שפת אמת לפרשת שלח לך- תרמג
בפסוק אם חפץ בנו ה' והביא כו'. כי בודאי הרגישו המרגלים כי אינם מוכנים לכנוס לארץ ישראל כמ"ש במ"א דכתיב לכל זמן ועת כו' ולא היו מוכנים לכנוס עד אחר מ' שנה. אך תחת כל השמים כתיב. אבל דור המדבר דורו של מרע"ה הי' כל תהליכות שלהם למעלה מן השמים. וזהו שרמזו חז"ל עלה נעלה אפילו יאמר עשו סולמות לעלות לשמים כו'. הם הדברים שדברנו כי עפ"י הטבע לא היו מוכנים לעלות. וזהו שלח לך כו' כי אם היו מצליחים בשליחותם והיו נכנסין באופן זה שלמעלה מן הזמן והטבע הי' גם מרע"ה נכנס עמהם וכן כתיב בגאולה העתידה בעתה אחישנה זכו אחישנה כו'. והכל תלוי ברצון בנ"י שע"י תשוקה באהבה רבה להשי"ת מעוררין רצונו ית' ואז אין מניעה מצד הזמן והטבע. וז"ש אם חפץ בנו ה' והביא כו'. ולכן יש לנו ללמוד מזו הפרשה שהגם שבאמת לא הי' הזמן מ"מ אם הי' הרצון בלבות בנ"י להשי"ת כראוי הי' באין וכמו כן בגלות הזה אם הי' לנו תשוקה של אמת לשוב אליו ית' יחיש וימהר גאולתינו. אמן:

שפת אמת לפרשת בהעלותך- תרלא
במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי המצות הם ממשיכין הארת התורה לתוך המעשה. ונקראים נרות שהם הכנה לקיום האור. כי המצות הם מהתורה. ועי"י שהוא ציווי השי"ת נמשך דביקות המעשה לפנימיות שבה כי כל הנבראים בהתורה באורייתא ברא קוב"ה עלמא. והמצות הם קיום אור חיות התורה שיש בהנבראים כנ"ל. וזה יגדיל תורה. והוא בחי' תורה שבע"פ שביד האדם ע"י המצות להמשיך אור התורה בכל מעשיו כמ"ש קרוב כו' בפיך ובלבבך לעשותו. וז"ש בהעלותך כי ע"י המצות שנגד איבריו של אדם מתברר שכל הנבראים רק כלים מיוחדים לפנימיות חיות השי"ת שבהם ומעלה הכל לשורשו והוא חיבור ז' הנרות באור שבעת הימים. ומול פני המנורה יאירו הוא דביקות ימות החול בשבת שנק' אור שבעת הימים. ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על המד' שלך לעולם קיימת. כי נר מערבי דולק גם עתה. שהמשכן נגנז ומסתמא הי' דולק אז כי נר מערבי לעולם דולקת רק במקום הגנוז וכשיש הארה ממקום הנ"ל. בשבת ויו"ט. מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה. וכן יו"ט יש מאור הגנוז לצדיקים. מאיר עדיין הארת המנורה כו' ע"ש. וי"ל לעולם קיימת כי עיקר הדלקת הנרות כנ"ל להמשיך אור התורה לתוך המעשה וההעלם עצמו. ונמצא נשאר לעולם אף שאין גוף האור מאחר שעולה ונעשה א' ובחי' זו עצמה י"ל שנק' נר מערבי שנעשה עירוב והתקשרות כל דבר בחיות אור הפנימיות כנ"ל שאהרן פעל להמשיך אור למעשה הטבע ג"כ כנ"ל. וז"ש וכי לאורה צריך כו' רק לזכותכם להעלותכם. והוא כנ"ל להמשיך האור גם תוך החושך:

שפת אמת לפרשת נשא- תרמא
במד' יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים ומבכור כו'. דיש להבין כיון דת"ח קודם לכה"ג למה לא יכנוס לפני ולפנים. אכן ב' מדריגות הם כי התורה יורדת למקום נמוך וזה עיקר כח התורה להמשיך מהנסתר להנגלה וכל מה שחסר יותר לאדם ומייגע בתורה וימלא החסרון שלו כל כך מתגלית לו יותר ויותר. וגדלה הרבה יותר מעלת העוסק בתורה לשמה יותר מכל המדריגות. והתורה היא שלימות האדם כמ"ש אורייתא דילי' משעמל בה נק' תורתו. אבל מדריגת לוים וכהנים הכל מתנה מהשי"ת כי אין לאדם להתקרב מצד עצמו רק מצד בחירת ה' בכהנים ולוים. אבל העוסק בתורה מתקן נפשו ויקרה היא מכל המדריגות. ועל הכהנים ולוים נאמר אשרי תבחר ותקרב כו'. ועל העוסקים בתורה נאמר אשרי אדם עוז לו בך בכ"ב אתוון דאורייתא. והרי בני ישראל נמנין קודם הלוים להגיד כי העיקר הם ישראלים ועליהם יש ראשים שהם כהנים ולוים כנ"ל. וזה ענין ברכת כהנים כי העובד ה' יש לו להכיר מעלת בנ"י הפשוטים כי הם ראוים לברכה דכ' כה תברכו משמע שיודע ה' כי כל רצון הכהן צדק לברך את בנ"י ומורה לו דרך איך לברכם כאשר ראינו באהרן וישא כו' ידיו כו'. ובאמת הברכה נמצאת בבנ"י כמ"ש והי' ברכה. רק אהרן שהוא למעלה בבחירת השי"ת הוא יברך. כיון שאיננו נוגע מתקיימת ברכתו. וכן יש תמיד מדריגות וכל אחד צריך לברך למי שלמטה ממנו עד שנדבקים כולם בשורש העליון. ובאמת עבודת כהנים תלוי בהכנת בני ישראל ולכן לפי עבודה שלו צריך לברך את בנ"י שהם גרמו לו עבודה זו כנ"ל:

שפת אמת לפרשת במדבר- תרסד
במדרש וירם קרן לעמו כשם שאני תלוי ראש על הכל כו'. עוד שם אם יתן איש כו' הון ביתו כו' אמרו אוה"ע למה אין אתה מקרבנו א"ל לפי שאתה חוטאים א"ל וישראל אינם חוטאים והשיב כי הם כמו בת קטנה שאין אביה מקפיד עלי' כו' הענין הוא כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה סתים וגליא כמו כן בני ישראל סתים וגליא. כמו שהקב"ה הוא גבוה וקדוש מכל אעפ"י שמלא כל הארץ כבודו אעפ"כ הוא תלוי ראש לכל. כמו כן נשמות בנ"י חלק ה' ממעל וחלק בנ"י בעוה"ז הוא בחי' קטנות ועיקר הנשמה דבוקה במקורה ובה אין מגע סט"א וחטא כלל. ולכן איתא כשאדם חוטא נשמתו מסתלקת ממנו. וזה הנשיאות ראש הוא התדבקות אל השורש. וזכו דור המדבר שנתעלו וראו כל א' מקומו ושורשו למעלה. וזה הדור שיצאו מן הכלל ללמד על כלל ישראל יצאו. וגם עתה הגם שא"י לראות ולהכיר את מקום השורש עכ"ז יש לנו להאמין כי חלק ה' עמו. ובאמת כפי רצון והשתוקקות האדם לידבק בשורשו כך מתגלה לו. וז"ש איש על דגלו כו' לבית אבותם יחנו בני ישראל. שיהי' עיקר המנוחה של איש ישראל בהתדבקו בשורש אבותיו. כמ"ש ז"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וכן שמעתי מפי מוז"ל פי' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. שבנ"י עיקר המנוחה שלהם הקדושה כו'. ובאמת כשאדם מצפה תמיד להתדבק בשורש נשמתו להיות קדוש לה'. ממילא כשבא קדושה מלמעלה היא המנוחה שלו וזאת אות השבת קודש שהנחילנו השי"ת הוא עדות שבנ"י נפשותיהם ורצונם אל הקדושה וזה מנוחתם. כי בשבת יש נשמה יתירה ומתגלה כח השורש שלמעלה. וספר זה חומש הפקודים הוא שבחן של בני ישראל דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו וישראל קנין אחד לכן חומש אחד מחמשה חומשי תורה הוא בסידור מנין בני ישראל:

שפת אמת לפרשת בחוקותי- תרמ
ב"ה בהר בחקותי במד' בחקותי. חשבתי דרכי כו' והיו רגלי מביאות אותי כו'. ופי' אא"ז ז"ל ע"פ המשנה אם אין אני לי כו' שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד שאין אחר [*יכול] לתקנו רק הוא. וכמו כן לכל שעה דבר מיוחד שא"י לתקנו רק בשעה זו. וזהו אם לא עכשיו אימתי. אעפ"כ אחר תיקון הפרטים צריך להכניסו בכלל. וז"ש וכשאני לעצמי מה אני. וז"ש אחר שהי' מחשב בפרט למקום פלוני אני הולך אח"כ היו רגלי מביאות לבתי כנסיות שהוא הכלל עכ"ל. ולהוסיף ביאור הענין לפסוק בחקותי תלכו. כמ"ש במד' בחקותי הם חקות שהבורא ית' מקיים אותם כו' ע"ש. והענין הוא כי המצות הם רמזים תלוין באורות עליונים וע"י המצוה במעשה גשמי יכול לעלות מדרגה אחר מדרגה עד שיהי' לו התקשרות לשורש המצוה. וע"ז איתא מצוה גוררת מצוה. פי' בכל מצוה יש מדרגות רבות עד מצות ה' ממש. וז"ש ואשיבה רגלי אל עדותיך דייקא. שהגם שבתחלה חשבתי דרכי. מ"מ המצוה מסייעת עד שבא אל מצות ה'. והיו רגלי מביאות כו'. פי' אף שאינו בכח האדם. לכן איתא אם אין אני לי מי לי. כי אדם צריך לפתוח ראשון ואח"כ המעש"ט מרוממים את האדם מדרגה אחר מדרגה כנ"ל. וזה ג"כ בכלל. וכשאני לעצמי מה אני כי בלתי סייעתא דשמיא א"א לתקן הכל. וז"ש אם אין הקב"ה עוזרו כו'. רק ע"י התחלת עבודת האדם. המעשים מקרבים אותו עד שמכניס עצמו בכלל ישראל ובשורש המצות ובכלל ישראל יש השראת כח השכינה כנ"ל: