מקור הקשר שבין כל אומה לארצה הוא מקרי. קבוצת אנשים מתיישבת במקום מסוים במקרה, ושם הם מתפתחים לכדי עם, ובמהלך הזמן נוצר קשר ביניהם לארצם.

אך לא כך הקשר שבין ישראל לארצו. הראי"ה קוק זצ"ל מלמדנו כי "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה". הקשר שבין עם ישראל לארצו הוא קשר מהותי־פנימי, רק בארץ ישראל יכול עַם ישראל לגלות את ייחודו. את קדושת ארץ ישראל, בסגולותיה הפנימיות, התאים ה' לטבע הרוחני של האומה הישראלית, וממילא ישראל אינם יכול להמיר את ארצם בארץ אחרת.

החִיות הא־לוהית, גילוי השכינה, יכול להופיע בעולם רק כשעם ישראל חי בארץ ישראל על פי התורה. רק כאשר עַם־החיים חי בארץ־החיים על פי תורת־חיים – מופיע גילוי של חִיות א־לוהית!

על אף החומרה הרבה במעשיה של עיר הנידחת, עד כדי ציווי להחריבה, התורה אוסרת להחריב עיר הנידחת היושבת בספר, מחשש שינצלו הגויים את הפרצה בגבול ויבואו לכבוש את הארץ. מכאן שהשמירה על ארץ חשובה יותר אפילו ממצווה זו!

למדנו שהגילוי הא־לוהי תלוי בעם ישראל, אך היכולת של עם ישראל לגלות את ה' בעולם היא רק בתנאי שהם יושבים בארץ ישראל. הייחוד הא־לוהי של ישראל מופיע ומתגלה רק ביושבם בארץ.

ה' ציווה את אברהם: "לך לך את הארץ אשר אראך". לך לך להנאתך ולטובתך! הליכה זו היא למענך. ומדוע הליכה זו לטובתך? – כי רק שם תוכל למצוא את עצמך ולהתחבר למהות האמיתית שלך – ולכן ההליכה לשם היא לטובתך! זהו יסוד הקשר הרוחני שבין עם ישראל לארצו.

חומש במדבר נפתח במִפקד העם ומאריך בו הרבה, מה שמצביע על חשיבותו. הרשב"ם מסביר שמטרת המפקד הזה הייתה למנות כמה חיילים עומדים לישראל לקראת מלחמת כיבוש הארץ.

הרמב"ן קובע כי ישנה מצווה מהתורה ליישב את ארץ ישראל, ובמצווה זו שני מרכיבים: כיבוש הארץ במלחמה, ואחר כך התיישבות בה כך שלא תחזור ליד האויב ולא תהיה שממה.

מצוות כיבוש הארץ היא מצווה ייחודית. כל מצוות התורה נידחות מפני פיקוח נפש, למעט כמה מצוות לא תעשה. אולם, *ישנה רק מצוות עשה אחת הדוחה פיקוח נפש – כיבוש הארץ,* שהרי בכל מלחמה קיימת סכנת נפשות, ובכל זאת מצווה עלינו לצאת ולהילחם. משום כך *"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה"* – כי כל מצוות התורה נידחות מפני פיקוח נפש, וארץ ישראל דוחה את פיקוח נפש.

מדוע השנאה והמלחמה בישראל הן שנאה ומלחמה בה'? חז"ל מסבירים שהגויים שונאים אותנו בשל ייחודנו, שהוא ייחוד א־לוהי.

ישראל, בעצם קיומם, מגלים את מציאות ה' בעולם, ובכך הם מבטאים את האידיאלים הא־לוהיים בעולם הזה. הרמב"ם אומר שכשאדם נכנס "בקשרי המלחמה" עליו להישען "על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה".

זו הסיבה העמוקה למעלת המלחמה למען הגנת ישראל. ישראל

הרמב"ם קובע כי לא ייתכן שלא יהיו כלל יהודים בארץ ישראל, כי ה' הבטיח שלא תימחה האומה. החת"ם סופר לומד מזה שאילו היה מצב שאין יישוב יהודי בארץ – נחשב הדבר לכיליון האומה כולה, אף אם ישנם מיליוני יהודים בגולה. דהיינו, היישוב היהודי בארץ ישראל הוא הנחשב כלל ישראל.

יוצא אפוא שאיום קיומי על מדינת ישראל, חלילה, משמעותו איום על כלל האומה. לפי זה, צה"ל עוסק יום יום במצוות פיקוח נפש

במקרה של חשש פלישת גויים לעיר הסמוכה לספר – מצווה לצאת ולהילחם בהם, אפילו אם מטרתם לגנוב ולא לפגוע בנפש – מחשש שילכדו את העיר, ויקל עליהם לכבוש את הארץ. הרי ששמירה על ארץ ישראל דוחה אפילו את השבת!

ה' אמר למשה כי אחר שיצא להילחם במדיין, יגיע יום מותו – ואף על פי כן הזדרז משה לצאת למלחמה ולקרב את מותו, מכיוון שהכיר בערך הגדול של מלחמות ישראל.

פיקוח נפש הוא ערך קדוש ביהדות, עד כדי כך שמחללים את השבת לצורך הצלת נפש  מישראל, ואפילו כשמדובר רק בספק פיקוח נפש. חז"ל אף מבקרים חכם הנשאל אם יש לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, מכיוון שהיה עליו להעמיק בשומעי לקחו את מעלת פיקוח הנפש, כך שיהיה ברור להם שיש לחלל את השבת לשם כך ולא יחשבו אפילו לשאול על כך.

ואם ערכה של הצלת נפש אחת רבה כל כך – קל וחומר

אחת המשימות הגדולות המוטלות עלינו היא לקדש את השם בעולם, להביא את הבריות להכיר את ה' ולאהוב אותו. הדרך לקידוש השם אינה רק במעשים גדולים, אלא אפילו במעשים קטנים. אנשים נוטים לזלזל בדברים הקטנים וממהרים למה שנראה בעיניהם גדול ומשמעותי – ובדרך מחמיצים הזדמנויות לעשות טוב ולקדש שם שמיים.

את עיקרון הזה נכון ליישם גם בצבא. חייל צריך לשאוף למלא תפקידים חשובים וגדולים, אך אם הצבא בחר בו למלא תפקידים אחרים – אין לו לזלזל בכך. הצבא זקוק גם ללוחמים ביחידות השדה וביחידות הנבחרות – וגם לחיילים עורפיים ותומכי לחימה, אי אפשר לזה בלי זה!

הגישה צריכה להיות – איך אני יכול להועיל בדרך הטובה ביותר למאמץ המלחמתי, לא לחשוב על עצמי – אלא על הכלל.

רבן יוחנן בן זכאי אמר שני דברים לתלמידיו קודם מותו: "פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא". בכך הדגיש להם שמנהיגי ישראל האמיתיים צריכים לדאוג גם לדברים הנעלים ביותר – כמו מלכות והפצת תורה, וגם לדברים הפשוטים ביותר – כמו טומאת כלים.

המנהיגים ותלמידי החכמים בישראל צריכים לדאוג לכול – גם למשימות הגדולות והחשובות ביותר, וגם לצורכי הציבור הקטנים והפשוטים ביותר.

וכשם שדייני ישראל נדרשים לדון באותה רצינות דין גדול ודין קטן – כך תלמידי החכמים ומנהיגי הדור מוכרחים לעסוק בכול. השילוב בין הדבר הגדול ביותר לבין הפרטים הזעירים ביותר – הוא הגישה התורנית האמיתית.

מהפסוקים נשמע שבני קהת נמצאו בסכנת הכרתה בשל העבודה שהוטלה עליהם. המדרש מעלה שני הסברים מה הייתה הסכנה. לפי הסבר אחד, בני קהת  התחמקו מנשיאתוהעדיפו תפקידים פשוטים יותר, ולפי הסבר אחר,  הם רבו מי יישא את הארון , כי כולם רצו התפקיד הנחשב.

יש אנשים המתחמקים מתפקידים מורכבים ובורחים לדברים הקלים, ויש הרוצים דווקא את התפקידים הנחשבים ומזלזלים בפשוטים. אלו גם אלו  חושבים על עצמם, מה יהיה  להם  טוב, ולא  מה צריך לעשות.

 אנו נדרשים לקרוא: "הנני!", להיות מוכנים לבצע כל משימה שצריך שנעשה, בלי חשבונות אישיים.  כך אנו לומדים מאברהם אבינו, שלכל דרישה א־לוהית הכריז: "הנני!".