הפעם מורן הגיעה לטל ביום עמוס במיוחד, עם גוף דרוך, מחשבות שלא מפסיקות לרוץ והרבה שאלות על סטרס. האם סטרס הוא תמיד דבר רע, או שלפעמים הוא דווקא הכוח שמניע אותנו לפעול?

משם השיחה התגלגלה למחשבות טורדניות, לאובססיביות, להפרעת קשב ולתכונות שאנחנו מבלות שנים בניסיון לתקן בעצמנו. דיברנו על הצדדים שמקשים עלינו, אבל גם על הכוחות שמסתתרים בדיוק באותם המקומות, ועל האפשרות ללמוד לעבוד עם המוח שלנו במקום להילחם בו.

וגם: למה מורן נזהרת מלהיכנס לתחומי עניין חדשים, איך הפרעת הקשב של טל עזרה לה להרים ערב שלם בברבי, ומה לעזאזל פירוש המשפט ״צריך להאכיל את החיה״?

להאכיל את החיה: איך לעבוד עם המוח שלנו במקום נגדו

למה אנחנו כל כך טובות בלפחד מדברים שעוד לא קרו?
בפרק הזה אני מגיעה לטל באמצע הצפה רגשית, ומתחילה לפרק איתה את כל התסריטים שהמוח שלי כבר הספיק לכתוב על העתיד.

אנחנו מדברות על חרדה, על הצורך בשליטה, על הפחד שמשהו רע עומד לקרות גם כשהכול בסדר, ועל הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו והופכים מהר מאוד למציאות שאנחנו מרגישות בגוף.

וגם על השאלה מה מגיע קודם: האם אנחנו צריכות לחכות שהפחד יירגע כדי לחשוב אחרת, או שאולי דווקא שינוי המחשבה הוא זה שיכול לשנות את ההרגשה?

פרק על פחד, חוסר ודאות והיכולת לשנות את הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו.

לכולנו יש דברים שאנחנו רוצות לשנות בחיים. אנחנו יודעות פחות או יותר לאן אנחנו רוצות להגיע, מדמיינות איך החיים שלנו ייראו כשנגיע לשם, ולפעמים אפילו יודעות בדיוק מה צריך לעשות.

אז למה כל כך קשה לנו פשוט לעשות את זה?

בפרק הזה דיברנו על הפער שבין לרצות שינוי לבין באמת לייצר אותו. על הרגלים, על המוח שלנו, על הפחדים והרגשות שתוקעים אותנו במקום, ועל השיטות הקטנות שעוזרות לי להפוך דברים שאני רוצה שיקרו לדברים שאני באמת עושה.

וגם על למה, לפחות מבחינתי, לדמיין את החיים שאני רוצה זה ממש לא מספיק.

כי בסוף, מעשים משנים מציאות.

מה קורה כשאף פעם לא לימדו אותנו להתמודד עם רגשות חזקים?

בפרק הזה טל ואני מדברות על ויסות רגשי — מהנערה שהייתי, שלא ידעה להתמודד עם תסכול וכעס, ועד לשיטות שפיתחתי עם השנים כדי לא לתת לרגש של הרגע לנהל אותי.

על אוכל, דרמה, ספורט וכל הדרכים שבהן אנחנו מנסים להרגיע את עצמנו, על קבלת החלטות דווקא כשה״ברזל קר״, ועל האפשרות להרגיש הכול — בלי לתת לרגש להחזיק בהגה.

הגעתי לטל עם מטרה ברורה: לרדת במשקל. טל בכלל לא רצתה לקבל אותי, בטח לא לטיפול מרחוק - אבל אני התעקשתי. שש שנים אחר כך, אנחנו חוזרות להתחלה ומגלות שהדיאטה הייתה רק הדלת שדרכה נכנס טיפול רגשי עמוק.

בשיחה אנחנו נוגעות בקשר שבין אוכל לאהבה, בילדה שבי שעדיין מחכה שמישהו יזין אותה, ובקינוח של ארוחת שישי שמאפשר לי להרגיש, לחצי דקה, שמטפלים בי. אנחנו מדברות גם על קניות, מערכות יחסים ודופמין - ועל כל הדברים שמקיפים את הבור בממתקים, אבל לא באמת מצליחים למלא אותו.

פרק על אוכל שלא נועד רק להשביע, על הכאב שמתחת לחשק, ועל הרגע שבו העוגייה היא זו שרואה אותי.

בואו להקשיב לי בטיפול

זה הפרק הראשון של הפודקאסט, אבל הוא ממש לא הפרק הראשון שהקלטנו.

לפניו הקלטנו כמעט עשרה פרקים. התאפרנו, התכוננו, דיברנו, נחשפנו — ואז לא העליתי אף אחד מהם.

חשבתי שאני פשוט דוחה את זה. אבל ככל שטל ואני חפרנו, התברר שאני לא נמנעת מהעבודה שכרוכה בהעלאת פודקאסט. אני נמנעת ממשהו אחר לגמרי.

בפרק הזה ניסינו להבין מה מפחיד אותי יותר: לא להוציא את הפודקאסט אף פעם, או להוציא אותו ולגלות שאף אחד לא מקשיב. בדרך הגענו למקום שבו האומץ שלי הפך לפחד — ולדבר שכנראה הייתי צריכה להבין כדי שאוכל סוף־סוף ללחוץ על ״פרסום״.

אם הפרק הזה נמצא כאן, כנראה שמשהו בשיחה עבד.