שפת אמת- פרשת ויקהל- תרמט בפסוק כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' כו'. דאיתא במדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו' בני עשו לי יריעות עזים ושכנתי בתוכם כו'. והענין הוא כי האהבה והדביקות אשר קיבלו בנ"י בהר סיני הוא חי וקיים לעולם. אבל ע"י החטא אינם יכולין להוציא מכח אל הפועל אהבה הגנוזה. ולכן אחר החטא הוצרכו לזו הנדבה. שבכח התרומה הזו הוציאו הנדיבות והתשוקה והדביקות מכח אל הפועל עד שהמשיכו את השכינה למטה. ולכן נק' משכן העדות שהוא עדות שהשכינה שורה בישראל. ובזמן המשכן והמקדש הי' באמת השראת השכינה. ומה זו עדות. רק שהוא עדות גם לכל הדורות. שאעפ"י שאין הקדושה בהתגלות. מ"מ בפנימיות לבות בנ"י נשאר רושם הקדושה. ובאמת בכל המצות הוא כן אשר הם עצות איך להוציא הנדיבות והרצון מהכח אל הפועל כמ"ש כאן כל נדיב לבו כו'. פי' שהתרומה זו הוציאה כל הנדיבות והרצונות שהיו טמונים בלבותם. כן כל מצות שנקראות נר כמ"ש נר מצוה וכתיב נר ה' כו' חופש כל חדרי בטן. ויכולין להעלות כל הרצונות לה' ע"י המצות. ומלאכת המשכן הי' עדות על כל הדורות להודיע שאעפ"י שהחטא מבדיל מ"מ לא יוכל לכבות האהבה כנ"ל:

שפת אמת- פרשת כי תשא- תרמח עוד לפ' אך את שבתותי תשמורו. צריך כל איש ישראל להיות כל ימיו שומר ומצפה התגלות הקדושה וכבודו ית' בעולם. והוא בחי' השבת כי בשבת מתגלה הקדושה. ובנ"י נקראו שומרי שבת כמ"ש ושמרתם כו' כי קדש הוא לכם. פי' ע"י שהקדושה בעצם בבנ"י לכן הוו שומרי שבת. אכן פי' אך. הוא שלא להיות שום רצון וענין אחר לבנ"י בעולם. רק לשמור את השבת. והיא מדריגת הצדיקים ודורו של משה רע"ה שלא הי' להם שום ענין רק לשמור שבתות ה'. ובאמת זה עצמו אות הוא כו' לדעת כו'. כי אנשים שהמה מתגוררים בעולם הזה הגשמיי ומ"מ אין להם ענין אחר בעולם רק כל מחשבותיהם משוטטות בעולמות עליונים. וודאי עליהם נאמר אתם עדי. ומ"מ גם אנחנו השפלים שלא באנו למדריגה זו כתיב ושמרו בני ישראל את השבת כו'. אפילו שאין אנו דבקים תמיד בזה. מ"מ נמצא בזה זמנים ורצונות להשתוקק להתדבק בקדושתו ית'. וגם זה עדות ואות כי עוה"ז הוא מרוחק ומהופך מעולם העליון. ובנ"י שזוכין להיות להם הרצון לעתות וזמנים. הוא אות לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובכח השבת נמצא בנו זאת התשוקה. וז"ש ששת ימים כו' וינפש דרשו חז"ל כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין מה ענין זה לשבת אדרבה זה הוא במוצאי שבת. אכן פי' הענין שהשבת מניח בבנ"י זאת התשוקה על כל ימי המעשה. נפש הוא רצון. והשבת נותן זה הרצון דכתיב וייצר כו' ויפח כו' נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. פי' השי"ת עשה את האדם גשמיי ונפח בו הנשמה כדי שבזאת יתמלא רצון ותשוקה גם לגשם הגוף. וזאת תורת האדם בעולם. לכן עשה ששת ימים ובשביעי שבת וינפש שמניח הרצון והתשוקה באדם. ודוק כי קצרתי:

שפת אמת- פרשת תרומה- תרלג ויקחו לי כו' במד' לקח טוב נתתי לכם כו'. דקשה מה ויקחו. ויתנו הול"ל. אך כי איך יוכל אדם ב"ו ליתן דבר מה להש"י. רק הרצון ולקיחת נפש האדם לנתינה זו. זה עיקר המכוון. והיינו דכ' לקח טוב. שכל המצות ומעש"ט. העיקר הרצון לעשותם. ועל ידי זה מתרומם המצוה עד השי"ת. כי וודאי השי"ת עשה להיות אלו המצות תלוין במעשה האדם. שיתעורר ע"י מעשה זו עד השי"ת ממש. אבל האדם צריך לידע כי הוא רחוק מהמצוה מאוד. וע"י ביטול עצמותו אל קדושת המצוה ולהתבונן בזכי' זו. אשר ע"י מעשיו מגיע תקונין בכל העולמות עד השי"ת ממש. וצריך האדם למסור נפשו ומאודו בכל מצוה בכוונה הנ"ל. וע"י זה מתרומם המצוה יותר ע"י השי"ת. וזה שכתוב ויקחו לי תרומה וכו'. ובכל דבר העיקר ההתחלה והרצון. ואח"כ השי"ת מסייע שיוכל האדם לעשות המצוה גם בפועל. וז"ש לאל גומר עלי. וז"ש נמכר עמו לסייע כפי רצון האדם כנ"ל [במדרש] בו זהב אין בו כסף וכו' ואינו מובן כי יוכל אדם ליקח כסף וזהב ושדה וכרם. אבל הפירוש כי בגוף הזהב אין כסף וכו' אבל מקח שנתתי לכם יש בו הכל בנקודה אחת. והוא להגיד לאדם שלא יתרחק ע"י שמבין שאין מעשיו מגיעים להשי"ת. רק להאמין כי השי"ת ממלא כל עלמין. וכל רצון אמת שיש בכל איש ישראל מגיע אליו ממש. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' אל תעזובו את המקח שנתתי לכם דייקא. לזכור האדם כי המקח מהשי"ת ושגם לקיחת האדם לקיים המצוה גם כן רק מהשי"ת: