ערך האמיתי של החיים הוא כשהם ניתנים בעבור דברים ערכיים, וחיילינו שמתו במלחמות ישראל נתנו את חייהם למען הדבר הגדול ביותר – קיומו של עם ישראל, שהוא המפתח לעתיד הגדול והמאיר של האנושות והעולם כולו!

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אנחנו מתייחדים עם זכרם של בנינו. בכך מתגלה מידתו של עם ישראל, שאינו שוכח את בניו, אלא נוצר את זיכרונם בליבו ומכיר להם טובה על שנתנו את היקר להם מכול למען העם והמולדת.

יהי רצון שקורבנם לא יהיה לשווא, אלא יביא באמת לחיזוקה של מדינת ישראל, לקידומו של עם ישראל למילוי ייעודו הגדול בעולם – להוביל את האנושות כולה אל האושר והשלום האמיתיים!

רבי מאיר אומר כי מתיהם של ישראל אינם מתים – "מפני שבזכותם החיים עומדים". ואם כך הדבר בסתם מתי ישראל – על אחת כמה וכמה בחיילינו שנהרגו על קדושת העם והארץ! אנו חיים בזכותם, לא רק מבחינה סגולית, אלא גם באופן מעשי; הנכונות שלהם למות למעננו – היא המאפשרת לנו להוסיף לחיות את חיינו באדמתנו.

תכלית החיים האמיתית היא שנעשה טוב, שנקיים מצוות ונעשה מעשים טובים. חיילינו שנפלו לא עשו מעשה אחד או שניים טובים, אלא מסרו את כל חייהם למען הטוב הגדול ביותר – קיומו של עם ישראל בארצו!

מה גדול הוא הערך של נתינת החיים למען קיומו של עם ישראל בארצו במדינתו הריבונית!

הגמרא אומרת שכשם שעל ספר תורה שנשרף חובה לאדם לקרוע את בגדו, כך יש לקרוע על יציאת נשמה של אדם מישראל. כל אדם מישראל הוא כספר תורה האוצר בקרבו תורה ומצוות, ובמותו אין לתורה ולמצוות שלו דרך להתגלות בעולם – כשם שספר תורה שנשרף, התורה והמצוות שהיו כתובות בו אינן יכולות להופיע עוד במציאות.

הדבר אמור גם על יהודי שאינו כשר, כי כל יהודי במהותו הוא ספר תורה, כפי שדרש רבי שמעון בן לקיש שאפילו "ריקנים" שבישראל – יהודים הנראים בעינינו ריקים – מלאים מצוות כרימון. המצוות קיימות בנשמת כל יהודי, הן הגרעין הרוחני הסגולי שלו, אף אם הוא אינו מגלה אותן בפועל בחייו.

כשהוצא רבי חנניה בן תרדיון להורג בשריפה, וספר תורה עימו, הוא אמר לתלמידיו שהוא רואה "גוילין נשרפין, ואותיות פורחות". הרומאים מסוגלים לשרוף רק את הגוויל, את הכלי שדרכו מופיעה התורה – אך תוכן התורה נצחי, ואותו אי אפשר לשרוף! אותיות התורה פורחות באוויר, קיומן מוחלט ובלתי פגיע!

כך הדבר בכל אדם מישראל. כל יהודי הוא ספר תורה, ובמותו אומנם גופו אובד, אך נשמתו פורחת באוויר! הנשמה היא נצח, והיא מתעלה לעולם הנצח, כמו ספר תורה ממש. בה אי אפשר לפגוע.

מלחמות ישראל הן באמת מלחמות־ה', מכיוון שישראל מגלים את ה' בעולם, וכל פגיעה בישראל היא פגיעה בגילוי ה' במציאות. על כן, מסירות נפש למען ישראל משמעותה האמיתית היא מסירות נפש על גילוי ה' בעולם, אף אם המוסר עצמו אינו מודע לכך.

על כן, חיילי צה"ל שנפלו במערכות ישראל על הגנת העם והארץ, שמסרו את נפשם למען ישראל, ובזכותם יכולים ישראל להעיד על ה' בעולם – היש ברייה היכולה לעמוד במחיצתם בעולם הבא?!

ואף אם לא תמיד הכול בסדר, ולא כל החיילים שומרים את כל מצוות התורה כדת וכדין, ואף צה"ל אינו פועל תמיד כשורה – אין זה גורע מאומה מהמצווה האדירה שהם עסוקים בה בעצם תפקידם, בשמירתם על העם והארץ, ואין מעלה כמעלתם בעולם הבא!

המהר"ל מסביר שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצת "הרוגי מלכות", משום שהם ביטלו את גופם על קדושת השם, ולפיכך הם נבדלים לגמרי מהגוף והם לגמרי עם השכינה, וממילא איש אינו יכול להתקרב לדרגתם.

נוסיף על כך, שהם ביטלו את חייהם למען ישראל, ובזה נבדלו משאר הבריות, שיצר החיים וההישרדות הוא המנחה אותן. וכשם שבעולם הזה הם נבדלו מכל בריה, כך בעולם הבא אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

הראי"ה קוק זצ"ל כותב שיש להתאבל על יהודים שנרצחו ביד נוכרים, אפילו אם בחייהם היו רחוקים מתורה ומצוות ואף פעלו נגדן – ועל אחת כמה וכמה יהודים שמסרו את נפשם למען תחיית האומה ושלומה.

ה' הורה למשה להעמיד שבעים זקנים על ישראל "אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו". רש"י מסביר שהכוונה לשוטרים ישראלים שהופקדו על ישראל בעבודת הפרך, שהיו מרחמים על ישראל, ומשום כך היו המצרים מכים אותם. מי שמוכן לסבול הכאות וביזיונות למען ישראל – הוא הראוי להנהיגם!

הגמרא מספרת שבעולם הבא אין כל בריה היכולה לעמוד במחיצתם של "הרוגי מלכות", ומביאה דוגמה משני אחים שמסרו את נפשם להצלת עם ישראל, מה שמלמדנו על המעלה העליונה שיש למסירות נפש על ישראל!

ספר "פלא יועץ" מדגיש את מעלת מסירות הנפש על עם ישראל, באומרו, שאומנם "יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל – שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל!".

במלחמה ברמות גלעד נפגע אחאב מחץ והחל לדמם, אך חרף סבלו הרב, נותר לעמוד במרכבה לעיני חייליו עד שמת מפצעו בסוף היום. הוא עשה זאת כדי להסתיר את פציעתו מישראל כדי שלא ייחלשו וינוסו, דבר שבוודאי היה מביא לתבוסתם. אחאב מסר את נפשו למען ישראל, זו זכותו המיוחדת, שבעטיה זכה לחלק בעולם הבא חרף כל מעשיו הרעים.

רבי יוסף יעב"ץ מוסיף שעמידת אחאב על המרכבה חרף פציעתו הקשה, למען לא ינוסו ישראל ויפלו, היא הסיבה שנתן לו ה' למלוך על ישראל מלכתחילה. כלומר, מסירות הנפש של אחאב למען ישראל לא הייתה מאורע חד־פעמי, רק ביום מותו, בעומדו מדמם במרכבתו, המעשה האחרון שלו העיד על מסירות נפשו למען ישראל כל ימיו חייו.

מסירות הנפש של אחאב על ישראל היא שזיכתה אותו בהנהגה חרף כל מעשיו הרעים, ובזכותה הוא הוביל את ישראל להצלחות צבאיות ומדיניות גדולות.

הרב מ"צ נריה זצ"ל סיפר שהרב אריה לווין זצ"ל אמר לו פעם שרק יחיד רשאי לומר על עצמו שהוא אינו זכאי למה שנותן לו ה', אך כשמדובר על הכלל – עלינו לדעת שאין אנו יודעים כלל להעריך את זכויותיו של כלל ישראל, ואל לנו לומר שכלל ישראל אינו זכאי, חלילה. בפרק זה נעסוק באחת הזכויות הגדולות של כלל ישראל בדור שלנו.

אחאב מלך ישראל היה אחד ממלכי ישראל החוטאים ביותר. הוא לא חטא סתם, מתוך תאווה ויצר, אלא להכעיס, דווקא! וגם הרבה לחטוא יותר מכל אלו שקדמוהו! ואף ה' הבטיח לו עונש חמור ביותר אחר מותו.

ואומנם המשנה מונה אותו בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא, בשל חטאיו הרבים, אך הגמרא מביאה דעה שגם הוא יזכה בסופו של דבר לחלק בעולם הבא. והדבר מפליא – אם הוא היה חוטא גדול כל כך, איך ייתכן שיזכה בסופו של דבר לחלק בעולם הבא?

היוונים התנכלו לצד הרוחני של ישראל וניסו לכבות את אורו של בית ישראל, לעומת מדי ופרס שביקשו להביא להשמדה פיזית חלילה של כל אדם מישראל. משום כך בפורים מצוות מקרא מגילה מוטלת על כל אדם ואדם, ואילו בחנוכה הדלקת הנרות היא לבית, כי הם ביקשו לכבות את אור הבית הישראלי.

בפורים האיום היה על הגוף הישראלי – ולכן יש מצוו לערוך סעודות בפורים, ואילו בחנוכה האיום היה על הנשמה והאור הישראליים – ולכן המצוה היא בהדלקת אור, להראות שאורם של ישראל עומד בעינו, והם לא הצליחו לפגוע בו.

כמה סמלי הדבר שנרות החנוכה הקטנטנים, שנראה כאילו כל רוח מצויה יכולה לכבותם, עמידים אל מול הרוחות התקיפות ביותר. הנרות מבטאים את נצח ישראל, את גרגירי החול שבחוף הים הבולמים את הגלים הגועשים לקראתם.

לאחר שדורשים חז"ל את המילים: "והארץ היתה תהו ובה..." על ארבע המלכויות שינסו לכבות את האור של ישראל, הם דורשים את סוף הפסוק: "'וְרוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' – זו רוחו של מלך המשיח". גם אחרי ארבע המלכויות נאבקות האומות בישראל, מאבק על גאולת ישראל. נצח ישראל, שהתגלה בפלא קיומו של עם ישראל כל הדורות, הוא המבטיח את עמידתנו ואת ניצחוננו במאבקים אלו גם היום.

לאחר מלחמת ששת הימים אמר הרב הנזיר זצ"ל כי המילה "שמחה" מבטאת שמחה שלמה, ואילו המילה "ששון" שמחה המהולה ביגון, כעולה מירמיהו: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן; וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם". האבל הופך לששון, אך עדיין ישנו יגון, ועל כן ה' מנחמם ומשמחם מיגונם. הרב הנזיר אמר כי אנו אומנם שמחים מאוד על שחרור העיר, שמחתנו אינה שלמה, בשל ההרוגים והפצועים בקרבות. ואף שהשמחה איננה שלמה, אנו מלאי ששון.

ישנם שלבים בבריאה: "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – תקופת ארבע המלכויות הסתיימה, ושמחה עצומה, ואנו נמצאים כעת בשלב ש"רוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", תקופת אתחלתא דגאולה. אך טרם לא הגענו לשלב ה"יְהִי אוֹר", שהיא השמחה השלמה באמת.