שלמה קרעי ובן גביר מקדמים חוק שיעביר לידיהם את הסמכות לסגור כלי תקשורת ישראלים.

הילה טוב, מנכ"לית ועורכת ראשית לשעבר של הטלוויזיה החברתית, על עיתונות חופשית ולמה היא תנאי הכרחי בדמוקרטיה.

טקסט הסרטון המלא:

עיתונות חופשית היא תנאי הכרחי בשרשרת המזון הדמוקרטית. נגסת בעצמאות של העיתונות הלכה הדמוקרטיה. שר התקשורת שלמה קרעי מהליכוד והשר בן גביר מקדמים חוק שיעביר לידיהם את הסמכות לסגור ערוצי תקשורת ישראלים, אם השניים התרשמו שידיעות שהכלי מפרסם עלולות לגרום לפגיעה בשלום הציבור או ביטחון המדינה, לערער את הסדר הציבורי, או שהפצת הידיעות עלולה להיות בסיס לתעמולה או לדוברות של האויב. במקור דרש קרעי את הסמכות לאסור עיתונאים להרחיק אותם מביתם ולהחרים את רכוש השידור והפלאפון הפרטי שלהם. הכל באשמת ניסיון לפגוע ב״מורל הלאומי״. אלא שהטיוטה למרבה האירוניה נחשפה בתקשורת וקרעי נאלץ לרכך חלק מהדרישות. התבטאויותיו הקודמות של קרעי ביחס לחופש הביטוי של התקשורת מעוררות דריכות וחשש. מצד שני, שני השרים הם סוכנים של עמדה מוסרית, משטרית וערכית ומבטאים כמיהה של עוד אנשים. לכן חשוב לבחון את הצעד הקיצוני שהם מתכננים מבעד לשקיפות ומאחורי מסך הבערות וההוגנות. תמרור אדום ראשון נדלק מול המושג ״מורל לאומי״, או בגרסה המרוככת ״סדר ציבורי״. השימוש בהגדרות נזילות מעורר חשד שאולי הם מעורפלות במתכוון, כדי שאפשר יהיה בשמן לתרץ ניסיונות של השתקה פוליטית מצד הממשלה. תמרור אדום נוסף הוא רשימת המדינות שהשתמשו באחרונה בטיעוני החוק וסגרו כלי תקשורת. סין, צפון קוריאה, רוסיה, טורקיה, הונגריה ואיראן. קשה שלא להשליך מאופיין הדמוקרטי של המדינות שברשימה על הסכנה שכרוכה בקידום החוק. עיתונות חופשית היא תנאי הכרחי בשרשרת המזון הדמוקרטית. נגסת בעצמאות של העיתונות הלכה הדמוקרטיה, עד כדי ייקח זה קריטי. אני מאמינה לקרעי שהוא בטוח בדרכו ובדרך שולחיו. אבל גם ממשלות שנבחרות ברוב מוחץ ובטוחות בצדקת דרכן הן לא בהכרח צודקות. הרוב לא בהכרח צודק ורצונותיו לא בהכרח דמוקרטיים. לריבוי הקולות והספקות יש תפקיד קריטי בדמוקרטיה. ההחזקה המשותפת של מרחב הרעיונות והדעות וזכות הציבור לדעת שומר עלינו מפני כרסום בזכויות אדם ובמרחב החופשי. זוכרות את פרשת קו 300 של שב״כ? ללא העבודה העיתונאית המשובחת של עיתון חדשות, אותם גורמים בשב״כ היו ממשיכים להסתיר מידע על פשעים שביצעו בשם ביטחון המדינה. לא טובת הממשלה אמורה להיות בפני העיתונאית, כי אם טובת החברה. מה שקרעי ובן גביר מבקשים מאיתנו זה לסמוך עליהם בעיניים עצומות. להאמין שהממשלה כל הזמן צודקת ועניינית, ושהחברים בה לא יכולים להתפתות לשוחד או לשחיתות, או סתם לטפח קונספט שגוי. אבל מלחמת שבעה באוקטובר היא לא העיתוי הכי מתאים לדרישה שכזו. להפך, בשעת החירום הכי קיצונית ומאיימת שאי פעם הייתה פה, איום על כלי תקשורת עלול להתפרש כניסיון השתקה של הביקורת על אחריות הממשלה וכצעד של דיכוי. השתקה היא אקט של מלחמה. דיכוי הוא כלי שליטה של מנהיגים במדינות בלתי יציבות ולא דמוקרטיות. אילו שר התקשורת היה מבין את תפקידו ההיסטורי ברגע הנורא הזה, הוא היה דואג להגן בגופו על קודש הקודשים שלנו, על חופש הדיבור, על חופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת.

פרופ' יניב רוזנאי, מומחה למשפט חוקתי, חושב שזאת הזדמנות לייצר שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל לדמוקרטיה חוקתית, כפי שנקבע בהכרזת העצמאות.

עו"ד ברוריה לקנר, יו"ר פורום המשפטניות בשדולת הנשים, על הפניה ליריב לוין, למינוי שתי שופטות במקומן ועל הכרח הייצוג ההולם של נשים בבג"צ.

טקסט הסרטון המלא:

אחד המקומות החשובים שההחלטות שמתקבלות בו משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו הוא בית המשפט העליון. לאחרונה, פנה פורום המשפטניות של שדולת הנשים בישראל אל שר המשפטים יריב לוין ואל חברי הוועדה לבחירת שופטים בדרישה להפעיל את חובתם ולדאוג לייצוג הולם של נשים במינוי שופטות ושופטים בכל ערכאות השיפוט לרבות בית המשפט העליון. בקרוב, כך מצופה, צפויה הוועדה לבחירת שופטים למנות שני מינויים לבית המשפט העליון במקומן של שתי השופטות הנשיאה אסתר חיות והשופטת ענת ברון שפרשו אך לאחרונה מכס השיפוט. חובה על הוועדה לבחירת שופטים למנות שתי שופטות, חלף שתי השופטות שפרשו, שתי שופטות ליברליות עם מודעות לחובה הדמוקרטית לפעול לשוויון מגדרי. נכון להיום, מכהנות בבית המשפט העליון רק ארבע מתוך שלושה עשר שופטים, שיעור של שלושים אחוז בלבד, זהו תת ייצוג מובהק. טרם פרישתן של הנשיאה חיות והשופטת ברון, כיהנו בבית המשפט העליון שש שופטות מתוך חמישה עשר שופטים, שיעור של ארבעים אחוז. אם ימונו שני גברים, חלף שתי השופטות שפרשו ניסוג לאחור לתת ייצוג של עשרים ושישה אחוז. בלבד, זהו מצב בלתי נסבל בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון כמגן זכויות הפרט חייב לתת, לפחות בין כתליו, ייצוג הולם לנשים. עיסוקו של בית המשפט העליון בסוגיות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות אדירה לכל אזרח ואזרחית במדינה, מחייב שתהיה בו נוכחות מגדרית שוויונית. אם ייתפס בית המשפט העליון כמבצר של גברים, יקשה על הציבור לכבד אותו, להזדהות איתו ולהעניק לו לגיטימציה. החובה למנות שתי נשים לבית המשפט העליון מחויבת לא רק מכוח הדין, אלא מכוח החובה הציבורית והמוסרית שבעניין. חובה זו נובעת באופן עצמאי גם מחשיבותו ומרכזיותו של תפקיד השיפוט בבית המשפט העליון, וממעמדם של השופטים בו כמי שמעצבים את כללי המשפט של החברה כולה, שנשים הן 50% ממנה. בכל הכבוד, המין הגברי אינו מגלם בחובו שום עדיפות לתפקיד השיפוט בבית המשפט העליון, וגברים שהם שופטים בבית המשפט העליון אינם מוצלחים יותר בתפקידם מנשים שופטות בבית המשפט העליון. ההיסטוריה מוכיחה זאת. החובה להבטיח את השתתפותן של נשים במשרות ציבוריות חלה ביתר שאת על תפקידי השיפוט בבית המשפט העליון, שהם התפקידים המשמעותיים ביותר במערכת המשפט בישראל ובעלי ההשפעה מכרעת על עיצובה של שיטת המשפט. לא יעלה על הדעת שהרכב בית המשפט העליון עצמו יסטה מעיקרון השוויון באופן כה בוטה. על כן חובה על שר המשפטים ועל הוועדה לפעול לתיקון המצב ולמנות שתי נשים ליברליות לכס השיפוט בבית המשפט העליון. זוהי חובתם.

הרב בני לאו על הדברים המבזים של הרב יוסף, לדבריו, בנוגע לגיוס בני הישיבות ולמה זאת חובה ומצווה של כל חרדי לשאת בנטל.

טקסט הסרטון המלא:

על דברי הראשון לציון אני נבוך מלדבר הוא מדבר כאילו בשפת תורה אבל כל יודע ספר, עומד נבוך מול הטיעונים שלו כשהוא קורא למאות אלפי משתמטים ״שבט לוי״ הוא מבזה את התורה ואת לומדיה. הגדרת שבט לוי בהלכה היא הגדרה מאוד מאוד מדויקת וספציפית היא כוללת אנשים שבחרו לחיות בהתמסרות מוחלטת וטוטאלית לתורה ולהיות מחוץ לכל הוויית העולם מדובר על יחידי היחידים שעליהם אומר רבי שמעון בר יוחאי ״ראיתי בני עלייה והם מועטים״. זה שילוב של חוצפה ויהירות להצביע על כל החרדים ולקרוא להם ״בני לוי״ על זה נאמר לראשון לציון טובה שתיקתך מדיבורך. הכאב שלי הוא על הדור הצעיר שגדל בתוך הבועה החרדית וחיים בה כתינוקות שנשבו. הם לא יודעים משהו אחר הם לא מכירים ולא שומעים שום אלטרנטיבה וכך מוצאים את עצמם בבורות ובניכור לסביבה שבתוכה הם חיים. כמו תיבת נוח הם שטים על פני מים ושם בתוך התיבה מבטיחים להם שאחרי המבול הם ייצאו לחיות את העולם אבל העולם הוא לא מבול והתיבה לא שומרת את אותם צעירים חרדים שרק הולכים ומתנתקים מהעולם, מהעם, מהארץ. אני זוכר את עצמי עוד לפני למעלה מ-40 שנים חייל צעיר בצבא ההגנה לישראל כבר אז לא מבין את הקרובים שלי שבחרו לעמוד מנגד גדלנו יחד בתחושת קרבה גדולה בלי שיפוט, בלי ביקורת על חיים שונים גדלנו והתרחקנו באופן טבעי מעט מפגשים שהיו הרגשתי שאנחנו חיים באותה ארץ באותה משפחה אבל ביקום שונה לגמרי אני זוכר את העיניים הבורקות מהתרגשות של אבא שלי זכרו לברכה, כשראה כל אחד מילדיו ונכדיו עוטר מדים. בעורקנו זרמה גאווה עצומה על הזכות להיות חלק מהחברה הישראלית שהובילה את העם היהודי לעצמאות. אותם קרובים שהתרחקו התבוננו עלינו מרחוק הם לא היו חלק מהסיפור. קראנו את אותה תורה, שיננו את אותה משנה למדנו את אותה הלכה ברמב״ם ואחרי כל הלימוד אנחנו בעולמנו והם בעולמם. הלכה פשוטה שקובעת שבמלחמת מצווה הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו כלה מחופתה כנראה למדנו באופן שונה. מדינת ישראל נמצאת במלחמת מצווה, ״עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם״ כבר 76 שנה אנחנו במלחמת קוממיות ארוכה ולכן זאת מצווה זאת חובה אבל את הדבר הזה עשיתי לא רק מתוך חובה אלא בגאווה, בשותפות תחושת כתיבת פרק בהיסטוריה של העם אחרי זה אחרי אלפי שנות גלות. בחרנו להיות עם חופשי בארצנו וכדי לקיים את זה אנחנו נדרשים לשאת ביחד באחריות. לעמוד מנגד? להתבונן על צבא מהצד? זה להחמיץ את השעות הגדולות של העם היהודי. המלחמה של השנה היא כמו שעון מעורר שמבקש לנער את העומדים מנגד היא יכולה לעורר בדרך קשה של חקיקה בלבד המחייבת גיוס ללא משוא פנים אבל היא יכולה לעורר גם בדרך אחרת בדרך של שינוי פנימי של הרחוב החרדי שהחליט לעלות מארץ ישראל למדינת ישראל. שיבחר להיות חלק מנושא המשקל הכבד בחיי האומה בארצה כן, אני מתפלל עבור הדור הצעיר שיזכה לצאת מהבועה, מהתיבה, שיזכה להיות חלק מהמסע, מסע החיים של עם חי שנלחם ועומד קוממיות להגנת ארצו.

מלחמת השבעה באוקטובר הוכיחה שנשים הן מרכיב מהותי במערך הלחימה.

פרופ' דפנה הקר, מומחית למשפטים ומגדר, על הפער הבלתי נסבל בין תרומתן בחזית לבין הקואליציה שמנסה לדחוק נשים מהצבא והמרחב הציבורי בכלל.

טקסט הסרטון המלא:

מלחמה היא אירוע ממוגדר וממגדר בגדול, הגברים יוצאים לחזית

והנשים נשארות לשמור על העורף. מצב הדברים הזה משקף את חלוקת התפקידים המגדרית בשגרה

ויחזק אותה גם בתקופה שתגיע אחרי המלחמה המלחמה הנוכחית.

היא המלחמה הראשונה שמוכיחה שאפשר גם אחרת, בפעם הראשונה בהיסטוריה של צה"ל

וכנראה בהיסטוריה הצבאית העולמית, צוותי טנקיסטיות השתתפו בלחימה פעילה

וב-7 באוקטובר חיסלו עשרות מחבלים, הצילו ישובים, ומנעו כניסת מחבלים נוספים

דרך הפרצות בגבול עזה.

בפעם הראשונה בהיסטוריה של צה"ל, נשים נמצאות בעומק שטח האויב כלוחמות וכחלק מצוותי רפואה

בפעם הראשונה בהיסטוריה אחוז כל כך גבוה של מילואמניקים הם מילואימניקיות.

באוניברסיטה שלי, למשל

שליש מהסטודנטים המגוייסים הם סטודנטיות

בהתאמה, בפעם הראשונה בהיסטוריה

כל כך הרבה בני זוג ואבות

נשארים בעורף לטפל בבית ובמשפחה

בעוד שבת הזוג תורמת למאמץ המלחמתי תמונת המצב הזו היא תולדה

של מאבק ארוך שנים לשילוב שוויוני של נשים בצה"ל

החל מההתעקשות עם קום המדינה שגם נשים תגויסנה.

דרך בג"צ אליס מילר הידוע שפתח את קורס הטיס לנשים וכלה בהבנה של צה"ל

שהוא צריך כח אדם הכי איכותי ולא משנה עם זה כח אדם או חווה

צה"ל פתח את רוב תפקידיו גם לנשים כך, 2016 היתה השנה שבה אותו שיעור של חיילות

שירתו כפקידות וכלוחמות אבל, במקביל, ישנם כוחות שמרניים שפועלים כבר כמה שנים

לדחיקת רגליהן של נשים מצה"ל בכלל ובשירות קרבי בפרט.

ראשית, בשם הרצון לגייס חרדים צה"ל הקים יחידות "סטריליות מנשים"

שבהן משרתים חיילים חרדים מבלי להיתקל בחיילות.

חמור לא פחות, הוא המאבק של רבנים חשובים מהציונות הדתית

ושל חיילים ומפקדים דתיים, שלוחצים על צה"ל להדיר ולהפלות נשים.

הם קוראים לאסור על נשים לשרת בקרבי, הם דורשים יחידות נפרדות לחיילים ולחיילות,

הם יוצאים במחאה כאשר חיילת שרה על הבמה ומסובבים את הגב כאשר מפקדת נותנת הדרכה.

הקואליציה הנוכחית הדהדה את הדרישות הללו לפני המלחמה. ח"כ רוטמן, למשל

טען ש"ששוויון בשירות יוצר נזקים" וח"כ אבי מעוז טען שהתפקיד של נשים זה להתחתן

האם חברי הקואליציה ישנו את דעתם לאור הישגיהן הקרביים של נשים ב-7 באוקטובר

ותרומתן האדירה למאמץ המלחמתי מאז?

אני בספק הקואליציה הזו כבר הוכיחה שהיא נגד נשים נגד נשים בפוליטיקה ובעמדות ניהול

בשירות המדינה, נגד המאבק באלימות נגד נשים ובעד אפליה, הפרדה והדרה של נשים בכל תחומי החיים.

לנשים בישראל מגיעה ממשלה שרואה בהן אזרחיות שוות זכויות.

איך הצליח נתניהו להפוך את ישראל מנכס מדיני לנטל מדיני עבור ארה"ב?

אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, מסביר.

הזמנתו של גנץ לארצות הברית

לא נולדה רק משום שהממשל האמריקאי

חפץ ביקרו, אלא בעיקר כדי לזעזע,

לפגוע, בכוונת מכוון

במעמדו של מר נתניהו.

מבחינת ארצות הברית

ישראל היא בעלת ברית כבר

למעלה מ-50 שנים

אבל להבדיל ממדינת ישראל,

בנימין נתניהו כבר איננו נתפס

כבעל ברית של ארצות הברית.

נתניהו ככל הנראה גם איננו

רואה את עצמו ככזה,

ובוודאי שאיננו נוהג ככזה,

וכיום אף לא נתפס ככזה בוושינגטון.

זה ההקשר הישיר של הזמנת השר

בני גנץ לוושינגטון.

הפגישות שנקבעו לגנץ עם סגנית

הנשיא קמלה האריס, עם שר החוץ,

מזכיר המדינה, אנתוני בלינקן,

ועם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן,

כמו גם ביקורו בקונגרס,

אינן פגישות של שר,

בכיר ככל שיהיה,

גם לא של יושב ראש האופוזיציה,

והאמריקאים הרי יודעים שגנץ באופן

רשמי איננו יושב ראש האופוזיציה.

הן מתאימות לראש ממשלה,

זה ביקור של ראש ממשלה,

או לפחות מי שאמריקאים חושבים שיש

לו סיכוי רב להפוך לראש ממשלה,

או את מי שהם היו לכל הפחות

רוצים לראות בתפקיד.

הזמנתו של גנץ לארצות הברית

לא נולדה רק כי הממשל האמריקאי חפץ ביקרו

אלא בעיקר כדי לפגוע,

בכוונת מכוון, במעמדו של נתניהו.

הממשל היה שמח אולי שגנץ יאמץ

את המתווה של הנשיא ביידן,

אבל אין להם אשליות שזה לא יעשה,

גם לא בהקשר של נתניהו.

מי שבמשך שנים השלה את עצמו,

שהוא זה שיודע לטפל ביחסים

עם ארצות הברית

בפועל הוא לא ביקר בארצות הברית

מאז שהוא הקים את ממשלתו הנוכחית,

בפועל הוא הצליח להסתכסך

עם ארבעה נשיאים.

לאחר 150 ימי מלחמה ברצועת עזה,

ולמעשה למן ראשית כהונתו

הנוכחית של נתניהו,

נשאלת שאלה לא נעימה אך מתבקשת,

כיצד במשך 15 שנים הצליח איש אחד,

בנימין נתניהו,

להפוך את ישראל מבעלת ברית של

ארצות הברית לנטל מדיני ולקשר

שצריך לתחזק כאל משבר מתמשך.

המסקנה האמריקאית היא שלא רק

שנתניהו איננו בעל ברית,

איננו שותף ואיננו נוהג ככזה,

אלא שבפועל הוא מחבל באינטרסים אמריקאים,

ופוגע בתוכניות של ממשל ביידן

לעזה

ואפילו לארכיטקטורה הביטחונית- מדינית

שהממשל שמנסה לגבש

.

מבחינת הממשל,

נתניהו פועל במכוון נגד

אינטרסים אמריקאים,

ובידיעה שהוא פוגע בהם,

תוך הפגנה בוטה ויהירה של חוסר

הכרת תודה על הסיוע מאז

השבעה באוקטובר

.

מאז ראשית המלחמה ישנן כשש נקודות

הנתונות במחלוקת מהותית בין

ישראל לארצות הברית.

ארצות הברית ביקשה לנסח ולהגדיר

מטרות מדיניות שמהן תיגזר המלחמה

ישראל התעלמה.

ודיברה רק על ״מיטוט החמאס״,

״השמדת החמאס״, ״ניצחון מוחלט״,

דברים שארצות הברית מקבלת,

רק לא ידעה בדיוק איך ישראל

מתעתדת לבצע אותם.

ארצות הברית ביקשה איפוק ומידתיות

בתגובה הצבאית כדי לא לפגוע באזרחים

ישראל התעלמה.

ארצות הברית ביקשה לשקול מחדש,

לחשב את הסיכונים והתועלת שבפלישה

רחבה לרצועת עזה שמשמעה השארות

ברצועת עזה, ישראל התעלמה.

.

ארצות הברית ביקשה הפוגות הומניטריות

ישראל התעלמה.

ארצות הברית הציגה תוכנית

ל״יום שאחרי״ ברצועת עזה,

למלא את הריק השלטוני

ישראל התעלמה והוסיפה סירוב גורף

בכלל לדון בסוגיה עם ארצות הברית.

הנשיא ביידן הציג מתווה לעתיד עזה

ולמשא ומתן עם הפלסטינים כמו גם

נורמליזציה עם סעודיה וקטר במסגרת

הגנה אזורית אפשרית במזרח התיכון.

ישראל טרחה לענות רק אחרי חודש

במסמך של עמוד אחד שבעצם בפועל

אומר שהיא מתעתדת להנציח

את הסטטוס קוו.

סדרת התגובות הזו והסגנון הלעומתי

והמתריס של ראש הממשלה נתניהו

שכנעו את הממשל האמריקאי כי עליו

לנסות דרך פוליטית אחרת.

הם אינם יודעים אילו התפתחויות

ודינמיקה פוליטית תנבע מביקורו של גנץ.

אולי כלום, אולי בחירות.

אבל את הדפוס שהתקבע מאז השבעה באוקטובר

היה צריך לשבור.

וכעת הוא אכן נשבר.

דני יתום, ראש המוסד לשעבר, על הסכנות באובדן מטרית ההגנה האמריקאית.

טקסט הסרטון המלא:

מאז סוף שנות השישים נחשבים יחסי ארה"ב- ישראל לקרובים ביותר מאז שישראל קיימת, גם ארה"ב רואה יחסיה עם ישראל כמיוחדים.

בתחילת כינונה של הממשלה ה37, החליט ראש הממשלה להוביל מהפכה משפטית ולמעשה הפיכה משטרית.

היחסים עברו טלטלה. ביידן דרש מנתניהו לעצור החקיקה, אחרת : "תשברו משהו בדמוקרטיה הישראלית או ביחסים שלכם עם הדמוקרטיה האמריקאית וייתכן כי לעולם לא תוכלו לתקן את השבר".

היחסים תרמו תרומה מכרעת לעוצמת ישראל. על כך תעיד הפגישה ההיסטורית שהתקיימה בנובמבר 1994 בוושינגטון בה השתתפו הרמטכ"ל הסורי גנרל שיהאבי,

הרמטכ״ל ברק ואני כמזכירו הצבאי של רבין ז"ל.

בפגישה אמר שיהאבי:

“ישראל חזקה מסוריה והסיבה היא הברית האסטרטגית בין ארה"ב וישראל”.

ארה"ב מעניקה לנו גיבוי במישור הבינלאומי, מגבה את לחימתנו בעזה, דחתה החלטות נגדנו במועצת הביטחון. מבצעת תרגילים משותפים, מעניקה סיוע של 3.8 מיליארד דולר כל שנה. מפתחת איתנו אמצעי לחימה מתקדמים כמו "כיפת ברזל", מעבירה טכנולוגיות מתקדמות ומאפשרת רכש אמל״ח מתקדם ביותר כמו ה35F .

בתאריך 7 באקטובר 2023 חווינו כשלון קולוסלי ומתקפת פתע רצחנית בהשתתפות כ3000 מחבלי חמאס על יישובי עוטף עזה והסביבה, המחבלים טבחו באכזריות כ1200 בני אדם וחטפו לרצועה כ250.

ביידן היה הראשון להושיט עזרה. עוד באותו ערב נשלחו לאזור כלי שיט אמריקאיים, ובראשם נושאות מטוסים. ביידן הבהיר בקולו שישראל לא תהיה לבד בניגוד לשואה ושהפעם ארה"ב לא תעמוד מנגד.

הנשיא הזהיר גורמים עוינים לבל ינצלו את הטבח ביישובי העוטף ויתקפו את ישראל. ארה"ב סייעה בהחזרת החטופות והחטופים ומנסה להביא לשחרור נוספים. הממשל האמריקאי החליט על חבילת סיוע של 14 מיליארד דולר. ביידן הוא הנשיא האמריקני המחויב ביותר לבטחון ישראל.

אולם עמדותיו של נתניהו מעוררות תסכול בוושינגטון.

נתניהו טוען שהרש"פ מקדמת טרור ולכן לא תשתתף בדיונים על רצ"ע, והוא מתנגד לפתרון שתי המדינות.

ביידן התבטא בחריפות כלפי נתניהו, לדבריו "נדרש שינוי מהותי בעמדת ישראל אך עם הממשלה הזו קשה להתקדם. נתניהו אומר לא למדינה פלסטינית, אך בעתיד הוא לא יוכל להישאר בעמדתו שמסכנת את היהודים בעולם ולא רק את ישראל".

נתניהו לא מציג את 'היום שאחרי'. ולכן ישראל לא תוכל להשיג את מטרותיה. ללא ארה"ב לא נגיע להסדרה שתאפשר לתושבי הצפון ולתושבי העוטף לשוב לבתיהם.

בנוסף לא תתממש התכנית האמריקנית לשלום אזורי ולהקמת הציר המתון מול אירן.

ראש הממשלה חייב לעצור בדחיפות את הרס היחסים האסטרטגיים בין ארה״ב וישראל ולפעול לשיקומם.

הוא חייב להעדיף את טובת המדינה ולא לפחד מהימין המשיחי.

מדוע הימין המשיחי מפחיד את נתניהו ?

עם תחילת חודש הרמאדן והחשש מהבערת השטח ביו"ש,

ד"ר גל לברטוב חוזר אלינו בסרטון על הסכנות בהתעלמות ממשלת ישראל,

מהבקשות של ארה"ב ובריטניה להרגעת השטח.

כשביידן מנסה, ביקש, התחנן בפני נתניהו להרגיע את המצב ביהודה ושומרון תחינות ובקשות שנפלו על אוזניים ערלות.

הוא (ביידן) פעל ממניעים ציוניים לגמרי, מכיוון שהוא ידע מה יכלו להיות ההשלכות.

אני אזכיר 2 מהן: קודם כל אנחנו מדברים בעצם על צונאמי כלכלי נגד מדינת ישראל.

כאילו לא הספיק לנו הורדת דירוג האשראי במודיס

בעצם אנחנו עלולים למצוא את עצמנו גם בחרמות כלכליות

גם בחרמות פוליטיות כתוצאה מהנעשה בשטחים בפעילות אלימה מאוד

נגד פלסטינאים בשטחים.

מדובר בעצם גם בתקיפות, גם בהצתות, בפגיעה ברכוש,

האלימות הזו הגיעה לשיאה אגב, בשנת 2023

ואחרי שואת העוטף, אחרי ה-7 באוקטובר, היא הוחמרה הרבה יותר.

המשמעות היא בעצם אנחנו רואים את זה בהחלטה של בית משפט בהולנד

שאסר על ממשלת הולנד, להביא לנו חלקי חילוף למטוסים,

אבל זה יכול להגיע בעצם לכך שישראל תהיה מבודדת גם כלכלית וגם פוליטית

ומה שחמור יותר, שהבערת השטח ביהודה ושומרון עלולה לגלוש בעצם

להשגת המטרה של חמאס, אותה הוא לא הצליח לממש ב-7 באוקטובר

וזה להצית מלחמת ג׳יאהד כוללת של המוסלמים נגד יהודים בישראל

והחשש הוא אפילו נגד יהודים בכל רחבי העולם.

את שני הדברים האלה ביידן, ראש ממשלת בריטניה, הצרפתים, כל בנות הברית שלו

מנסות למנוע ככל שהם יכולים. מדובר בפגיעה גם באזרחים שלנו,

מדובר בפגיעה גם בפלסטינאים, מדובר בפגיעה גם באזרחים שלהם

(בנות בריתנו) מדובר בחיי אדם!

למרבה הצער לממשלה שלנו

יש אינטרסים אחרים ששמירה על מעמדה של מדינת ישראל.

שמירה על מעמדה המדיני, שמירה על מעמדה הביטחוני והגנה על חיי אזרחיה.

כנראה לא נמצאים בסדר עדיפות הראשון שלהם

ולכן אנחנו חייבים לבוא ולומר שבמציאות הנוראה הזאת, הכאוטית הזו

שנכפתה עלינו על ידי ממשלת ישראל.

אזרחי ישראל יכולים לשמור ולסמוך רק על עצמם.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

אנחנו חייבים לצאת לרחובות.

בחירות עכשיו!

מאז שבעה באוקטובר אולפני החדשות עובדים נון סטופ, מסביב לשעון, בלהרים לנו.

לשמור על המורל הלאומי שלנו, לחסוך לנו דיווחים קשים או מציאות מורכבת,

להסביר לנו שאנחנו במלחמת אין ברירה, ולהבטיח שרק ייחד ננצח. המלחמה, המסך, האולפן, והמדינה – אחד הם.

אבל האם זה באמת תפקיד של עיתונות?

לאלחש את הספקות, את השאלות? להשתיק את המוזות כדי שלא יפריעו לתותחים?

באופן אבסורדי התקשורת שלנו מנתקת אותנו מהאקטואליה, מהמידע שיש לכל העולם על מה שקורה אצלנו.

את הקולות המתנגדים

למלחמה ואלו שמבקרים את התנהלות המדינית לא מזמינים לאולפנים. מסך ברזל.

בארבעת החודשים האחרונים, חודשי המלחמה, חברי וחברות הקואליציה הוזכרו ב–87% מהאייטמים בחדשות 11, 12 ו-13 לעומת 13% של איזכורי האופוזיציה.

איך קורה שכל אולפן חדשות בעולם מראה לציבור מה באמת קורה בעזה, ומאיתנו מסתירים?

האם הממשלה באמת עושה כל מה שאפשר כדי לשחרר את החטופות והחטופים?

מי לא סומך עלינו, הציבור, שנדע להרגיש, לחשוב ולהחליט מה נכון?

איך לנהל את היום שאחרי? 7 באוקטובר הוא נקודת מפנה בייחס של מדינות הציר המתון כלפי חמאס, ויש לנו הזדמנות נדירה

להשתלב במזרח התיכון, להבטיח את הביטחון שלנו, ולכונן נורמליזציה עם המדינות השכנות.

שמעתן על זה באולפנים? ו תפנית דרמטית בעלילה, תפנית של תקווה.

בתקשורת הזרה יש דיבור על חיילים שלנו שבוזזים בתים בעזה, ומתעללים באנשים.

הנפש קורסת רק מהמחשבה על זה. הלוואי וזה לא נכון. אבל איך נדע? התקשורת חייבת לבדוק ולדווח. האם לגיטימי שלא נדע על זה כהורים, כבני ובנות משפחה, כמערכת החינוך.

זו לא רק זכות שלנו, לדעת, זו גם החובה שלנו כאזרחיות ואזרחים, כאפוטרופסיות של הדורות הבאים.

התעלמות ואי ידיעה לא הופכות אותנו לחברה יותר צודקת או יותר מוסרית. לתקשורת יש תפקיד קריטי בדמוקרטיה.

כשהיא לא ממלאת אותו, היא חושפת אותנו לסכנות.