Jews are not strangers to suffering. Jewish History is most easily described as an endless litany of expulsion, dispersion, exile, antisemitism, pogrom, Inquisition, Holocaust, blood libels, Autos-da-fé, ghettoization and ceaseless economic and social marginalization. When a person of faith is confronted with suffering – and especially when the sufferer is a person of good moral character – the correct question to ask is: why would God do this? Why would a a fair, just and good God cause innocent babies who have committed no wanton sins to die in infancy? Why do bad things happen to good people and conversely why do good things happen to bad people? These legitimate questions are already discussed in the Talmud and what emerges from the classical sources are fascinating insights to the Jewish view on life, death and the meaning of suffering.

The two Talmudic sources discussed:

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לוֹ וכו’ בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: (שמות ל״ג) הודיעני נא את דרכיךֹ אמר לפניו: רבונו של עולםִ מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו ־ צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו ־ צדיק בן רשע, רשע וטוב לו ־ רשע בן צדיק, רשע ורע לו ־ רשע בן רשע. אמר מר: צדיק וטוב לו ־ צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו ־ צדיק בן רשע. איני? והא כתיב: (שמות ל״ד) פקד עון אבות על בנים, וכתיב: (דברים כ״ד) ובנים לא יומתו על אבות ורמינן קראי אהדדי ומשנינן: לא קשיא, הא ־ כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא ־ כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהםִ אלא, הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו ־ צדיק גמור, צדיק ורע לו ־ צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו ־ רשע שאינו גמור, רשע ורע לו ־ רשע גמור. (ברכות ז.)

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש״ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש״ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחוֹ כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב״ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע״י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש״ע, זו תורה וזו שכרה? א״ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. (מנחות כט:)