הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

לעילוי נשמת נפתלי בנדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם ואוהב תורה

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לח: באמצע – לט. 6 שורות מלמטה)

א. החלוקה הכללית

לגבי הדם עצמו – כזריקה הראשונה (נפסל ביציאה, ביום ע"י כהן מכלי שרת ובאצבע על הקרן, ומה שנשאר הוא שיריים, ומצריך כיבוס.

לגבי הקרבן – זה קרבן שכבר כיפר – וזה כמו שפיכת שיירי הדם (לא מתירות את הבשר  (כי כבר הותר בראשונה), לא מפגלות, נזרקוות לאחר מיתה ולא נפסלות בכניסה להיכל).

ב. כיבוס בזריקות הנותרות

רב פפא – שלושת הזריקות מצריכות כיבוס אם הותזו לפני שנחתו על הקרן.

מקור – במשנה (צג.) –  מה שניתז מקרן המזבח לא צריך כיבוס, משמע שמה שאמור להיזרק – מצריך כיבוס (גם שלושת הזריקות הנותרות).

קושיא – שתי הנחות סותרות:

1. את אותו דיוק רב פפא צריך לעשות גם בסיפא שם, שם שניתז מיסוד המזבח לא מצריך, ונדייק שמה שראוי להישפך ליסוד (=שיירי הדם) כן מצריך כיבוס.

2. שיירי הדם לא מצריכים כיבוס ("אשר ייזה" – ולא שכבר הוזה).

תשובות:

2. רב נחמיא – דחיית ההנחה הראשונה – לא צריך לדייק כך גם לגבי היסוד, כי כוונת המשנה שגם דם הראוי ליסוד לא מצריך כיבוס (שהרי אם הכוונה לניתז מהיסוד, זה פשיטא).

1. דחיית ההנחה השנייה – רב פפא חולק על הדרשה וסובר כר' נחמיה ששיירי הדם כן מצריכים כיבוס.

[איפה ר' נחמיה אמר זאת:

a. מי שמקריב את שייר הדם בחוץ חייב. מכאן שגם מחייבים כיבוס.

דחייה – חייב אך לא מצריכים כיבוס (כמו שחייבים על אימורים בחוץ).

b. ברייתא בה מפורש שיירי הדם מצריכים כיבוס (וכן מי שמקריבם בחוץ חייב (כר' נחמיה) ושמפגלים).

דחייה – הברייאת לא מדברת על שיירי הדם (כי ברור ששיירי הדם לא מפגלים).

אז על מה היא כן מדברת? 1. על שלושת ההזאות הנותרות. דחייה – גם כן לא מפגלות. 2. על שייר הדם בחטאות הפנימיות (שכן מעכבות וממילא כם מפגלות). ולמה בסיפא שם לא הנגידו עם שיירי הדם בחטאות החיצוניות? כי גם הם מחייבים בחוץ (כר' נחמיה)].

השיעור זבחים לט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בנדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם ואוהב תורה

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

השיעור זבחים לח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

השיעור זבחים לז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(לה: במשנה – לו: סוף הפרק)

א.      מחשבת הינוח והוצאה

חכמים – כשר, ר"י – פסול (אך לא פיגול).

ב.      מחשבת על פסולים אחרים – לא פוסלים:

ליתן את הדם במקום הלא נכון (בתוך העזרה),

שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים או ערלים,

לשבור עצמות הפסח, לאוכלו נא,

לערב דם הקרבן בדם קרבן פסול,

א. ר' אלעזר – לפי שטמ"ק (אות כד): יש שני פסוקים שאוסרים הנחת הדם למחר בקרבן תודה:

"בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר…" (ויקרא כב, ל).

"וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (ויקרא ז, טו),

מהפסוק השני: אם אינו עניין להינוח, תנהו עניין למחשבת הינוח של האימורים.

קשה:

1.      הרי הפסוק תפוס בברייתא אחרת ללמוד איסור הנחה גם לקרבנות נוספים.

תשובה:

אם היה רק לאיסור הותרה, היה כתוב "לא תותירו", כמו שבדרך כלל האיסור כתוב.

כיוון שכתוב "לא יניח", מכאן שבא ללמד גם למחשבת הינוח.

2.      זה מקור למחשבת הינוח. מה לגבי מחשבת הוצאה?

3.      הרי יש ברייתא מפורשת ששם ר"י לומד מסברא!

ב. ברייתא: סברא – כיון שאם הניח בפועל – נפסל, גם אם חשבת על כך – נפסל.

קשה: אם כן, למה רק במחשבת הינוח ולא בשאר המקרים במשנה?

תשובות (הראשון בונוס, את השאר חייבים):

A. מחשבה על דבר שתלוי באחרים – לא פוסלת, כי מי אמר שיקשיבו לו?

לכן מחשבה שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים/ערלים – לא נחשבת.

(אך במחשבת פיגול זה כן מפגל, כי שם התורה אסרה בפירוש).

B. רק מחשבה על מעשה שיפסול את הקרבן לגמרי – פוסלת.

לכן מחשבת הינוח או הוצאת הדם – פוסלת.

מחשבת הינוח או הוצאת האימורים – פוסלת מדרבנן (כי הרי גם אם יעשה כך בפועל, הקרבן מכפר, אך כיוון שדומה לדם – גזרו (שטמ"ק ועוד)).

אך שאר הפעולות שבמשנה לא פוסלות את הקרבן, ולכן גם המחשבה עליהן לא פוסלת:

1.      לשבור עצמות הפסח/לאוכלו נא, – אסור, אך הקרבן לא נפסל למפרע (בנא גם לא יוצא יד"ח, אך הקרבן כשר)

2.      שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים או ערלים, – פוסל את הבשר, לא את הקרבן (מכפר)

3.      לערב דם הקרבן בדם קרבן פסול – לפי ר"י מין במינו לא בטל, ולכן מדאורייתא ניתן לזרוק את התערובת (ורק רבנן גזרו, ואולי רק לכתחילה), ולכן המחשבה על כך לא פוסלת.

4.      ליתן את הדם במקום הלא נכון (בתוך העזרה) –

למעלה במקום למטה להפך – אם זרק כך הבשר פסול, אך הקרבן מכפר ("שלא במקומו כמקומו", כשמואל בדף כו).

בפנים במקום בחוץ ולהפך (אם הכניס דם חטאת פסול לגמרי) – בעיה!

C. לגבי מחשבה לזרוק את דם החטאת בפנים:

יש גזירת הכתוב שמחשבה על חוץ למקומו (גם סתם הוצאה, ללא זריקה) פוסלת רק במקום שראוי (בזמן היתר הבמות) לשלושה דברים: לדם, אימורים ובשר. ולכן מחשבה על הכנסה להיכל לא פוסלת (קרן אורה).

אך קשה –

בברייתא מפורש שר"י כן פוסל במחשבה לזרוק את דם החטאת בפנים:

"לא תזבח… דבר רע" לומד ר"י שמכאן שאם שחט חטאת על מנת להכניס את דמה – פסולה.

וזה נגד משנתנו שלא הזכירה פסול זה.

תשובה:

יש שתי דעות מה ר"י אמר, ומשנתנו כמשנה בפב: שלא פסל.

במשנה אומר ר"י שאם הכניס בשוגג, וכיפר, כשר.

משמע שהכניס במזיד וכיפר (זרק) – פסול.

ויוצא: הכניס ולא זרק – כשר.

מכאן שאם רק חשב להכניס – ודאי שכשר.

[שוטנשטיין ע"פ תוס':

לפי כולם הכנסה וזריקה בחטאת פוסלת. אבל המחשבה על זריקה בפנים היא חסרת משמעות – כי הרי זה לא באמת זריקה, זה רק נחשב זריקה לצורך הפסול. לכן, מה שקובע לגבי המחשבה היא רק עצם ההכנסה:

הברייתא: עצם ההכנסה פוסלת, ולכן המחשבה על כניסה (גם בלי זריקה) פוסלת.

למשנתנו ומשנה בפב: – עצם ההכנסה לא פוסלת. לכן גם המחשבה עליה (אפילו עם זריקה) לא פוסלת].

(לו. 1-)

[אגב, גם לגבי חטאת ששחטה בדרום (שפסולה), האם יש בזה מלקות, יש שתי דעות מה אמר ר"י: בברייתא הנ"ל – חייב, בברייתא אחרת – לא חייב].

(לו: 6+)

[תזכורת מדף כט: –

חשב בעבודה אחת מחשבת פסול ובעבודה אחרת מחשבת פיגול:

לחכמים – בכל מקרה אינו פיגול, כי יש מחשבה אחרת מעורבת.

לר"י – רק אם מחשבת הפסול קדמה למשחבת הפיגול – אז אינו פיגול].

לחכמים – ודאי שזה פיגול, כי מחשבת הינוח כלל לא פוסלת.

לר"י – ר' אבא: אפילו שמחשבת הינוח פוסלת, בכל זאת מודה שזה פיגול

          סברא: בכל מחשבת פיגול יש קודם מחשבת הינוח ("אניח למחר ואז אזרוק")

          דחייה:

1.      סברא – במחשבת פיגול שתי המחשבות הן במשחבה אחת, כאן מדובר בשתי מחשבות נפרדות.

2.      ברייתא שראינו כו: – חשב לתת למעלה/למטה – כשר.

חשב לתת למעלה/למטה למחר – פסול, והסברנו שם: כי זה לר"י שמחשבת הינוח פוסלת (וזה לא כרת, כי למעלה/למטה אמנם מכפר, אבל הבשר פסול, ולכן אינו פיגול).

ואם אחר כך גם חשב מחשבת פיגול – אינו פיגול.

(לו: באמצע)

רב חסדא: אפילו לחכמים, שאם יש מחשבת פסול מעורבת – לא פיגול, כאן זה פיגול.

סברא: זו לא מחשבת פסול שפוסלת את הקרבן עצמו, אלא רק אכילה לא ראויה.

רבא: ראיה – הרי בכל פיגול, המחשבה נעשתה בזמן שהבשר עוד לא ראוי לאכילה (כי הרי הדם לא נזרק), ובכל זאת יש פיגול. אז גם כאן – כשהאכילה לא ראויה – יש פיגול.

דחיית הראיה (לא דוחים את הדין): בפיגול רגיל, ברגע שייזרק הדם, לולי הפיגול, האכילה הייתה ראויה. כאן – גם כשיזרק הדם, האכילה עדיין לא ראויה. לכן זה לא דומה, אבל בכל זאת – זה אכן פיגול (כי כאמור, הבעיה לא בקרבן עצמו, אלא בדראכלו אותו).

שלב ה (בדרך אגב) – רב חסדא: בשר פסח שלא הוצלה, חייבים עליו משום טומאה

למרות שהדין הוא שבשר שלא ניתר – לא חייבים עליו משום טומאה (אם טמא יאכל אותו),

כאן חייבים, כי העובדה שלא ניצלה היא לא בעיה בקרבן עצמו אלא בתהליך שאחר כך. מבחינת הקרבן הבשר ניתר.        

(מובא כאן כי דומה לדין הקודם שהבעיה לא בקרבן עצמו, וגם בגלל המשך הדיון שדומה).

רבא: ראיה – הרי אימורי קודשים קלים אסורים באכילה (מלקות), ומי שיאכל אותצם בטומאה חייב כרת. מכאן שאפילו שהבשר לא ראוי – חייבים.

דחיית הראיה (לא דחית הדין): אימורים ראויים לתפקידם (לגבוה). בשר פסח שלא הוצלה לא ראוי לכלום, אז אולי לא חייבים עליו, קמ"ל שכן.

השיעור זבחים לו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

השיעור זבחים לה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(זבחים לד. שורה 11)

א. תזכורות:

ביאה במקצת – ר"ל – לוקה, רי"ח – לא לוקה.

טמא שנגע בקודש – ר"ל – לוקה, רי"ח – לא לוקה.

טמא שאכל קודש – אחרי זריקת הדם – יש כרת וכן לוקה (ר"ל – בכל קודש לא תגע, רי"ח – גז"ש לביאת מקדש בטומאה)

לפני זריקת הדם – אין כרת,

האם לוקה? ר"ל – לוקה ("בכל קודש לא תיגע")

            רי"ח – לא לוקה (הגז"ש רק על אחרי הזריקה).

א. טהור שאכל בשר טמא

אחרי זריקת הדם (ויקרא ז) – "יט – וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר-יִגַּע בְּכָל-טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל-טָהוֹר יאכַל בָּשָׂר. כ –  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".
לפני זריקת הדם – כאן לא נחלקו, אלא:

אביי – לכו"ע שלוקה (וְהַבָּשָׂר – לרבות עצים ולבנוה שנטמאו, וכן בשר לפני זריקה).

רבא – לכו"ע לא לוקה (היקש לכרת באדם טמא, שזה רק אחרי הזריקה).

    מה עם הדרשה שהביא אביי? שם קדשו בכלי שרת, למשל שחתה במחתה של קודש (אך בבשר – צריך שיקרבו מתיריו), ואז יש כרת על אכילתם כשהאיש טמא, ומלקות כשהם טמאים.

ג. המעלה איברי בהמה טמאה (כלב) על המזבח

עשה – "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם… אם עולה קרבנו מן הב

הבנה א – האם לוקין על לאו שבא מכלל עשה? ר"ל – לוקים, רי"ח – לא לוקים.

דחיית ר' ירמיה לר"ל – ברייתא – "אותה תאכלו" ולא הבא מכלל עשה – עשה (ולא לוקים).

אלא –

הבנה ב (ר' יעקב), בטמאה – לפי כולם רק עשה,

והמחלוקת בחיה טהורה (צבי) –

רי"ח – עשה (מהפסוק הנ"ל)

ר"ל – כלום (הפסוק למצווה. אמנם מודה שאסור טמאה ("רש"י מנחות ו. "ממשקה ישראל").

דחיית רבא לר"ל מברייתא – שלומדת מהחזרה של בקר וצאן – שלא רק שאין חיוב להביא אלא גם לא כשר (כרב האומר לתלמידו להביא רק חיטין, והביא גם שעורים).
תיובתא דר"ל, ויש איסור עשה (ולא לוקין).

א.האם זריקה פסולה עושה שיריים לשאר הדם ופוסלת?

הקדמה על שאריות הדם – הדין הרגיל – לא צריך לזרוק את כל הדם מהצואר והכלי, ומה שלא זרק:ו מהכלי – שיריים ונשפך ליסוד המזבח, ומצואר הבהמה – נשפך לאמת המים.

1. שואל ר"ל – אם פסול קיבל וזרק – האם מה שבצוואר נדחה וכבר אי אפשר לקבל שוב (כמו "שיריים") והכל פסול? (ראשונים – א. הדם שבכוס ודאי נדחה. ב. מחלוקת אם כשר קיבל ופסול זרק).

עונה רי"ח – לא עושה שיריים.

2.שואל ר"ל – אם זרקו דם פסול (שיצא), האם השאר שיריים? רי"ח – אותו דין כמו בפסול שזרק.

3. שואל אביי – מה דין שאר הכוסות שקיבלו בהם דם אך לא זרקו מהם? רבה: מחלוקת תנאים – רבנן – לאמת המים (כמו מהצוואר), ר"א בר"ש – ליסוד מזבח (כמו מהכוס ממנה זרקו). (מקור המחלוקת "ואת כל דמה" "ואת דמו").

ב. גם תהליך שנעשה לא טוב, ניתן לתקן

A. פעולות אחרי הקבלה: העברה לפסול/שמאל/כלי חול – ניתן לתקן. צריכותא – בכל אחד מהם יש סיבה להקל.

B. המשך המשנה – נשפך הדם – ניתן לאסוף ולזרוק. זרקו במקום שגוי – יקבלו שוב.

C. למה אין כאן בעיית דיחוי?

1. רב ירמיה – המשנה כחנן המצרי שאין דיחוי.

2. רב אשי – גם לר"י שיש דיחוי, כאן לא נדחה כי בידו לתקן (כמו שאמר ר"י שבפסח זרקו למזבח  דם מהרצפה).

השיעור זבחים לד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

השיעור היום מועבר על ידי הרב דובי שחור

השיעור זבחים לג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

השיעור היום הוכן ע"י הרב דובי שחור

השיעור זבחים לב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שמואל בן סולטנה ורבי ז"ל

Download

(לא. 3+ עד לא: סוף פרק כל הזבחים)

במשנה – חוץ לזמנו וחוץ למקומומצטרפים לכזית לפסול, אך לא לפגל.

גמרא – מה הדין אם היו 3 חצאי זיתים – שניים מהם חוץ לזמנו ואחד חוץ למקומו?

זמן – מקום – זמן:

          רב המנונא – פסול. כי הזמן והמקום מצטרפים ופוסלים, והזמן השני כבר לא משפיע.

רבא – פיגול. הזמן הראשון  חוזר וניעור ומתחבר לשני.

ברייתא של בר קפרא (3 גרסאות):

רב דימי – מסכים לרב המנונא. אבל מקום – זמן – זמן – כן פיגול, כיון שהם צמודים, הם מתחברים.

          רבין – גם מסכים לרב המנונא, ולדעתו גם מקום – זמן –זמן לא מפגל,

                     אבל – זמן – זמן – מקום – מפגל.

רב אשי – מסכים לרבא, והברייתא מוסיפה שגם זמן – מקום + זמן (על כזית אחד) – מפגל, אפילו שהיה מקום לומר שכיוון שבאו יחד אולי הם כיחידה אחת ורק פוסלים. קמ"ל שעדיין הזמן מצטרף לזמן ומפגל.

ראיות רב המנונא ורבא:

טהרות א,ה:

רישא –

חצי ביצה ראשון שהתערבב עם חצי ביצה שני – מטמאים כקל שבשניהם (שני).

סיפא –

ביצה ראשון וביצה שני שבללן יחד, מטמאים כראשון.

חילק לשניים – מטמאים כשני (כי אין ביצה ראשון בכל חצי).

חזר ובללן – שוב מטמאים כראשון (כי כעת יש שיעור).

          רב המנונא לומד מהרישא:

כי הוא מדייק שהם מטמאים כקל שבשניהם,ף גם אם אחר כך ערבב אותם עם עוד חצי ביצה ראשון. כלומר שהחצי הקודם לא חוזר וניעור.

דחייה: לא נכון. אולי כשערבב אז כן חוזר וניעור.

          רבא לומד מהסיפא:

                     שאם חזר ובללן – הראשון חוזר וניעור.

דחייה – שם כבר היה ביצה שלימה של הראשון, בזה גם רב המנונא מודה,

אך אצלנו (במחשבת זמן) החצי של המקום נכנס עוד לפני שבכלל היה שיעור שלם של זמן, ובזה לא אומרים שהראשון ניעור.

(לא. שליש תחתון)

בסוף המשנה: מחשבת הקטרה ואכילה לא מצטרפים לכזית וכשר. הגמרא מביאה 3 איבעיות ובשלושתם עולה הדין הנ"ל.

1.      ר' ינאי – חישב על אכילת כלבים למחר זה פיגול (שיש פסוק שנקרא אכילה).

מתקיף ר' אמי – אז גם אכילת אש?

והרי מהמשפט הנ"ל במשנה למדנו שאכילה והקטרה לא מצטרפים (שפת אמת – משמע שגם בבשר אכילה ושריפה לא מצטרפים), כלומר שאכילת אש לא נחשבת כאכילה ביחס לבשר.

תשובה: אכן אכילת אש וכלב נחשבים אכילה בבשר. מה שבמשנה לא מצטרף זה כי דיבר על הקטרה, שזה ביחס לאימורים, ומחשבה על האימורים והבשר לא מצטרפים (שפת אמת).

2.      רב אשי – חשב ששני בני אדם יאכלו כל אחד חצי כזית?

האם הולכים לפי הבהמה, וזה כזית אחד, או לפי האכילה – וזה שני חצאים?

אביי – ממשנתנו: חצי לאכול וחצי להקטיר – כשר, משמע ששתי אכילות של שני אנשים של חצי זית כן מצטרפות. שמע מינה.

3.      רבא – חשב שאחד יאכל אך לא תוך כדי אכילת פרס?

האם כפי שהקטרת המזבח איננה תוך אכילת פרס כך גם אכילת האדם (הרי שניהם נלמדו מאותו הפסוק, אז אולי יש להקיש).

אביי – שוב ניסיון להביא ראיה דומה ממשנתנו: דווקא אכילה והקטרה לא, אבל אכילה ואכילה שדומה להקטרה באורך הזמן שלה – מצטרף.

דחייה – אולי במשנה מדובר שחשב על הקטרה על אש חזקה שהייתה שורפת מהר.

(לא: רבע עליון)

כאמור, המשפט האחרון – מחשבת הקטרה ואכילה לא מצטרפים לכזית וכשר. הגמרא מביאה 3 איבעיות ובשלושתם עולה הדין הנ"ל.

הגמרא מניחה שהמשפט מיותר.

כי ברישא למדנו שמשחבת אכילה על אימורין לא מפגלת

וממילא: מחשבת אכילה על חצי זית בשר ואכילה על חצי זית אימורים ודאי שלא מפגלת,

וקל וחומר שמחשבת אכילה על חצי זית בשר והקטרה של חצי זית אימורין לא מפגלת (שכאן זה 2 פעולות שונות).

בסוף הגמרא תדחה את זה:

אכילה על אימורין לא מפגל, ולכן לא מצטרף לאכילה על בשר

אבל הקט    רה על אימורין שזה דרכו, אולי כן מצטרף לאכילה על בשר.

בזמן שהגמרא חשבה שהמשפט מיותר – מה לומדים ממנו?

1.      שאכילה והקטרה לא מצטרפים, משמע שאכילה ואכילה של בשר מצטרפים (כלומר הדין הפשוט שמחשבה על שני חצאים מצטרפים).

דחייה: את זה ניתן ללמוד מהרישא (שמחשבה על חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא מצטרפים לפגל, משמע שחוץ לזמנו וחוץ לזמנו כן מצטרפים).

2.      שאכילה (בשר) והקטרה (אימורים) לא מצטרפים, אך אכילה (בשר) ואכילה (אימורים) כן!

כלומר שגם מחשבה על "שלא כדרכו" מפגל (אכילת אימורים, הקטת הבשר).

וזה קשה, כי בהמשך המשנה מפורש ש"שלא כדרכו" לא מפגל,

תשובה: זו מחלוקת תנאים (לה.) – תחילת המשנה כרבנן שלא מפגל, המשפט האחרון כר"א שמפגל.

].

השיעור זבחים לא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(כט: במשנה – לא. שורה 3)

 א. המשנה

A. דעת רבנן – מחשבת אכילה על הראוי לאכילה ומחשבת הקטרה על הראוי להקטרה.

B. כרת דווקא כשקרב המתיר כמצוותו (כלומר שחוץ ממחשבת חוץ לזמנו, לא עירב מחשבות פסול נוספות (לעיל נלמד מ"לא יחשב"),

כלומר – או שהכל בחוץ לזמנו, או שבשאר לא חשב כלום (“בשתיקה")

אבל אם עירב, פסול ואין כרת (דוגמאות – עירוב של חוץ לזמנו ומקומו/שלא לשמה בפסח בעבודות שונות או בכל העבודות).

C. האם המחשבת הורסת גם כשבאה אחרי מחשבת הפיגול?

ר"י – צריך דווקא לפני (אחרת – כבר הוקבע כפיגול).

חכמים – גם לפני וגם אחרי (מה שקובע זה סוף עבודות הקרבן).

D. כזית שלא בזמנו וכזית שלא במקומו

אילפא – גם כאן הכוונה בשתי עבודות (והחידוש הוא בחצי זית).

רי"ח – החידוש כאן זה עירוב של זמן ומקום באותה עבודה. וגם כאן ר"י אומר שאם מחשבת הזמן קדמה – זה פיגול. סברא – 1. תפוס לשון ראשון. 2. בהמשך נראה (אביי) – שכבר הוקבע כפיגול בשלב הראשון של אותה עבודה.

דחיית אילפא

למה כתוב "זה הכלל" בר"י? (הרי זה כתוב בתחילת המשנה)? קשיא.

[חצי כזית בחוץ וחצי למחר – פסול (גם בלי בעית עירוב מחשבות, פשוט אין שיעור לפיגול).]

D. צירוף של אכילה והקטרה בפיגול – לא מצטרפים לכזית.

ב. דיון על "תפוס לשון ראשון" בתמורה

"הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים"

ר' יוסי – מתייחסים לשתי הלשונות: אם התכוון לשניהם – חצי חצי, אם חזר בו – רק עולה.

ר"מ – רק עולה.

ספקות בדעת ר"מ (איבעיא להו):

A. מה סברת ר"מ?

(נפק"מ – אמר "תמורת עולה ושלמים" – האם כאן מודה ששניהם חלים?)

(אם סובר תפוס לשון ראשון – אז גם כאן ראשון (עולה), אם סובר שחזר בו, אז כאן לא חזר בו והתכוןן לשניהם).

רב דימי – ר"מ – תפוס לשון ראשון, כר"י של משנתנו.

אביי (רבה בב"ח–רי"ח) – ר"מ ורי"ס הולכים לפי כוונתו ואין תל"ר,

(ולכן אם אמר בפירוש שתחול עולה ואח"כ שלמים – רק עולה, אמר יחולו שתיהן יחד (לא זו בלי זו) – חלו שתיהן, אמר תמורת עולה ושלמים – שתיהן. והמחלוקת בכוונת האדם – לר"מ התכוון לחזור בו, לרי"ס – התכוון לשתיהן בבת אחת).

B. לחצות מהו? בהנחה שסובר "תפוס לשון ראשון", אם אמר בפירוש שיהיה "חצי עולה וחצי שלמים" – ששני חלקי המשפט לא סותרים, האם גם כאן אומרים תל"ר? (ופושטת קדושת העולה בכולה?)

אביי – אין תל"ר, וזה עולה+ שלמים וחוצים,

רבא – יש תפוס לשון ראשון.

ראיית רבא לאביי – ממשנתנו לפי רי"ח – ר"י סובר תפוס לשון ראשון באותה עבודה שאמר כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו, אפילו ששני החלקים לא סותרים.

דחיית אביי – שם מדובר שחשב את שתי הזיתים אחד אחרי השני (וזה בעצם לא תל"ר, אלא שהוקבע כבר כפיגול), ואין ראיה לכשחשב בבת אחת- שאז אולי נחשב עירוב.

[הנחות הדחייה: 1. רש"י – מפגלין בחצי מתיר (מא:). 2. בשחיטה – ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. בקמיצה (מנחות יב.)– קמיצת הסולת והלבונה. ובמנחת חוטא (שאין לבונה): אביי – בזה ר"י לא חלק ותופסים שתי הלשונות. 2. רב אשי – כל מחשבה בפסיעה נפרדת בהולכת הקומץ.

ג. דיון על תפוס לשון ראשון במשנתנו (כזית(ו)כזית)

בהנחה שסברת ר"י היא תל"ר.

3 רמות:

רמה 1 –כזית כזית

רמה 2 –כזית וכזית

רמה 3 –כזית מחר וחוץ למקומו.

עולא – האם ר"י במשנה ב1 או 2? (לוי – האם ר"י גם ב-3?)

תא שמע – רבי שנה את המשנה לר"ש ברבי ברמה 2.

[ולכן לר"ש ברבי היה ברור שרמה 3 לא, אבל ללוי רק אמר רמה 1, ולכן התלבט לגבי 3.

ולמה לוי לא שאל אותו על רמה 2?

כי אם יענה שתל"ר, עדיין לא ידע מה הדין ברמה 3 (אולי שם מודה ר"י).

ואם יענה ברמה 3 שלא, איך ידע מה הדין ברמה 2? ידע שאם ר"י מודה בזה, רבי יכעס עליו ויאמר לו – הרי אפילו כזית וכזית רבי מודה, וכך ידע לוי הדין בשניהם].

השיעור זבחים ל – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.