר, לא את הטעם. לא התמסרתי״. בשמונה השנים שבהן לא רקדה נולדו לה שני ילדים, ובמקביל היא התחילה ליצור בעצמה, בין השאר עבודות משותפות עם אחיה האמן אדם אלעזרא.

בעבודות המשותפות שיצרו עד כה משתתפים גם אובייקטים שאדם יוצר, כאלה שמרפררים בין השאר לאובייקטים שנמצאים בבית שבו גדלו. ״לאבא שלנו יש המון אמונות תפלות. הוא מכניס לנו דברים לתיק ולארנק שאני לא יודעת מה המשמעות שלהם, אבל אני מעבירה אותם גם הלאה לילדים שלי. בעבודות האובייקטים נוכחים גם באמצעות המשקל שלהם והתנועה שהם מייצרים״.
בשלוש השנים האחרונות שבה לבת שבע (אבל לא לאורך זמן....), והיום היא משתתפת במופע החדש של אוהד נהרין, ZŌ. ״זה מדהים להיות בחברה של אנשים צעירים. זה משאיר אותי צעירה וזה מחייה אותי. אני מאחלת לעצמי כל הזמן להיות בחברה צעירה״.
ולמרות שלפעמים אין כוח (״מבפנים אני ממש עצלנית״) ולפעמים הגוף כואב, מה שהיא הכי אוהבת זה להופיע. ״אני אוהבת להרגיש את התאורה, להסתכל על הקהל. בסופו של דבר כשאתה מופיע ורואה את הקהל סביבך – אתה מקבל אנרגיות מהם״. 

המאייר איתן אלוא, שאמון מזה עשור על איור הטור השבועי של נרי ליבנה במוסף הארץ, מספר שעם השנים נהיו לו כללים ושיטות לאיור הטור, ״מה שיכול להתבטא בפלטת צבעים מסוימת או בדמויות אורחות שמופיעות בו, כמו הרצל ומלאך המוות״. אחד הדברים ש(כנראה) הובילו אותו לאיור הקבוע של הטור היה הפרויקט ״שמלות כלות״ שהציג בשבוע האיור 2015, שבו יצר עבודות כתגובה לטקסט של שהם סמית. טקסט אחר של סמית – ״גבר חלומותיי״ – מלווה אותו כבר כמה שנים טובות במסגרת רומן גרפי שהוא יוצר ועתיד להוציא בהוצאה עצמית (אם יעמוד בהבטחתו, ממש בקרוב).  

בימים אלה מוצגות עבודות האיור שיצר במסגרת התערוכה ״ממלכת החיות של פרעה״ באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל – עבודות בקנה מידה גדול שסובבות סביב חיות והקשר למצרים איתן. ״זה היה מאתגר כי ארכיאולוגיה יכולה להיתפס כמשעממת, והיה צריך לתווך אותה לילדים. זה דרש ממני לקחת את הסגנון המזוהה של מצרים העתיקה ולייצר לו פילטר מקורי, כזה שמתחבר לשנת 2025 עד כמה שאפשר״.

את כתב היד האיורי שלו, שבא לידי ביטוי במהלך השנים בטכניקות שונות, פיתח במהלך חילופי סטודנטים בגרמניה במהלך לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״אני בא מרקע של ציור קלאסי, ושם הבנתי שיש משהו בפשטות ובמשחק קליל של קו וכתם, שיכול ליצור אימפקט גדול על הצופה״.

על מלאכת ההוראה (בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון) הוא אומר: ״אני אוהב לשתף את הידע שיש לי, אוהב לראות את העבודות המפתיעות ושופעות היצירתיות, אוהב להדליק את הניצוץ אצל הסטודנטים ואוהב את השיח״. רק תעזרו לו בבקשה לזכור את הסיסמה לג׳ימייל. 

איריס ריבקינד בן־צור מפתחת בשנים האחרונות רעיונות ליוזמות אמנותיות, בדגש על התחום של יוזמות ללא מטרות רווח. היא גדלה בבית אמנותי: אביה, אפי ריבקינד ז״ל, היה מעצב גרפי מוביל שעבד במשך עשורים בפרויקטים מסחריים ואמנותיים במקביל. לעולם האמנות היא התגלגלה בטבעיות, והקריירה הנוכחית שלה התחילה בלונדון, כשהוצע לה לאצור תערוכה בסותבי׳ס יחד עם האוצרת מרי שק.

בהמשך היא הוציאה ספר על אמנות ישראלית ועבדה במשך שנים באאוטסט. ״זה היה בית הספר שלי״, היא אומרת. ״שם הבנתי כל מה שקשור לתמיכה בפרויקטים ללא מטרות רווח״. אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורה הוא התיעוד וההפצה המתמשכת של היצירה של אביה; שמתחברת גם לשלושת הפרסים שהיא עומדת מאחוריהם.

הראשון הוא פרס ריבקינד בן צור שמוענק לאחד מבוגרי התואר השני באמנויות בבצלאל בשיתוף מוזיאון תל אביב. ״זה פרס שהמטרה שלו הוא להסתכל למרחקים ארוכים, יחד עם שותפים שיאמינו בחזון של תמיכה בדור העתיד. השילוש של סטודנט־אמן, מוסד אקדמי ומוסד מוזיאלי הוא מאוד חשוב״.

השני הוא מענק בשיתוף המרכז לאמנות עכשווית (CCA) שהוא ״חריג בשדה, ומזמין סטודנטים או בוגרים שזה עתה סיימו תואר לקחת חלק כשותפים אמיתיים של הקמת תערוכה. הם לא אסיסטנטים. יש מחשבה משותפת והקמה משותפת״. השלישי הוא הפרס ע״ש אפי ריבקינד שמוענק לחוקרים צעירים, בשיתוף המרכז לחקר העיצוב בשנקר, שבמסגרתו ״חוקר או חוקרת נכנסים לארכיון של שנקר ובוחרים נושא שהם רוצים לחקור, בהסתכלות עכשווית״.

החלק האהוב עליה בכל העשייה הרבה הוא מפגשים – בין אם זה עם סטודנטים, אמנים, או אוצרים. ״כל מפגש הוא כניסה לעולם אחר״. עוד חלק שהיא אוהבת ומאמינה בו הוא האדוות שמייצרות היוזמות שלה – ״אני לא מסתכלת רק על מה קורה עכשיו, אלא על מה יקרה בעוד שנה שנתיים״. אנחנו עוקבים. 

איתן כהן הוא יוצר קולנוע, במאי, מעצב, איש קריאייטיב, יזם ופעיל חברתי (ועוד). בספטמבר 2024 יצא סרטו התיעודי ״איפה תלכי״, שעוסק בחייהן החדשים בתל אביב של שתי נשים מבוגרות שפונו משדרות ב־7 באוקטובר, ובימים אלה הוא עובד על סרטו הבא.

כהן למד תקשורת חזותית בבצלאל, ואחד המוטיבים שהחל להשתמש בהם עוד בתקופת הלימודים הוא כתיבה של טקסטים בעברית באותיות לועזיות – מה שבולט גם במותג האופנה החדש שלו bebber & co. דמותו של בבר, יציר הבינה המלאכותית, קרויה על שם הכינוי של אביו המנוח, והוא מספר שהיא היתה גלגל ההצלה שלו. 

״ב־7 באוקטובר חתכתי את הקריירה. לא יכולתי לעבוד יותר על פרויקטים מסחריים, הרגשתי שזה גדול ממני. נכנסתי כמו להתקף מאניה ויצרתי תוכן סביב המצב. עבדתי עם מערך ההסברה הארצי, ליוויתי משפחות של חטופים וגיליתי את עולם המפונים. תוך כדי גם חוויתי התפרצות של פוסט טראומה״.

את דמות ה־AI של בבר, שהיא ״קצת האלטר אגו שלי״, הוא התחיל ליצור כשהיא לובשת סוודרים מעוצבים עם אותם הכיתובים בעברית־אנגלית (AM YISRAEL CHAI), ועם הזמן החל לקבל תגובות כמו ״איפה קונים?״ תוך כדי שהוא יוצא איתם למסעות, בין השאר בשיתוף מאיץ המחול של מפעל הפיס.

״אני פועל המון מתוך אינטואיציה. הרציונל פחות משחק אצלי תפקיד. אני אוהב לחפש הזדמנויות שיכולות לצאת מהן דברים טובים ושיתופי פעולה, ולהקיף את עצמי באנשים שמבינים אותי – גם אם לפעמים קשה לי להסביר את עצמי״. 

זו גם הדרך שבה יצא למסע על הסרט התיעודי הבא שלו, שנולד משיחה עם בנו מיכאל בראשית המלחמה, מה שהוביל אותו לקנות פיאט מודל 83 ולנסוע איתה ברחבי הארץ בחיפוש אחר תקווה. אנחנו מחזיקים אצבעות שימצא.

סופי ברזון מקאי היא אמנית ואוצרת גלריה בארי, שבימים אלה, במקביל לפעילותה בבית רומנו בתל אביב, בונה את משכנה החדש בקיבוץ שבו פעלה למעלה מ־30 שנה. השורשים שלה הם באנגליה, שם גדלה לאב ישראלי ואמא בריטית ממשפחה אריסטורקטית. ״גדלתי בבית ג׳ורג׳יאני בלב איזלינגטון, והקרקע התרבותית שעליה גדלתי כוללת ספרים של האחים גרים וקלטות קלאסיות של רומיאו ויוליה. זה הנוף הפנימי שלי ומי שאני״.

ב־1990 עלתה המשפחה ארצה וזמן לא רב אחר כך אמה נפטרה. השילוב בין המסורת הבריטית לזו של הנגב המערבי באה לידי ביטוי גם בשפה האמנותית שלה, שאחת הסדרות שמייצגות אותה באופן מובהק היא זו שהחלה לצלם בתקופת הקורונה בסלון ביתה הפרטי בקיבוץ. 

״באיזשהו שלב הושבתי על הספה שלי ברבור. זו עבודה שהרגשתי שכל מה שעשיתי עד אז נועד בשבילה, וכל מה שאעשה אחרי קשור אליה. הסלון הפך להיות האתר שאני מתבוננת עליו באותו מבט שהבטתי בו תמיד על הכל – כזה של היקסמות חדשה, קצת מכושפת, שקשורה גם למוות, גם ליתמות, גם למקום״.

גם הגלריה החדשה שעליה היא עמלה בימים אלה מרגישה מבחינתה כמו ״לעשות את האמנות שלי, רק בתוך מבנה״. השאיפה היא שבראשית 2027 תושלם הבנייה והיא תתחיל לפעול, במקביל לזמן שבו עתידים חברי קיבוץ בארי לשוב לחיות בו.

״התחלנו לעבוד עליה שבועות בודדים אחרי הטבח, בתוך חוסר הוודאות, ולשאול שאלות כמו מהי אמנות בקונטקסט הזה, מה היא צריכה להיות בתוך קיבוץ בארי ומהו המשמעות של כל המהלך הזה – ולתרגם אותן לחזון פרגמטי. הייסוד של המקום הזה הוא ללא ספק המהלך הנפשי וגם האמנותי הגדול של חיי״.

על עצמה, שנתיים אחרי אותו הטבח, היא מספרת ש״יושב עליי משקל גדול, אבל אני מסמנת מטרות בתוך העתיד ואני יודעת שנגיע אליהן. אני מאמינה בשותפות בין אנשים ובכוח שלנו לעצב את העתיד. אני רואה את זה קורה״. 

אמן.

פרק מיוחד לסיכום שנת 2025 עם הפרשנית הפוליטית העצמאית רעות ענבר, שאתם אולי מכירים כ־papanyula באינסטגרם ומהמיזם ״יאללה תקווה״. ״אימצתי את ההגדרה פרשנית פוליטית עצמאית אחרי שאנשים התחילו לכתוב לי ׳את הפרשנית הפוליטית שלי׳ – ציבור שלא הרגיש שיש אנשים בכלי התקשורת להיעזר בו״, היא מספרת.

את העיסוק הנוכחי שלה התחילה די במקרה, בתקופת ההפיכה המשפטית, אחרי שבמשך שנים עסקה בעיתונות (בין השאר בידיעות אחרונות) ובפוליטיקה (בין השאר כדוברת של מרצ). ״כתבתי באינסטגרם הפרטי שלי על מינוי השר דרעי. אנשים שיתפו וצילמו מסך וזה תפס תהודה בסוף כי אנשים חיפשו מישהו שייתן מילים לתחושות שלהם ולעמדות שלהם״.

עד פרוץ המלחמה השתמשה רק בפורמט כתוב, אבל כשהלכה להתנדב בחמ״ל האזרחי ושם חברה לאנשי ״יאללה תקווה״, היא הבינה איזה כוח אדיר יש לווידיאו. ״זה מדיום שיש לו כל כך הרבה מישורים שונים של מסר, שרק אחד מהם הוא טקסט. בהתחלה לא רציתי לערוך את הסרטונים שלי בעצמי אבל התאהבתי בזה והיום אני עושה את זה ב־99 אחוז מהסרטונים. זה נותן לי שליטה על ההידוק של הסיפור״.

תקווה, לדבריה, היא לא מה שמוציא אותה מהבית. ״הרגש שמניע אותי הוא פחד. אנחנו נמצאים במלחמת התשה ארוכה של שנים שבה עושים הכל כדי שנרגיש שאין משמעות למעשה ההתנגדות. אבל אם לא היתה לו משמעות – לא היה ניסיון לשחוק אותו״.

המשימה שלה עכשיו, וגם בכללי, היא ״להפיץ כמה שיותר את המידע לגבי מה שקורה, ולהדביק כמה שיותר אנשים בדבר הזה. את זה עושים בסטורי ובעוד דרכים כמו פאנלים טלוויזיוניים ופודקאסטים. אני רוצה לשנות את השיח המיינסטרימי, כך שיכלול עוד דעות. אני מופעלת, אני נסערת, אני עורכת סרטון ומקללת. אני בשוק ממהלכים, מתעוזה, מחוסר באהבת העם, מהצינות, מהשחיתות. אני רוצה לא להתרגל, לא להיות שוות נפש לגבי הדברים הנוראיים האלה״.

סיון סבג זלנסקי היא אוצרת, אמנית, יזמת, סגנית יו״ר אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב ונצר למשפחת אספנים. בשבוע הבא תפתח תערוכת הפופ־אפ ״המבנה״ שהיא אוצרת, במבנה בן שבע קומות ברחוב אחוזת בית בתל אביב.

היא חיה בחמש השנים האחרונות ברמת הגולן, הרחק מהמרכז האמנותי שגדלה לתוכו – בהיותה בתו של אחד האספנים המשמעותיים בשדה האמנות המקומי – דורון סבג. ״לא הרבה יודעים שאני הבאתי את אבא שלי לאספנות״, היא אומרת. ״בכיתה ג׳ עשו לי מבחנים לתכנית מחוננים באמנות, וככה אבא שלי נחשף לתחום. דרך המורים שלי הוא התחיל להתעניין ולהיכנס לעובי הקורה. גדלנו לזה ביחד ומאז שאני ממש קטנה זה חלק מהחיים שלי״.

סבג זלנסקי היא בוגרת התואר השני באמנות בלונדון, והיום היא בעלת שלושה כובעים מרכזיים שונים – היוצרת, האוצרת והאספנית. ״אנחנו נמצאים בתקופה חרא – גם מבחינת מה שקורה לנו בחוץ וגם בגלל זה שחתכו לנו מתקציבים ציבוריים וממשלתיים. חזרנו לימי מדיצ׳י, שבהם חיינו על כנפי פילנתרופים. העובדה שחברת נדל״ן נותנת מבנה, משלמת על הפקת התערוכה ומשלמת לאמנים – היא דבר שצריך לחבק אותו ואני גאה להיות חלק ממנו״.

גם את אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב היא רואה כ״חינוך לדור הבא. אנחנו נותנים מרחב להכיר בו את האמנים ואת התערוכות מקרוב, תורמים לאמנים ולמוזיאון להמשיך בדרך שלו. יש בארץ המון אנשים שמתעניינים באמנות, רוצים להשכיל ורוצים להיות עם אנשים כמוהם, והמקום הזה מאפשר חיבורים״.

היא מרגישה לפעמים ״כמו רובין הוד של האמנים. אני כל כך שומרת עליהם, בשבילי הם סוג של כוכבים. אני מוכנה לעשות הכל בשביל צדק לאמנים. הם שמורת טבע ואנחנו חיות נכחדות. אמנות היא גם הראי למציאות. הייתי רוצה להביא לפה את כל עולם האמנות הבינלאומי, ואולי המדינה הזאת לא בנויה לחלומות שלי - אבל לא אעזוב אותה לעולם, אין על ישראל״.

ערן נוימן הוא אוצר, אדריכל שעומד בראש ארכיון עזריאלי לאדריכלות של מוזיאון תל אביב, ודקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מוצגת בביתן איל עופר של המוזיאון התערוכה המקיפה שאצר ״אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי״, שמוקדשת לאחד ממוריו ורביו (שלו ושל אדריכלים ואדריכליות רבים נוספים).

״אוצרות של אדריכלות מחברת אצלי שתי אהבות״, הוא אומר: ״ההיסטוריה של האדריכלות, והדרך שבה מארגנים מידע במרחב. תערוכה היא לא מאמר שפורשים על הקיר – זו צריכה להיות חוויה״. 

התערוכה אודות האדריכלות של כרמי, בן לשושלת של אדריכלים וחתן פרס ישראל, מציגה את הרעיונות שלו בכמה צורות וכוללת שישה פרקים שפרושים על כל ארבע קומות הביתן. ״אחד הדברים שאפיינו אותו, הוא שבניגוד לאבא שלו ולאדריכלים אחרים שחשבו שהם יוצרים עולם חדש – הוא האמין במודלים קיימים, ארכיטיפיים וגדולים״.

גם התערוכה הנוכחית מתקיימת הודות לארכיון עזריאלי לאדריכלות, הפרויקט שנוימן הכי גאה בו (עד כה). הארכיון הוקם אחרי שנוימן חזר מארצות הברית והוקסם ממכון גטי שמשמש לו מאז כמודל (שכולל כ־5,000 אוספים. בקטנה). ״בארכיון עזריאלי יש היום יותר מ־30 אוספי אדריכלות מקוטלגים, לצד תכנית מלגות, תערוכות, ימי עיון. זה מפעל שאני גאה בו כי הוא מייצר שיח על אדריכלות ישראלית ועל תרבות״.

כדקאן הפקולטה לאמנויות הוא עובד בימים אלה על פרויקט נוסף, גם הוא בהשראת מכון גטי – ״מרכז אמנויות ישראל״ שיפעל סביב הגלריה האוניברסיטאית ויכלול אוספים של אמנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע ומוזיקה. ״אני אוהב לקבל ביג דאטה ולעבוד עליו. המבט שלי הוא הרבה פעמים דרך הפרקטיקה האדריכלית, אבל יש לי פרספקטיבה גם של שאלות תרבותיות רחבות יותר. מה שאני קם בשבילו בבוקר הוא המחקר, החשיבה, המרחב והיצירה המקומית פה״.