יש הטוענים כי לדעת הרמב"ם דין מלחמת מצווה שייך רק בזמן שבית המקדש קיים, ומוכיחים זאת מדבריו בספר המצוות, שפשוט לכול שמלחמה תלויה במלך, בעצת סנהדרין, בכוהן גדול ובבית המקדש. לפי זה, המלחמות שלנו היום מוגדרות אינן מלחמות מצווה!

אולם, ברוב הדפוסים של הרמב"ם לא נזכרת מלחמת מצווה בעניין זה, אלא רק: מלחמת רשות, כך שהרמב"ם דיבר דווקא במלחמת רשות, ואליה אפשר לצאת רק בזמן המקדש ורק על פי סנהדרין וכוהן גדול, אך למלחמת מצווה – יוצאים תמיד! ובאמת, היעלה על הדעת שמלחמת מצווה תהיה תלויה במשהו? וכי אם יבואו אויבינו להילחם בנו, לא תהיה עלינו מצווה להילחם חזרה כי אין לנו מקדש, סנהדרין וכוהן גדול?!

כמו כן, על פי ההלכה יש מצווה לצאת ולהילחם, אפילו בשבת, בגויים הבאים על עיר סְפַר, כדי שלא יפלשו לארץ, והלכה זו נפסקה ב"שולחן ערוך", שהוא ספר הלכה לימינו, ומכאן ברור שהמצווה להילחם קיימת גם בימינו ואינה תלויה בדבר.

הרמב"ם מחלק בין מלחמת מצווה למלחמת רשות ומציין שלושה סוגי מלחמת מצווה: מלחמת חורמה בעמלק, "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", וכיבוש הארץ מיד שבעת עמי כנען. אולם, לדעת הרמב"ן מלחמת כיבוש הארץ היא מצווה המוטלת על כל הדורות.

בימינו, לכל השיטות מוטלת עלינו חובת מלחמת מצווה מצד "עזרת ישראל מיד צר", ולדעת הרמב"ן, גם מצד מצוות כיבוש הארץ. שהרי אם יש מצווה לחלל שבת על ספק פיקוח נפש של יהודי אחד – על אחת כמה וכמה שיש מצווה להילחם למען ודאי פיקוח נפש של כלל ישראל.

הרמב"ם גם כותב כי ליציאה למלחמת מצווה אין צריך המלך ליטול רשות מבית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת ואף כופה את העם לצאת איתו למלחמה. זאת בניגוד למלחמת רשות, שאינו רשאי להוציא את העם אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

הרמב"ם קובע שבכניסה ארצה צריכים ישראל להקים מלכות, ורק בהמשך לבנות את בית המקדש. התכלית הגדולה של גילוי קדושת ישראל, שפסגתה בגילוי שכינה במקדש, יכולה להתממש רק על בסיס עצמאות ישראל ושלוותם.

הראי"ה קוק כותב שרק כ"שעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו – תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם". הקדושה מופיעה בעולם דרך ישראל, וישראל יכולים להגיע לבריאות רוחנית רק על גבי בריאות חומרית. הגוף הישראלי הוא הבסיס לקומות הרוחניות של העם.

בחז"ל מובאים שני הסברים מדוע השכינה שורה בחלק בנימין. הסבר אחד הוא שבנימין היה היחיד מבני יעקב שנולד בארץ, וההסבר שני הוא שלא השתחווה לעשו, כי טרם נולד כשפגשה בו משפחת יעקב. גילוי העצמיות שלו מעולם לא היטשטש, ומפני זה נבנה המקדש בחלקו.

גם בחנוכה, תחילה השיבו ישראל את עצמאותם, ורק אחר כך טיהרו את המקדש. במלחמות שלנו בדורנו אנו הולכים בדרך החשמונאים, נלחמים על העצמאות שלנו בארץ, שהיא הבסיס לעצמאות הרוחנית שלנו, שפסגתה תהיה בעבודת בית המקדש.

ההבדל העיקרי בין תפילת "על הניסים" של חנוכה לזו של פורים הוא במילים: "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך"*. כשעם ישראל מנצח את אויביו ומשיב לעצמו את *עצמאותו – נעשה קידוש השם גדול. אך כשישראל בגלות, כמו בפורים, תחת שלטון העמים, אפילו יזכה להצלה מופלאה – רחוק הדבר מלהיות קידוש השם!

אדם שידיו כבולות באזיקים אינו יכול לגלות את כישרונו ולממש את יכולותיו. תחילה יש להסיר את הכבלים, ורק אחר כך יוכלו לגלות את שיש בו. לעם ישראל יש ייעוד גדול, אך הא יוכל למלאו רק כשישתחרר מהשעבוד לאחרים, והיה עם ריבוני בארצו. עצמאות פירושה שחרור מהכבלים. רק על ידי עצמאות יכולים ישראל להביא לידי ביטוי את ייחודם בשלמות, רק כך הם יכולים לרומם את העולם ולהאירו.

כל עוד אנחנו משועבדים לאחרים – אנו כאסירים בכלא, איננו מסוגלים להיות אנחנו ולמלא את ייעודנו. רק בנפילת המלכות המשעבדת אותנו, כאשר אנו יוצאים מהכלא שנכפה עלינו, יש ביכולתנו לגלות את מהותנו בעולם.

הרמב"ם מתאר את הדיכוי הגס והאכזרי שדיכאו היוונים את ישראל בימי בית שני, "עד שריחם עליהם א־לוהי אבותינו... וגברו בני חשמונאי... והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".

הרמב"ם מדגיש: "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, עד החורבן השני" – הרי שכל תקופת שלטון ישראל הייתה חלק מקביעת חנוכה, אף שבתקופה הזאת הפכה המלכות החשמונאית למלכות של צְדוֹקִים, המתנגדת לחז"ל ולמסורת תורה שבעל־פה!

הרמב"ם ודאי הכיר היטב את השלילה שבמלכות החשמונאים, ואף על פי כן הדגיש את השמחה על עצם חזרת המלכות לישראל. עצמאות ישראל היא המרכיב הראשון של קביעת חנוכה, עוד לפני נס פך השמן, ועלינו להודות על כך. בכל מצב עדיף שלטון ישראל בארצו – משלטון של גויים.

חורבן שיש לקרוע עליו הוא מציאות של אובדן השלטון הלאומי. רבי ישראל משקלוב מסביר שחובת הקריעה היא דווקא בערי יהודה מכיוון ששם היה עיקר המלוכה של ישראל. במקום שהופיע עיקר מלכות ישראל, וכעת שולטים זרים – שם תחושת הכאב קשה ביותר, והחורבן מוחשי יותר, ולכן רק שם קיימת חובת הקריעה.

על חוסר שלטון ישראלי בארץ יש לקרוע, ואילו כשיש שלטון ישראלי בארץ, אין חורבן. מבחינה זו, אין הבדל אם מלך ישראל הוא חזקיהו הצדיק, שעשה הישר בעיני ה' – או אחז אביו שהרשיע לעשות, העיקר שהשלטון הוא שלטון יהודי.

מחורבן הבית ועד לה' באייר ה'תש"ח הייתה ארץ ישראל "חרבה", אפילו במקומות הבנויים והמיושבים שבה – מכיוון שהיא הייתה תחת יד הגויים. בקום מדינת ישראל, שָׁבָה ארצנו ונבנתה, ובכך התקיימה מצוות יישוב ארץ ישראל על שני מרכיביה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" – שלטון ישראל בארץ; "וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" – יישוב הארץ.

יהודי הרואה את ערי יהודה חרבות צריך לקרוע את בגדיו לאות אבל, כבן הקורע אחר מות אביו ואימו, האבל גדול והצער עצום.

ה"בית יוסף" דן בהגדרה המדויקת של החורבן שעליו קורעים, באיזה מצב נמצאות ערי יהודה שמגדיר אותן חרבות לעניין קריעה לאות אבל? הוא מעלה שתי אפשרויות. הסבר אחד – חורבן פיזי, בתי היישוב הרוסים ושוממים, והסבר שני – חורבן ריבוני ולאומי, היישוב קיים, אך השלטון אינו יהודי, אלא נוכרי.

ה"בית יוסף" מכריע שהאפשרות השנייה היא העיקרית להלכה. יכולים להיות יישובים ביהודה הבנויים לתלפיות, אך כל עוד הגויים שולטים שם – זהו חורבן שעליו יש לקרוע קריעת אבל! איננו קורעים על החורבן הטכני, על חורבן מעין זה אפשר להתגבר, אפשר לבנות מחדש את הנהרסות. אנו קורעים על החורבן הלאומי, על אובדן השלטון היהודי.

הרמב"ן קובע יש מצוות יישוב הארץכוללת שני סעיפים: שלטון יהודי בארץ, והפרחת הארץ, ובמילים אחרות: כיבוש הארץ ויישובה. הרמב"ן מדגיש שזו מצוות עשה לדורות, ולא רק מצווה לכבוש את הארץ מייד שבעת עמי כנען בימי יהושע.

כדי שנוכל לקיים את מצוות יישוב הארץ על שני מרכיביה – הקמת שלטון ריבוני בארץ ופיתוח הארץ – אנו מוכרחים להקים מדינה ריבונית יהודית בארץ ישראל – היא "מדינת ישראל

חשוב להדגיש כי מצוות יישוב הארץ, הכוללת שלטון עם ישראל בארצו, מתקיימת בין שהשליט במדינה הוא צדיק, ובין שהוא רשע. מובן שאיננו משתוקקים למלך רשע, אך חשוב להבין כי המצווה מתקיימת בין כך ובין כך.

הנבואה היא הביטוי הגדול ביותר לייחוד הישראלי, קשר חי בין אדם לא־לוהים. ונבואה אפשרית אך ורק בארץ ישראל או למענה. ספר הכוזרי נותן משל: כדי שכרם יניב תנובה טובה, יש צורך בגפנים איכותיות, בקרקע מתאימה ובעבודת האדמה הנכונה. כךדי שיופיע גילוי שכינה יש צורך בעם מיוחד – ישראל, החי בארץ המתאימה – ארץ ישראל, ועושה את הפעולות הנכונות – מצוות התורה.

תכלית העולם יכולה להתגשם רק על ידי עַם ישראל היושב בארצו רק שם יכולה התורה להתקיים באמת. כל זמן שישראל בגלות, אין לנו אלא חלקי תורה, וגם הנבואה אינה יכולה להופיע.

מעתה ברור מה גדול ערכה של המלחמה על קיום ישראל בארצו – זו מלחמה על גילוי ה' בעולם, כי רק ביושבנו בארץ ביכולתנו לגלות את ה', ולכן אנו מצווים לכבוש אותה וליישבה, אפילו במחיר של סיכון הנפש במלחמה!

לפני היציאה ממצרים, הציב ה' את תוכנית הגאולה, המתחילה בארבע לשונות הגאולה, העוסקות ביציאה ממצרים וקבלת התורה, ומסתיימת בכניסה ארצה. תכלית יציאת מצרים היא להביא את ישראל לארץ ישראל, כי רק בה יוכל הייעוד של האומה להשתלם ולהתגלות.

חז"ל מדייקים מפרשיית "והיה אם שמוע" שמקום קיום המצוות האמיתי הוא רק בארץ ישראל. עם זאת, אנו מצווים לקיים את המצוות גם בהיותנו בגולה, אך רק כדי שלא נשכח אותן, וכשנחזור ארצה נדע לקיימן.

מקומה האמיתי של התורה הוא רק בארץ. ארץ ישראל היא היכל התורה, רק בארץ ישראל התורה פועלת באמת. עם ישראל נבחר לגלות בעולם את מלכות־ה', לקדש שם שמיים. וכדי לעשות זאת עליו לקיים את התורה בשלמותה, ודבר זה אפשרי באמת אך ורק בארץ ישראל, ארץ ה'.