שפת אמת- פרשת משפטים- תרסב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני נכרים. ועוד כתבו חז"ל ואלה מוסיף על הראשונים כו' דעשרת הדיברות מיוחדים רק לבני ישראל. והיא הנהגה שלמעלה מהטבע. והיא בחינת עץ החיים. ואין שם מגע נכרי כלל. ובחי' משפטים בחי' עץ הדעת שהרי במשפט יש זכאי וחייב. ולפי שגם האומות נצטוו על הדינים צריכים בזה הבדלה להבדיל בין משפטי בני ישראל שהוא בירור תערובות טוב ורע. אמרו רז"ל אם אין דעת הבדלה מנין שבחי' הדעת צריך הבדלה. ולכן כתיב כאן לפניהם ולא לפני נכרים וגם ואלה מוסיף על הראשונים להיות חיבור המשפטים עם הדברות חיבור עץ הדעת לעץ החיים. ובמדרש מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו. הדברות ניתנו בבקר והמשפטים בערב כו'. בוקר הוא במקום הבירור שאין צריך בירור תערובות. וערב הוא במקום שיש תערובות. וזה עיקר כחן של ישראל לחבר בוקר עם ערב. וכן הוא בפרטות. כאשר מו"ז ז"ל רגיל לומר בכל עת שנפתח איזה הארה לאיש ישראל צריך להתדבק בזו ההארה להיות נשאר אצלו קבוע תמיד גם לעת ערב וחושך. והנה בשעת מתן תורה כ' נפשי יצאה בדברו שיצאו נשמתן של ישראל ונתעלו למעלה אל השורש. ובזה זכו אח"כ (והמשפטים) [להמשפטים] אשר תשים לפניהם הוא המשכה מלמעלה למטה וזהו בחי' תורה שבע"פ אשר נטע בתוכינו. וכ' אתה הראת לדעת כו' הראי' שהי' במתן תורה. בחי' עץ החיים. הי' כדי לדעת לקבל זו ההארה עד הערב כנ"ל. וכן כתיב בשבת קודש לדעת כי אני ה' מקדישכם לפי ששבת בחי' עץ החיים והתורה כמ"ש יעשה כולו תורה. אבל הוא לדעת להכין מזו ההארה גם על ימי המעשה שבהם כתיב ויהי ערב ויהי בוקר. אשר תשים כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המשים אורחותיו ומדליק נרות במבואות האפלים זוכה לראות בישועתו של הקב"ה וכמ"ש ושמתם את דברי אלה על לבבכם כו' נפשכם. להיות ההארה נשאר קבוע. ולכן כתיב אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות כשאינו משים אל לבו להיות נשאר אצלו גם בעת החושך וערב. וז"ש המדרש מבלי משים כו' שאינו דבר של קיימא ובישראל כתיב אשר תשים לפניהם:

שפת אמת- פרשת בשלח- תרלא
דבר אל בנ"י וישובו כו'. י"ל טעם הענין שיצ"מ הי' נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם. ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם. וז"ש שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה. והרי זכו ליגאל גם בדין. וכל מעשה הש"י לטובה כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. שהי' הרצון שיגאלו גם ע"פ דין. והי' מקודם בנס שיהי' הכנה על אחר כך שיהי' גם ע"פ דין כנ"ל. ואפשר ז"ש בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והי' רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם. והי' בנקל יותר. כי הש"י הבטיח אנכי אעלך כו'. אך כי רצון הש"י הי' שהם בעצמם ממש יזכו ע"י נס הקדום כנ"ל. וכעין זה י"ל עמ"ש חז"ל אלו משמרין ב' שבתות נגאלין ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שהגיד בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל [כמדומה לי כך] ששבת ראשון הכנה שיהי' בימות החול עבודה כראוי להיות אח"כ שבת כראוי [שצריך להיות אחר ימי עבודה] עכ"ד. והוא כנ"ל ששבת ראשון הוא מהש"י בלי התעוררת להיות ראוין לזה. ואח"כ צריך אדם ללמוד מהארת שבת גם על ימות החול. כדי שיהי' אח"כ שבת בסיוע עבודת ימי החול כנ"ל:

שפת אמת- פרשת בא- תרמא בפסוק קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה זכור כו' בחזק יד הוציא כו' ולא יֵאָכל חמץ כו' בחודש האביב. המשך זה לצווי הש"י קדש לי. הרמז הוא כי יצ"מ הי' התחלת הכנסת בנ"י תחת מלכותו ית'. והתחלה הוא העיקר כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. וצריכין לזכור זאת לעולם. וזכירה זאת מביא כח וזריזות בכל המעשים. וכששוכחין ההתחלה נופלין בעצבות. וז"ש זכור כו' ממילא ולא יאכל חמץ. והרמז שיוצאין בחודש האביב ביכור כל התבואות. לרמז כי יצ"מ אינו במקרה אבל הוא ראשית והכנה לכל המדרגות של בנ"י. וזה עצמו הרמז במאמר קדש לי כ"ב פטר כל רחם שהוא התחלה הנ"ל. ודבר זה נוהג בכל אדם כי בתחילה הש"י עוזר לאדם ומוציאו מתוך הבלי עולם בעזר עליון וצריכין לזכור זאת תמיד: