במפגש שלנו דיברנו על השינוי התודעתי המטלטל בין להיות אשת ״בק״ – כזו שפועלת מאחורי הקלעים, לבין להיות בפרונט ״על מלא-מלא״ בלי אפשרות להתחבא.
על איך טרגדיה יכולה לדחוף אדם לקדמת הבמה ולא מתוך בחירה מקצועית – אלא מבחירה מוסרית.
שוחחנו על זהות והגדרה עצמית.
על מי אתה כשהטייטלים נלקחים ממך ברגע אחד.
על הבדידות בשכול – זו השקטה, שלא תמיד רואים מבחוץ.
ועל העטיפה של המשפחה והחברים, אלה שנשארים לצידך גם כשהמצלמות כבות והלילה יורד.
ענבר שיתפה אותי על הרגע בו דפקו קציני הנפגעים על דלת ביתה.
הרגע שבו החיים נחלקים ל״לפני״ ו״אחרי״.
אבל יותר מכל – על הבחירה שנולדה משם.
הבחירה לחיות בתודעה מלאה.
לא על אוטומט.
דיברנו על הברית שכרתה עם החיים ולא עם המוות.
על ההחלטה ״לחיות לרוחב״ – להעמיק, להרגיש, להיות נוכחת בכל מה שקיים.
על היכולת להחזיק עצב ושמחה יחד, מבלי לבטל אף אחד מהם.
״גם כשהשמיים מעוננים וסוערים, השמש תמיד שם״, היא אמרה לי.
וזה ממש לא היה משפט של קלישאה – זה היה משפט של דרך חיים.
נגענו גם ברחמים שמופנים אליה מהסביבה – כאלה שהיא ממש לא מבקשת. מאף אחד.
ובתוך כל זה, אופטימיות עצומה. אמיתית. עיקשת.
יחד עם הפרפר הלבן שממשיך לבקר אותה מאז אותו רגע ארור שבו התבשרה על הירצחם של נדב וים.
זה לא פרק על אובדן, אלא על בחירה, על תודעה.
ועל האישה מעוררת ההשראה הענקית שהייתה טרם האסון וזו שבחרה לחיות ולהמשיך לגדול לתוכה.
ענבר גולדשטיין נולדה וגדלה בקיבוץ כפר עזה. ב־7 באוקטובר 2023 נרצחו אחיה הבכור, נדב, ובתו הבכורה, ים. גיסתה, חן, ושלושת אחייניה – אגם, גל וטל – נחטפו מביתם ושוחררו מהשבי בנובמבר 2023. הבית בו גדלה נשרף כליל.
מאז האסון היא מפתחת ומובילה מיזמים חברתיים סביב האוכלוסיות שנפגעו, ופועלת לחיבור בין הסיפור האישי לשיח הציבורי והאזרחי. היא מיוזמי עמותת 255 – ארגון החטופים ומשפחותיהם, שמקדמת מענה ארוך־טווח למען שורדי השבי ומשפחות החטופים.
מתחילת המלחמה נוכחת באופן קבוע באולפני הטלוויזיה, בדיונים ובוועדות בכנסת, ומשתתפת בכנסים ובמפגשים עם אנשים מכל רחבי העולם, במטרה להסביר את המציאות שנוצרה כאן, לפתוח חלון לעולם המורכב שנכפה על משפחות רבות וליצור חיבורים שמובילים למעורבות ולשיתופי פעולה.
ענבר בחרה לפעול על הציר שבין הריסות האסון לבנייה מחודשת של העתיד. ״מבחינתי, מה שקרה הוא נקודת המוצא, ולא נקודת הסיום״, היא אומרת.
בכל רגע בו אני צופה במפגש שלנו, מקשיב למילים שיוצאות לך מהפה ומרגיש את האנרגיה המטורפת שלך, אני מתרגש עד עמקי נשמתי.
תודה רבה לך על היותך את – שמש גדולה וזורחת ובכל מזג אוויר.
• כולכם מוזמנים להשתתף בפרויקט ״יומן מלחמה״ ולשתף מה שאתם מרגישים בלי הינדוסים ועריכות.
ואם יש לכם סיפורים על אנשים מיוחדים או מכירים כאלה, אשמח שתתייגו אותם או שתשלחו לי הודעה בפרטי 😘