מתוך ניסיונות הגויים לאבדנו, התבררו מושגי יסוד של ישראל. לפני השואה התפשטה התבוללות נוראה באירופה, ניסיון להידמות לגויים ולשכוח את הקשר ליהדות. אך הנאצים ימ"ש מצאו לא התבלבלו מההתבוללות שלהם, הם הזכירו שיהודי הוא יהודי ולא יעזור דבר! לישראל יש סגולה מיוחדת המוטבעת בו, דבר שאיננו חולף או משתנה.

גם ממאמצי הרוסים נלמד עיקר חשוב – הזהות שבין הדת והלאום. הרוסים רצו לעקור כל סממן של הדת היהודית כדי לנתק מהם את הקשר עם העם היהודי והלאומיות היהודית.

ומעל לכול, דווקא מתוך ניסיונות ההשמדה הבלתי פוסקים עולה ומתבררת המציאות הנצחית של "עֻצוּ עֵצָה – וְתֻפָר! דַּבְּרוּ דָבָר – וְלֹא יָקוּם! כִּי עִמָּנוּ אֵ־ל!". חז"ל מביאים משל לניסיונות הגויים לאבדנו. אדם ניצב על שפת הים ונרעד מפני הגלים המתקרבים במהירות בזה אחר זה לעברו – אך כולם משתטחים לפני גרגירי החול הזעירים. כך מגיעה עוד אומה ועוד אומה, וכל אחת בטוחה שתצליח בטכסיסיה - וכולן נשברות לפני ישראל הקטן. ועם ישראל חי וקיים!

ארבע המלכויות ניסו להשמיד את ישראל בכל הדרכים האפשריות: בבל הגלתם מארצם, ומנעה מהם לגלות את ייעודם בעולם. מדי ופרס ביקשו להשמיד את הגוף הישראלי – "לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". ומלכות יוון בחרה בדרך ההשמדה הרוחנית, להעלים את ייחוד ישראל, ללחוץ עליהם לנטוש את תורתם ולפנות לתרבות היוונית.

שלמות ישראל היא בקדושה המשולשת: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, וכל מלכות ניסתה לפגוע בצלע אחרת במשולש כדי למנוע מהם להפיץ את אור ה' בעולם.

מלכות אדום פעלה בכל הצלעות ובעוצמה רבה: גלות של כאלפיים שנה; פיזור ישראל לכל העולם; פרעות וטבח המוניים וכפיית דת במקומות רבים. לקראת סוף גלות אדום הגיעו ניסיונות הכילוי לממדי שיא: גלות - הבריטים נעלו את שערי הארץ. השמדה פיזית - השואה הנאצית. שמד רוחני - כפייה דתית־תרבותית ברוסיה. ולמרות זאת – עם ישראל חי!

בשלושת פסוקיה הראשונים של התורה רואים חז"ל את מהלך הבריאה כולה. הפסוק הראשון, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", מספר לנו על בריאה חדשה. ותכליתה של הבריאה מופיע בפסוק השלישי: "וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים: 'יְהִי אוֹר!' וַיְהִי אוֹר" – אור ה' המאיר בבריאה כולה, הטוב הא־לוהי הממלא את המציאות כולה.

אך בין הבריאה למימוש תכליתה ישנו הפסוק השני, המבטא תקופת של מאבק בעולם: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ...". חז"ל רואים בכל ביטוי בפסוק הזה רמז לארבע המלכויות ששלטו בישראל: "תֹהוּ" – זו בבל; "וָבֹהוּ" – זו מדי. "וְחֹשֶׁךְ" – זו יוון, "שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה". "עַל פְּנֵי תְהוֹם" – זו אדום. "וְרוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – זה רוחו של משיח.

זהו המאבק שבין הטוב לרע בכל הדורות, העימות שבין הטהרה והקדושה להבל ולטומאה, מלחמת אומות העולם בישראל. עם ישראל הוא הנושא את אור ה' בעולם, ומגמת ההתנכלות כלפיו היא למנוע מאור ה' לבוא לידי ביטוי במציאות.

את חנוכה ופורים קבעו חכמי ישראל בעקבות הצלה גדולה. כשנשווה ביניהם נעמוד על ההבדל המהותי שיש ביניהם. מצות נר חנוכה מוטלת בעיקרה על הבית, מצד הדין אין צורך שכל אחד מבני הבית ידליק, אלא די בהדלקה אחת בעבור הבית. ואילו בפורים יש מצווה על כל אדם לשמוע מגילה.

כמו כן, בפורים יש מצווה לערוך סעודה, ואילו בחנוכה אין. הרמ"א אומנם כותב שעל ידי תוספת זמירות ותשבחות לה' בסעודות בחנוכה הופכות הסעודות לסעודות מצווה, ולא רק רשות, אך בפורים אין צורך בכך, עצם הסעודה היא מצווה.

ההבדלים הללו אינם מקריים, אלא ביטויים לַשוני המהותי בין שני החגים והמאורעות שהביאו לקביעתם.

גם יהודים שאינם נטועים עמוק במקורות היהדות עמדו על הקשר המיוחד שבין היוצאים למלחמה לבין העומדים בתפילה. מאמר מערכת בעיתון "מעריב" שפורסם יום אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים נשא את הכותרת המפתיעה: "בטליתות של חאקי". נצטט כאן מעט מדבריו:

"את תפילת יום הכיפורים אמרו אתמול הנערים והגברים של ישראל בטליתות של חאקי... כאשר יצאו ההמונים מבתי הכנסיות והלכו אל מקומות האיסוף של יחידותיהם... לא נפסקו הפיוטים, היוצרות וסדר העבודה. הם הוסיפו להתרונן בלבות היוצאים, ונהימת המנועים וטרטור הגלגלים לא יכלו להחליש את לחנם.

הכבישים המוליכים אל מרחבי סיני ואל הרי הגולן נהפכו לבתי תפילה... האויב שביקש להשבית את קדושת יום הכיפורים... טעה גם הפעם בחישוב. הקדושה לא נפגמה. היא נתעלתה למעלות חדשות ...שעה שהמטירו את פגזיהם... סגרו המוני בית ישראל את מחזוריהם וכיוונו את לבותיהם ואת ידיהם אל המשימה החדשה שהוטלה עליהם.

...היד ששמטה את המחזור – אחזה ברובה. והאומה נתלכדה מאחוריהם, בחרדה ובאמונה. התפילה לא נפסקה. היא נמשכת בכלים אחרים ובמקומות אחרים, אבל באותה קדושה ובאותה טהרה.

בביקור אנשי הרבנות הצבאית התבטא הרב אהרן קוטלר זצ"ל, מייסד ישיבת לייקווד, שכשחייל יהודי עומד בעמדתו – נחשב הדבר לתפילה, מילוי תפקידו של החייל בעמדתו הוא הוא התפילה שלו.

לפני מותו, אמר יעקב ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". את המילים "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" מתרגם אונקלוס: "בצלותי ובבעותי", בתפילתי ובבקשתי. אפשר להבין שלצד השימוש בכלי מלחמה, יש הכרח גם בתפילה ובקשה מה'.

עם זאת, על פי קביעת הרב קוטלר, אפשר למצוא גם צד עמוק יותר: חייל הממלא את תפקידו הצבאי בשלמות – הוא כאדם העומד בתפילה לפני קונו. חרבו וקשתו של החייל הישראלי הן עצמן תפילתו ובקשתו, בהילחמו באויבי ה' הוא עסוק בהקרבת קורבן ובתפילה לפני קונו!

בסוף ימיו ציווה דוד המלך את שלמה בנו לבנות את בית המקדש והסביר שאף שרצה לעשות זאת בעצמו, אמר לו ה': "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ – לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי".

חז"ל מספרים שדוד חשש שלא נהג כשורה במלחמותיו, אך ה' הרגיעו שאין לו לירא: "כל דמים ששפכת – היו לפני קרבנות". לא רק שאיני כועס על ששפכת דמים במלחמות ישראל, כי אם אדרבה – *הדמים ששפכת לפניי הם כקורבנות!*. לומד מכך רבי משה אלשיך, שבעוסקו במלחמות־ה' כאילו בנה דוד מקדש והקריב בו קורבנות – וממילא אין צורך שיבנה עוד מקדש בהר הבית, אלא ישאיר זאת לבנו.

הגמרא קובעת שהתפילות שלנו הן כנגד הקורבנות. ואם מלחמות־ה' נחשבות כקורבנות, הרי שחייל היוצא להילחם את מלחמות־ה' להגנת העם והארץ הוא ככוהן העובד בבית המקדש וכבעל תפילה העובר לפני התיבה בבית הכנסת!

התורה מצווה לשמור על קדושת מחנה הצבא הישראלי. למשל, חובה לקבוע מחוץ למחנה מקום להתפנות והלוחמים מצווים לכסות את צורכיהם. הרמב"ן מסביר שדבר זה יזכיר לנו שה' מתהלך בקרב מחננו להושיענו, כך שיש קדושה במחנה שלנו, ומתוך כך נצא למלחמה מתוך ביטחון בה' ההולך איתנו.

מחנה הצבא הישראלי הוא כמו בית מקדש, והחיילים המשרתים בו הם כמו הכוהנים העובדים במקדש, ומלחמתם היא כתפילה והקרבת קורבנות, כי עצם העיסוק במלחמת מצווה היא קודש!

בשם רבנו יונה מובא שכל מקום שעוסקים בתורה צריך להיות קדוש ונקי, אך מחנה המלחמה קדוש בפני עצמו, וצריך תמיד להקפיד בו על נקיות וטהרה – אפילו אם אין מהרהרים שם בדברי תורה. מחנה הצבא הישראלי הוא כמו בית מדרש, כי כל עניינו מצווה וקדושה!

ניצחון המכבים במלחמה עלול להטעות אותנו שהכול נעשה ביד אדם, בלי השגחה א־לוהית שחיזקה את הלוחמים בקרב. נס פך השמן נועד למנוע את הטעות הזאת ולהזכיר לנו שגם מאחורי הניצחון הטבעי – עומד נס א־לוהי.

בדורות האחרונים רואים את הטעות הזאת, את שכחת יד ה' המחזקת את לוחמי ישראל בקרב. ביטוי לכך אפשר לראות בשירי חנוכה, המדגישים את "גבורות ישראל"*, את *"מכבי מושיע ופודה"*, חושבים שאת הניסים והנפלאות *"חוללו המכבים", ומזמרים רק על "נצחון המכבים", ועל "נס ישראל היא – שירו את שירה".

הנס העל־טבעי נועד להבהיר לנו שה' הוא שפעל כל אלה, הוא שליווה את החשמונאים בקרב, הוא שחיזק את ידם על היוונים, וניצחונם הוא באמת ניצחונו. אין לזלזל בגבורת החשמונאים בקרב ובקדושתם, אך חובה לזכור מה שזכרו הם – ה' הוא שנתן להם כוח לעשות חיל.

המהר"ל מסביר שעיקר קביעת ימי החנוכה היה על הניצחון במלחמה, אך אילו היה הניצחון היה עומד לבד, היה חשש גדול שלא יבינו ישראל או שישכחו מי עמד מאחוריהם במלחמה, מכיוון שהניצחון במלחמה נעשה בדרך הטבע.

כדי להבליט שהתרחש נס אדיר, היה צורך בנס גלוי שידגיש שמאחורי כל הניצחונות הטבעיים עמדה "עֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". נס פך השמן הבהיר לכולם שגם הגבורות, התשועות והמלחמות היו מה', אם כי בצורה נסתרת ובדרך הטבע.

את העיקרון הזה ביאר הרמב"ן בקשר לניסי יציאת מצרים: "מן הניסים הגדולים המפורסמים – אדם מודה בניסים הנסתרים". הניסים הגלויים מלמדים אותנו שמאחורי כל פעולה טבעית מסתתרת השתתפות והכוונה א־לוהית, ולכן צריך אדם להאמין ש"כל דברינו ומקרינו – שכולם נִסים! אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד".