מה קורה כשהפסנתר הוא המקום היחיד שבו אפשר לפרוק את מה שאי אפשר לומר בקול? יובל גלבוע, מוזיקאי, זמר, יוצר ופסנתרן, מצטרף לאבישי ולאלדד לשיחה על הילד הרגיש שחזר מבית הספר וניגן במשך שעות, על יציאה מהארון בגיל 16 ועל הדרך הארוכה שבה למד לומר בביטחון: ״אני זמר״.
דיברנו על בית הכנסת כבמה המוזיקלית הראשונה שלו, על חזנות מול קהל של הומואים ועל האפשרות לחבר בין תפילה, זהות גאה ומוזיקה. משם הגענו לשיר ״בתוך הילד הזה מסתתרת אישה״ — ולוויכוח אמיתי: האם אהבה לברביות או לאיפור היא בהכרח נשית? למה המילים האלה נתנו ליובל מקום, ולמה הן מעוררות באבישי התנגדות?
זו שיחה על הקול שאנחנו מסתירים, על ההגדרות שאנחנו מלבישים על עצמנו ועל אחרים, ועל האומץ להישמע גם כשלא בטוחים מי ירצה להקשיב.