כיצד מסתדר הכלל "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" עם מציאות של חיילי ישראל הנהרגים במלחמה? והלוא הם עוסקים במלחמת

הגמרא מסבירה שבמקום שההיזק שכיח, אין סומכים על הנס, וגם שלוחי מצווה עלולים להיפגע. אדם צריך להיזהר מפני סכנה גם

זו הסיבה שיהודי פטור מקיום רוב מצוות התורה במקרה שהן כרוכות בסיכון נפשו. אולם, מצוות המלחמה שונה, כי בכל מלחמה יש סכנה, חלילה, וחיילי ישראל יוצאים בגבורה למצווה זו מתוך מסירות נפש גדולה.

ישנן דוגמאות רבות במקרא לעיקרון שה' אינו רוצה שנסמוך על הנסאלא, לצד תפילתנו לה'נעשה אנו את המאמץ שלנו, ורק עליו תחול ברכת־ה'.

כך אנו רואים אצל שמואל הנביא, שחשש להמליך את דוד מיראתו את שאול, וה' לא ביטל את חששו, אלא נתן לו עצה איך להישמר מפניו. גם דוד, אף שקיבל הבטחה א־לוהית למלוך, לא נמנע מלהיזהר מפני שאול.

בתחילת חומש במדבר נפקדו ישראל לקראת כיבוש הארץ. איזו חשיבות יש למספר החיילים העומדים להם? והרי ה' איתם, ויכול לנצח את יושבי הארץ אפילו בלי חייל אחד! אלא, ה' רוצה שיתנהל העולם בדרך הטבע, ולכן ישראל צריכים להתכונן למלחמות טבעיות.

ה' דורש מאיתנו להתאמץ במלחמת כיבוש הארץ, ולא

ישראל יצאו חמושים ממצרים, אף שה' היה איתם, והיה יכול לשמור עליהם בניסים, משום ש"דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה – ואחרי כן יפעל הנס". אדם נדרש לעשות את המאמץ האנושי מצידו, ואחר כך יסייע לו ה'.

גם החשמונאים בוודאי התפללו לעזרת ה', אך בד בבד יצאו ונלחמו, כששם ה' על שפתותיהם. הם האמינו שמאחורי החיל והכוח שלהם עומד ה', והוא שנותן להם את הכוח להצליח.

ה' נותן לאדם כוח לעשות חיל ולהצליח – ולא את החיל וההצלחה עצמם, שאם לא כן, היה האדם יושב בטל ומחכה שה' ידאג לו לכל צרכיו. אדם צריך לפעול בכוחותיו להשיג את ההצלחה בעצמו – מתוך ידיעה שה' הוא שנותן לו את הכלים והכוח לעשות זאת.

דוד המלך אמר: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵינוּ נַזְכִּיר" – האם אנחנו, בניגוד לגויים, איננו זקוקים לכלי נשק, אלא די לנו לשבת בבתינו ולהזכיר ב"שֵׁם ה'"? והלוא דוד עצמו יצא ונלחם באויביו!

אלא, דוד יצא לקרב בכוחו ובנשקו – מתוך תודעה שה'