תיק עבודות

דנה אוברזון היא אדריכלית עצמאית, בעלת משרד שמונה 30 עובדים.ות. למרות שכבר בצעירותה היה לה ברור שהיא לא מתכוונת להמשיך את דרכו של אביה, מעצב האופנה הנודע גדעון אוברזון, לאדריכלות התגלגלה די במקרה, אחרי שהתחילה ללמוד גרפיקה וחשה חוסר בנגיעה בתלת־ממד.

במקביל לבתים, היא מתכננת ומעצבת גם חללים ציבוריים כמו בתי מלון ומסעדות. ״בבית אתה בונה את הדיאלוג עם הלקוח, במלון אתה יוצר דיאלוג שהוא יותר קונספטואלי, סטורי־טלינג אחר״. בכל מקרה היא היא לא עושה Houses, אלא Homes: ״המונח Home הוא רגשי. בית לא יכול להיות רק מוצר. בכל פרויקט חייב להיות סיפור וחייבת להיות הדדיות״. 

העבודה ש״חללים טובים מייצרים חיים טובים יותר״ היא לא קלישאה בעיניה, ולבתים לדבריה יש אנרגיה – הם לא רק יפים. אחד הדברים החשובים מבחינתה בעיצוב בתים הוא האמנות, שהיא שכבה תרבותית נוספת, ובניגוד לרוב האדריכלים בארץ, היא לא מפחדת מצבע ואפילו מעדיפה אותו. ״רוב הבתים בארץ נעים בין שחור ללבן, ואם אנחנו חושבים על המקום שאנחנו חיים בו – זה ממש לא מתאים. מאז שפתחתי את המשרד לא עשיתי מטבח לבן אחד״.

במקביל היא גם מלמדת באוניברסיטת אריאל. ״זה מרגש אותי בעולם ציני שלא קל להתרגש בו, ומשאיר אותי צעירה. הסטודנטים מגיעים מרקעים שונים, ואני רואה את המשמעות של להיות אישה וללמד כיתה שיש בה נשים – שאילולא הייתי שם, הן לא היו מאמינות שאפשר להיות שם״. 

דניאל צ׳צ׳יק הוא אמן וצלם, שכבר כמה עשורים נע על הציר שבין צילום עיתונות לצילום פרויקטים אמנותיים משלו. בימים אלה הוא משיק את ספר האמן Backroads, המשך של תערוכת יחיד שהיה אמור להציג בגלריה בארי ובשל אירועי 7 באוקטובר התארחה במוזיאון ארץ ישראל. ״כשהתבגרתי והיה לי צורך להביע את עצמי, הבנתי שהמצלמה היא הכלי הכי חזק עבורי לעשות את זה. היא כלי שבא להביע רגש ואת הדרך שבה אני תופס את העולם״.

צ׳צ׳יק למד במשך שנתיים צילום בקמרה אובסקורה (״המשכתי די מהר לדרכי״) ואחרי שאביו נפטר התחיל ליצור פרויקטים משלו. במקביל התגלגל לתפקידו כצלם של מוסף גלריה בעיתון הארץ – שעבורו הוא מצלם כבר כ־20 שנה. ״שם התחילה הקריירה העיתונאית שלי, וזה גם מה שקידם את העשייה האישית. צילמתי אוצרים, אספנים, מוזיקאים, ובצורה אורגנית ולא מתחננת נוצרו שיתופי פעולה״.

הוא מגדיר את עצמו ״כוריאוגרף של ויזואליה״ ועובד בסדרות שבהן הוא מנסה להבין ולפענח מהלכים שונים. העבודה העיתונאית, הוא מספר, שומרת אותו ״מחובר לקרקע, למה שקורה, לאנשים, לאקלים. אם לא הייתי עובד בעיתון העבודה שלי היתה תלושה. אני מרגיש שהעיתון משאיר אותי בתדר של הכאן והעכשיו״.

פרויקט שצילם ב־2017 בצפון שוודיה בשם Days Before Darkness הפך בשנים שמאז ל״מטריה״ של רוב העשייה האמנותית שלו. זו גם אחת התמות שמופיעות בספר החדש, שהודפס במהדורה מוגבלת של 300 עותקים בשחור לבן עם תמונות צבע שמודבקות ידנית.

אודי רביד הוא ״איש UX״ מזה 20 שנה, רובן כשכיר ובשנה האחרונה כעצמאי (אחד העיסוקים המרכזיים שלו כיום הוא ליווי של חברות סטארט־אפ), ״אבל יותר מכל דבר אחר אני איש פרודקט״, הוא אומר. רביד למד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות וכשסיים המשיך ללונדון, לתואר שני ב־Human Computer Interaction (סיפור שבו מעורבים גם טיול בעולם, אינטרנט קפה והמעבדות של MIT). 

בסיום הלימודים התקבל לעבודה בסוכנות שעשתה פרויקטים גדולים בתחום, ביניהם לבדוק את ההומפייג׳ של אתרים גדולים, לעצב מכונות כרטיסים לרכבת או לעצב מערכת טלפוניה לטריידים בבנק בפריז ובלונדון. החלק האהוב עליו בפרקטיקה הוא ״לנחות בחיים של אנשים אחרים שכל כך שונים מאיתנו״, כמו לדוגמה אצל חקלאים שמגדלים תירס בארצות הברית, ו״להתעסק באסטרטגיה של מוצר. להבין את השוק ומהו הדבר הגדול שאנחנו יכולים לעשות״.

הקפיצה הבאה לדבריו תהיה בעולם האי־קומרס, כזו שעשו גט או וולט – שאפשר לחלק את החיים שלנו ללפניהם ואחריהם - ואחת ההתפתחויות הגדולות הבאות שהוא צופה היא התפתחות בדיאלוג שלנו עם אתרים. ״אני די בטוח שמתישהו בעתיד הלא רחוק תיכנס לאתר של הבנק ותדבר עם מכונה שמדברת אליך בקול מסוים ובטון ספציפי. דברים שאתה לא אוהב לעשות לאט לאט ייעלמו – אם תרצה לפנות לביטוח לאומי, ה־AI ידבר איתם. הרבה דברים יעברו לסוכנים, הבוט שלי ידבר עם הבוט שלך. מצד שני, תהיה אינטראקציה יותר מעניינת עם דברים שאתה כן אוהב לעשות, כמו ספורט או אופנה״.

יחד עם זאת, הבינה המלאכותית, לדבריו, עדיין לא יודעת לבנות מערכות מורכבות. ״היום זה ברמה שבה אני עדיין צריך להוביל את זה, אבל הכלים שלה מהממים. אני רוצה להאמין שהאישיות שלנו בתהליך עוד רלוונטית. הבינה תביא גם לירידה בנפח ובגודל של UX, אבל לאלה שיעבדו תהיה משמעות גדולה יותר״.

שמרית אלקנתי היא מאיירת (שלא נאמר מאיירת־על), בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2009). פרויקט הגמר שלה, ״ערב חג״, הוא אחד הדברים שמלווים אותה מאז: ״עד היום אני מציירת מסכים מהחדשות. הבנתי שלא משנה מה אצייר, כל עוד יש את הלוגו והפורמט – אני יכולה לשים מה שאני רוצה ואנשים יקבלו את זה כחדשות, כמציאות״.

מה שהוביל אותה ליצור את הפרויקט אז, בזמן הלימודים, היתה התקופה של מלחמת לבנון השנייה. הפרויקט כלל אנימציה בארבעה ערוצים שישב על קוד שזפזפ ביניהם. ״זה הכי טוב שהצלחתי למצוא לחוויה של של המציאות שהיא מקוטעת״.

ב־15 השנים האחרונות היא מאיירת ספרי ילדים, יוצרת אנימציה, איורים לעיתונות, להופעות מחול ועוד. הפרויקט האחרון שלה, איור הספר ״הפיראט באמבט״ שנוצר בעקבות הצגה של תיאטרון הקרון, הפך מפרויקט מוזמן לפרויקט אישי. היא בחרה לעבוד בו בפורמט של קומיקס, כשיצרה כל דימוי בשלוש שכבות בצבעים שונים ואז חיברה ביניהן.

כמרצה לאיור ורישום ומנחה פרויקטי גמר (בשנקר ובצלאל), היא מאמינה שגם הבסיס לאיור ואנימציה היום מבוסס על רישום ידני. ״לפעמים יוצא לי להרגיש כמו מרצה לתנ״ך, כשאני מנסה להסביר לסטודנטים למה הם צריכים לדעת יסודות של רישום, של קומפוזיציה, של קו וכתם, של היררכיה. אני אלחם על זה שזה קריטי להחזיק עיפרון, להביא רעיון באמצעות סקיצה, לעבור תהליך״.

היא כנראה אחת היחידות בעולם שמעולם לא השתמשה (עדיין) בצ׳אט GPT, אבל היא גם לא ממהרת להשתמש בו. ״הכל עובר אצלי דרך היד ואני מכורה לרגעים האלה. זה משהו בריאותי. אני לא רואה איך AI נכנס אצלי לתוך התהליך הזה, אבל אולי יום אחד אמצא את המקום שבו הוא עוזר לי במשהו. בינתיים אני לא רוצה שהוא יחפש עבורי, גם לא מילה. זה מאבק לחפש את המילה – אבל אני נהנית מהמאבק״.

נטע מוזס היא אמנית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומהקיץ האחרון גם סטודנטית לתואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בימים אלה היא משתתפת בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה (כחלק מהבוגרות של הרשת המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד), שבה היא מציגה עבודה שמורכבת מאקווריום גדול, וידיאו והסיוט הכי גדול של כולנו – מחשב שטובע במים.

״אני עוסקת במתח בין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי״, היא אומרת, ״וחוקרת את מערכות היחסים שלנו עם מסכים. אבל לא המסכים הם אלה שמעניינים אותי, אלא האנשים והיחסים ביניהם. 

״חלק מהמורשת של ללמוד וידיאו היא מבחינתי להשתמש בעצמי ובגוף שלי, וזה גם חלק מזה שאני עושה הכל בעצמי (מלבד המוזיקה שעליה אמון אחיה התאום) – מצלמת, עורכת, עושה וידיאו מאפינג, מתכנתת כשצריך. אני אוהבת להיות להיות בשליטה ולהיות ספונטנית ,לפעול בסיטואציה בחופשיות. אני מבינה בעצמי מה העבודה כרגע דורשת וזה מה שאני עושה״.

עד המעבר לניו יורק בארבע השנים האחרונות היא חייתה ופעלה בירושלים – שם גדלה ושם עבדה בסטודיו שלה שבסדנאות האמנים בעיר, שאליה היא גם מנסה להביא ים בכל הזדמנות אפשרית. אחת העבודות המשמעותיות שלה בעיר היתה שלט ניאון היקפי מסביב לאצטדיון טדי, במסגרת תערוכה שהציגה בגלריה במקום. 

״אני אוהבת את הסטודיו ואוהבת לארח. אני מאחלת לכל אחד שיהיה לו מקום כזה, כמו חדר משחקים של ילדים. מרגע שנהיה לי סטודיו הבנתי שכל החיים אצטרך כזה״.

את הסטודיו שלה על שלל המשחקים שבו היא ארזה, אבל חשוב לה להמשיך להישאר פעילה גם פה, ובחורף תציג תערוכת יחיד בגלריה בארי בתל אביב – פיתוח של פרויקט קודם שיהיה בו כמובן גם וידיאו. ״אני עדיין מתרגשת מווידיאו בכל הצורות שלו. בכל דבר שאני עושה יש וידיאו, אבל בכל דבר שאני עושה יש גם את החלל, ואת הגוף שנכנס לחלל״.

רונה מיוחס קובלנץ היא מעצבת תעשייתית (״אבל תלוי מי שואל״) שלמדה עיצוב במילאנו, בגלל כיתוב שמצאה כילדה מתחת לצלחת בחנות העיצוב שפעלה מתחת לביתה. בתום הלימודים נשארה לעבוד באיטליה, בסטודיו לעיצוב שעוסק בגופי תאורה - מה שהכתיב הרבה מהעיסוק שלה עד היום. 

מאיטליה עברה לאנגליה, שם חייתה ועבדה במשך שמונה שנים, בחברת תאורה שהתמחתה ביצירת גופי תאורה קאסטם־מייד, בין השאר לאחד שהשם שלו אולי יישמע לכם מוכר, ג׳יימס טורל. ״מנורות הן מוצר שנראה בשני מצבים: כבוי ומאיר״, היא אומרת. ״הוא מאיר חלל או אוביקט, הוא מסמן. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאור שאנחנו חיים בו ומהפונקציונליות שלו״. 

בתקופתה באנגליה נחשפה גם לעבודה בזכוכית שסופגת את האור ו״זורקת״ צבע, מה שהוביל אותה לפתח מוצרים שאותה הזכוכית עמדה במרכזם. ״הצרכים משתנים לאורך השנים. אנחנו חיים היום בעידן ניאו־בארוקי, שיש בו שוב דגש על היופי והדרמה. בתקופה שבה התחנכתי הכל היה אחרת, יותר מינימליסטי. אני משלימה עם השינויים ומנסה להתאים את עצמי אליהם עם מה שאני מביאה״.

התהליך אצלה מתחיל בפונקציונליות. ״גם אם זה דקורטיבי – יופי ואסתטיקה הם עניין פונקציונלי בחיים של כולנו. בסוף, כמעצבת, חשוב לי שלדברים תהיה אמת מידה של זמן, שלא יהיו חד־פעמיים. ההביטאט, סביבת החיים, המגורים שלנו – מבחינתי הם משהו מאוד פרקטי.

״זה משהו שמגיע מצורת חיים שחייתי בה בתור ילדה: כל שנתיים עברנו בית. גדלנו כמשפחה אבל הבתים נשארו קטנים – וכל פעם היה צריך למצוא פתרון לרהיטים או איך לארגן אותם״.

המאיירת דנה שמיר אוהבת לחשוב על עצמה כמספרת סיפורים. ״יושבים לי בראש המון סיפורים פרגמנטליים, וכל כמה שנים הם מוצאים דרך לצאת החוצה״, היא אומרת. למעלה מ־30 שנה שהיא יוצרת בטכניקות שונות, ובמקביל מלמדת, מרצה ומנחה בשלל מקומות.

היצירה שלה, לדבריה, נובעת הרבה פעמים ״מתוך סביבת סיפורים שאני שקועה בה באותה התקופה. האמת שלי - וגם העבודה שלי - היא פיגורטיבית, גם אם היא מאוד כאוטית, וחשוב לי גם שיידעו באיזה מוד הייתי כשיצרתי אותה״.

לאורך כשלושה עשורים שבהם היא יוצרת, היא עוסקת באופן רציף במה שהיא מכנה ״סבלות״ – מה שבא לידי ביטוי באי־נחת, בסבל אנושי, בדמויות של חיות שחוזרות על עצמן וב״שואות קטנות״. בין אם זה בעפרונות, בצבעי מים, בתחריט או לאחרונה גם במגזרות נייר – היא נאמנה לעבודה הידנית, גם לאור האפשרויות הטכנולוגיות הנוכחיות. 

״אני לא יכולה לחשוב על אדם שמצייר או מייצר ללא המגע. היצירה היא סוג של הארכה של הגוף שלי. אני לא מרגישה את זה כשאני לוחצת על כפתורים. במעט הפעמים כשביקשתי מסטודנט לצייר באייפד, הבנתי את העיקרון אחרי כמה דקות וחזרתי לעיפרון״.

את ה״הנאה הצרופה״ הזו היא מנסה לשמר וגם ללמד את הסטודנטים שלה. ״אני נאחזת ברגליים שלהם, אומרת להם קודם כל ללמוד ולחשוב – כי אולי אלה השנים האחרונות שבהן הם יוכלו לעשות את זה. הם צריכים ללמוד לאהוב גם את הטעויות״.

אחרי שלמדה ועסקה בתחריט במשך שנים רבות, מרביתן באיטליה, גילתה בשנתיים האחרונות את מגזרות הנייר, בהתחלה מתוך מקום פיזי: ״לאחר אי אלו סבלות, היתה לי תחושה שאני צריכה לחזק את המוטוריקה העדינה של הידיים שלי. נשביתי, ומאז אני תקועה עליהם. 

״אני לא מסתפקת רק בגזירה אלא מציירת עליהם. עוד לא מיציתי את הטכניקה ועוד לא נאמרה המילה האחרונה. אבל אני לא מתייאשת מחומרים – אני אשב איתם עד שאפצח אותם לגמרי״.

האדריכל פיצו קדם גדל לצד סבא נגר ובילה לא מעט שעות באטליה שלו בדרום תל אביב. בהמשך הלך ללמוד צילום כי (כמו רבים וטובים) לא התקבל ללימודי אדריכלות בבצלאל. לאחר מכן למד ב־AA בלונדון, ואחרי שבוע יחיד שבו עבד במשרד אדריכלים אחר, הקים את המשרד שלו.

בימים אלה יצא לאור (בהוצאה גרמנית) הספר ״25 פרויקטים נבחרים״ שסוקר כ־25 שנות פעילות של האדריכל פיצו קדם. במהלך השנים עסק בעיקר בבנייה פרטית, אבל מאז תכנן גם מסעדות, בתי מלון, מבני תעשייה ומשרדים. 

״כשאתה מביט אחרי 25 שנה על הפורטפוליו שלך, אתה מגלה שיש קו הרבה יותר רחב ממה שחשבת״, הוא אומר. ״אמנות פלסטית נודדת ממקום למקום. אדריכלות נטועה במרקם, היא לא יכולה לנדוד. לכן נוצר מצב שאתה לוקח על עצמך המון אחריות. זו עוד שכבה מבחינתי, כאמן שרוצה להשפיע ולשפר את הסביבה״.

המשרד שלו מונה עשרה עובדים – מספר שהוא מגדיר כ״קו האדום. אחרת אתה הופך להיות יותר מנהל, ולי כקונטרול פריק אמיתי היה חשוב תמיד להישאר במקום של איכות ולא כמות. להישאר הסבא הנגר שנוגע בחומר״. 

כל השנים הוא מחפש את העל־זמני באדריכלות, ״להשתחרר מאופנות. אם אתה נאמן לערכים – האסתטיקה תגיע. אם משהו לא נוח – אתה תסבול ממנו כל כך, שהוא גם לא יהיה יפה. הכל נעשה בזיעה, במאמץ, בחקר, בטעייה ובלמידה עצמית. כשאתה הולך עם האמת שלך – התוצאה היא על־זמנית״.

בינתיים הוא נהנה משני הדברים שאהובים עליו במיוחד במקצוע – האחד הוא הרגע שבו הוא מקבל את הפרויקט, כשמישהו מחליט להאמין בו; והשני, כשמתבטלות פגישות״. אנחנו מזדהים.

ארי פולמן הוא במאי, תסריטאי, כותב וזוכה פרסים (״ביקשתי מהילדים שיכתבו על המצבה שלי ׳מחולל סרטים׳. אני חושב שזה תרגום נאמן וחופשי ל־Filmmaker), שמתייחס לסרטים שיצר כמו לילדים.

״ואלס עם באשיר הוא כנר מחונן שמופיע על במות בכל העולם. כנס העתידנים הוא הילד שכשמזמינים אותך לבית הספר, הוא יושב מול המנהלת עם הגב והיא אומרת שהוא ככה וככה. ואז כשאתה נכנס לאוטו ומסתכל במראה אתה אומר ׳זה הילד שלי׳. הוא מייצג אותי. זה הסרט שלי שאני הכי אוהב. הוא לא שלם, הוא פגום, אבל הוא מייצג אותי נאמנה״.

בימים אלה הוא עובד על כמה וכמה (וכמה) דברים. ״אני אובססיבי. בשנתיים האחרונות כתבתי ארבעה פיצ׳רים. את ואלס עם באשיר כתבתי בארבעה ימים. יש לי טבלה שאני מעדכן כל שנה, עם רשימת הפרוייקטים שפיתחתי והאחוזים שהם יקרו. פיתחתי לדוגמה סדרה מצוירת על גירושים. לפני שנתיים נתתי לה 40 אחוז שהיא תקרה, השנה עדכנתי ל־10 אחוז״.

הכל אצלו מתחיל ממבט ויזואלי. ״אני קודם כל בורא עולם ויזואלי, ואז מתחיל לזוז. כשאני כותב – אני לא כותב אותיות, אלא מדמיין את הסצנה״. מכל הדברים שהוא עושה, רק הכתיבה עבורו נתפסת כעבודה. ״לביים על סט זו לא עבודה. זה להיות מלך. לשחק״.

הוא לא אופטימי, אבל יודע להאחז בסימנים טובים, ״אחרת לא הייתי עושה אנימציה״. בעתיד הוא משער ש״הקולנוע הולך להיות אמנות מוזיאלית. יש בזה גם דברים יפים, יחזרו לבתי קולנוע קטנים. יישארו סרטי מארוול ונשלם עליהם הרבה כסף. 

״אם אתה רוצה להמשיך לעשות סרטים היום, אתה צריך להבין את הטכנולוגיה ואיך אתה עושה את זה בצורה מינימליסטית. במקביל, יהיו יצירות AI ופסטיבלים של AI. קצב ההתפתחות של זה הוא בלתי נתפס. פרסומת שעשיתי ב־AI לפני שנה וחצי נראית עכשיו כמו מהמאה ה־19״.

האוצרת דרורית גור אריה פעילה מזה שלושה עשורים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי; ובשנה שעברה היתה גם האוצרת הראשונה שזכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע״ש לנדאו. אחרי שבמשך 20 שנה שימשה כמנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, היא יצאה לדרך עצמאית; היום, בין השאר, היא האוצרת של גלריה אחד העם 9 שהקימה – גלריה אקדמית בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים.

במקביל היא אוצרת תערוכות נוספות, ולא מזמן חזרה מדרזדן שבגרמניה, שם הוזמנה להיות חלק מצוות האוצרות של הביאנלה השלישית בגודלה בגרמניה, תחת הכותרת Never Grey. בימים אלה מוצגת גם תערוכת יחיד שאצרה במוזיאון רמת גן, פרויקט שעליו עבדה תקופה ארוכה עם האמנית מיטל כץ מינרבו.

מתחילת דרכה היא משלבת בין אמנות חזותית ותחומים נוספים. בתערוכה הראשונה שאצרה בתום לימודיה היא שילבה בין אמנות לתיאטרון, טקסטים ושירה, ובהמשך אצרה את אחת התערוכות הראשונות ששילבו בין אמנות ומחול. גם סאונד הפך להיות ממושאי העניין המרכזיים שלה במהלך השנים. 

״זה הכוח והיופי שלנו, העירוב הזה״, היא אומרת. ״אני מאמינה שאמנות צריך להרגיש ולחוש דבר ראשון. מעניינת אותי היכולת לחבר בין החוויה הפיזית־חושית לחוויה האינטלקטואלית״.

המשא שהיא נושאת היום, וגם זה שאמנים נושאים איתם, הוא כבד, ״בעיקר כשיש חילוקי דעות ומחשבות על מלחמה וטרגדיה לכל הצדדים. אני לא אדם אופטימי מטבעי אבל אני חייבת להיות אופטימית ולהאמין שהפצעים מתישהו יגלידו, ושיש משהו במקום הזה שחייב להמשיך להתפתח.

״יש משהו איכותי, רציני, שחופר לעומק באמנות ישראלית. אמנים ישראלים היום לא יכולים להמנע מלגעת בסוגיות שמגיעות מהמציאות, וגם כשהם עוסקים בצבע - הוא לא יהיה רק צבע. החיים פה הם כל כך בלתי אפשריים, וכנראה שאמנות צריכה במקום הגידול שלה תנאים של קונפליקט״.