בפתיחתו להלכות חנוכה מציין הרמב"ם את שני צדדי החג. הוא פותח בניצחון החשמונאים על היוונים, שחרור הארץ משעבוד הנוכרים, שיבת המלכות לישראל ושליטה על הארץ – ומכאן הוא עובר לנס פך השמן. השילוב בין נס הניצחון במלחמה לנס פך השמן הוא שהביא לקביעת חנוכה דורות. מצוות הדלקת הנרות מפרסמת את כל ניסי החג – התשועה ופך השמן כאחד.

הרמב"ם מקדים את נס הניצחון, ומסתבר שלמד זאת מהגמרא, שלא שדייקה: "וכשגברה מלכות בית חשמונאי". תחילה ניצחו החשמונאים והניחו יסודות למלכות ריבונית בארץ – ורק אחר כך נעשה נס פך השמן. קודם התשועה הלאומית, ורק על גבה נס פך השמן הרוחני.

כך ענה המהר"ל לשאלה כיצד ייתכן שנקבע חג על נס פך השמן בלבד: "עיקר מה שקבעו ימי חנוכה – בשביל שהיו מנצחים את היוונים". עיקר הטעם לקביעת החג איננו נס השמן, אלא דווקא הניצחון במלחמה שקדם לו.

תפילת "על הניסים" הנאמרת בחנוכה מספרת בהרחבה על ניצחון ישראל על היוונים, ואילו נס פך השמן אינו נזכר כלל! לכל היותר אפשר למצוא רמז אליו בסיום התפילה: "וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך", אך נס על־טבעי אינו מוזכר כלל, אלא רק הדלקת נרות.

גם בתפילת "הנרות הללו", הנאמרת בהדלקת נרות חנוכה, מוזכר נס הניצחון – אך לא נס פך השמן: "הנרות הללו אנו מדליקין – על הניסים... ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו...".

לפנינו שני טעמים שונים מהותית לחנוכה: נס פך השמן, המוזכר בגמרא שראינו אתמול, והניצחון במלחמות, שאנו מזכירים בתפילות ובברכות בחנוכה. מהו אפוא הטעם העיקרי לחנוכה: הנס העל־טבעי הקשור להדלקת המנורה – או הנס הנסתר של הסיוע הא־לוהי לישראל במלחמתם ביוונים? (תשובות בהמשך...)

כשאנו מחפשים במקורות על מה נקבעו ימי החנוכה, אנו מוצאים שני כיוונים הנראים שונים במהותם זה מזה. הגמרא במסכת שבת שואלת "מאי חנוכה?" ומספרת שאחרי שגברו בית חשמונאי על היוונים, נכנסו להיכל ולא מצאו פך אחד של שמן טהור, נעשה להם נס והדליקו בו שמונה ימים. לפי זה יוצא שימי חנוכה נקבעו על נס פך השמן.

הגמרא במסכת מגילה אומרת שאת חג הפסח קבעה התורה על שחרור ישראל מעבדות לחירות, ומקל וחומר נוכל ללמוד שצריך לקבוע חג גם על אירועי פורים, שהייתה בהם הצלה ממיתה לחיים. לפי זה, חג נקבע על הצלה משעבוד או ממיתה – איך היכן מצאנו שקובעים חג על נס המאפשר לנו לקיים מצווה?!

וגם אם נניח שקובעים חג על נס המאפשר לקיים מצווה, הלוא את מצוות הדלקת המנורה היה אפשר לקיים גם בלי נס פך השמן! שהרי טומאה הותרה בציבור, והיה אפשר לקיים את המצווה גם בשמן טמא! (תשובות בהמשך...)

חז"ל אומרים שה' ציווה את ישראל לעשות משכן בתוכם, וכביכול יניח הוא את העליונים וירד וישכון ביניהם. ה' גם אמר למשה: "עשה אותם דגלים לשמי, למה? שהם בניי". ישראל נעשו דגלים במדבר לשם ה'. עם ישראל נוצר לגלות את ה' בעולם. בתחילה היה העולם שומם רוחנית כמדבר, וכשיצאו ישראל ממצרים, הניח כביכול ה' את העליונים וירד לשכון בישראל, החלה הא־לוהות להופיע בעולם.

זהו הייעוד של ישראל: לגלות שכינה בעולם, לאפשר הופעה א־לוהית במציאות העולם הארצי, וייעוד זה יכול להתגשם רק כשהם חי חיים עצמאיים בארצם, בזקיפות קומה. יוצא אפוא כי המפתח לגילוי שם ה' בעולם הוא בשובנו ארצה, חידוש ריבונותנו בה והליכתנו בה בזקיפות־קומה.

וכדי שיוכלו ישראל להעמיד מקרבם חיילים מלאי עוז וגבורה, הם מוכרחים לעמוד בזקיפות־קומה ולהשיל מעליהם את רשמי השעבוד של הגלות. רק כך אפשר ללכת קוממיות בארצנו, להגן על עמנו, ארצנו ועצמאותנו, ולהביא לגילוי ה' בעולם.

חז"ל אומרים כי האבות הם "מרכבה" לשכינה. כמו מרכבה הנושאת את רוכבה, כך נשאו האבות את השכינה, בחייהם הם גילו את שם ה' לכל באי עולם. אנו נדרשים להמשיך בדרכם, להיות "מרכבה" לשכינה, לגלות לכל באי עולם את קיומו של "מי שאמר והיה העולם".

לפי חז"ל, לכל אחד מארבעת השבטים המובילים במדבר היה דגל שעליו מצוירת אחת מארבע החיות המופיעות במעשה מרכבה ביחזקאל, מכיוון שישראל הם הם המרכבה לשכינה! ובאמת, במרכז מחנה ישראל, ניצב מחנה השכינה, שבו ניצב המשכן – מקום השראת השכינה.

האבות היו מרכבה לשכינה, ודרכם התגלתה השכינה במציאות – וייעודו של עַם ישראל לדורותיו ללכת בדרכי אבותיו – להיות מרכבה לשכינה, לגלות את שם ד' בעולם כולו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"; "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".

כשמתרוממים למפגש עם האבות – לאורח חייהם, למידותיהם ולמעשיהם – מתעלים ומתחזקים. דרך החיבור לאבות מתקשרים עם המהות המיוחדת של עם ישראל, שמקורה באבות האומה, וזה מה שמביא לזקיפת קומה אמיתית.

לקראת הכניסה ארצה כינס משה את ישראל ואמר להם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם...". "אור החיים" מסביר שחיבור לה', אל הקודש, מביא לידי עמידה יציבה וזקופת קומה. במפגש עם האבות אנו מתחברים למהותנו הפנימית, לקדושה המפעמת בנשמתנו, וכך אנו באים לזקיפות קומה.

כשקנה אברהם את מערת המכפלה, נאמר: "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן", מסביר רש"י שתקומה הייתה לשדה, שיצא מידיו של אדם פשוט לידי אברהם אבינו. ואם לשדה יש תקומה בחיבור לאבות – על אחת כמה וכמה לנו, כשאנו מתרוממים ומתקשרים לאבותינו והולכים בדרכם!

בציווי על מִפקד ישראל לקראת הכניסה ארצה נרמז כיצד מגיעים לנשיאת ראש: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". כדי להגביה את הראש יש לפנות אל המשפחות, ומתוך כך לשוב אל השורשים והיסודות ולהתחבר לאבות האומה. כשם עץ יונק את כוחו משורשיו – כך אבות האומה הם שורשי העם, ומהם אנו שואבים את כוחנו וזקיפות קומתנו.

שפלות הקומה שהתפרצה בחטא המרגלים מלמדת על זקיפות הקומה הנדרשת. שני מרגלים לא נכשלו בהוצאת דיבת הארץ – כלב בן יפונה ויהושע בן נון, וחז"ל אומרים ששניהם שאבו את זקיפות הקומה שלהם כנגד אנשי הארץ מחיבורם לאבות. ובאמת, בסופו של דבר שניהם זכו להוביל את הדור החדש של ישראל בכיבוש הארץ.

מהחיבור שלנו לאבותינו, שהם השורשים שלנו, הם שואבים את הכוח לעמוד כנגד אויבינו, לשאת את ראשנו בגאון, ולהיות עם חופשי בארצנו!

במפקד ישראל בראש חומש במדבר, שנעשה לקראת כיבוש הארץ, נאמר: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לקראת הכניסה הארץ וכיבושה יש צורך לשאת את ראש ישראל, להגביה ולהרים את ראש כל עדת בני ישראל, אחר שהיה כפוף ומושפל בגלות מצרים. כדי לכבוש את הארץ מוכרחים להשתחרר מהגלותיות ולשאת את הראש בגאון!

בעמידה על ים סוף נבהלו ישראל עד כדי רצון לשוב למצרים, אף שהיו רבים מחיילי מצרים הרודפים אחריהם, וזאת משום שנותרו משועבדים בנפשם, ולכן לא היו מסוגלים להתקומם כנגד משעבדיהם ולהילחם בהם. זו גם הסיבה שנפלו בחטא המרגלים, כי לא האמינו בכוחם להילחם ולכבוש.

משום כך היה צורך שיגדל דור חדש במדבר, דור בן חורין בנפשו, והוא שיהיה מסוגל לשאת את ראשו בגאון ולצאת למלחמת כיבוש הארץ. כדי לעמוד איתנים כנגד האויבים יש הכרח בשחרור הנפש ממנטליות גלותית, יש הכרח להרים ראש!

לעיתים ישנן אי הסכמות במדינה בשאלות מהותיות ומעשיות. לא פעם יש המבקשים "לאיים" על הממשלה שלא להתגייס לצה"ל אם לא ייענו דרישותיהם ממנה, כדי למנוע מהמדינה לעשות דברים הנראים בעיניהם שליליים.

אך אף שייתכן שאמירות אלו באות מכוונות טובות, יש בהן טעות חמורה. היעלה על הדעת שנכריז שלא נניח תפילין עד שיפסיקו לחלל את השבת במדינה?! האם מאיימים לבטל מצווה אחת – בגלל ביטול של מצווה אחרת?!

השתתפותנו בצה"ל איננה התנדבות מרצון טוב – אלא קיום מצוות ה'! היעלה על הדעת שנמנע מקיום מצווה – מפני שיש הרוצים לעבור על איסור אחר?! הצבא עוסק בפיקוח נפש של כלל ישראל! איך אפשר להעלות על הדעת להשתמש בזה במאבק על ערך אחר, גדול וחשוב ככל שיהיה?!

הרמב"ם מגדיר מהי מלחמת רשות: "שנלחם עם שאר העמים – כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". אין היתר לפגוע בגויים סתם, אלא לתכלית מסוימת. אך האם אין פגם מוסרי ביציאה למלחמה רק בשביל להרחיב את גבול ישראל וכדי להרבות את גדולתו ושמעו?!

ראשית, כדי לצאת למלחמת רשות יש לקבל רשות א־לוהית באורים ותומים, כך שהיא תתקיים רק כשיש צורך אמיתי ומשמעותי. ובאמת, גם ביציאה למלחמת רשות היה צורך קיומי. כשהיה העולם גס ביותר, הרחבת גבול ישראל וחיזוק מעמדו נועדו לבצר את כוחו כדי להרתיע את שכניו האכזריים לבל יבואו להילחם ולפגוע בו. כשהעמים רואים שישראל חזקים ומסוגלים להילחם, הם יראים מפניהם ונזהרים שלא להתגרות בהם.

לעיתים אין ברירה, אנו נדרשים להילחם כדי להתקיים, כדי שנוכל להנחיל לאנושות כולה את הערכים המוסריים והצודקים, ולהביא בסופו של דבר אושר לכול. לכן גם למלחמת רשות יש צד של מצווה, היא מחזקת את ישראל ומאפשרת להם להביא את האושר והטוב לעולם כולו.