הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

להצלחה ונחת של הרך הנולד לביא בן הרוש והאם דניאל

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

(זבחים כח. למטה – עט: במשנה)

חלק א – מקור ההבדל בין מחשבת חוץ למקומו לחוץ לזמנו

הפסוקים:

פרשת צו (ויקרא ז) –

טז וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה, זֶבַח קָרְבָּנו, בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל.  יז וְהַנּוֹתָר, מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.  יח וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר-זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא.

פרשת קדושים (ויקרא יט) –

ה וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים, לה', לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחֻהוּ.  ו בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד-יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.  ז וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה.  ח וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי-אֶת-קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

[ברור לכולם שהפסוקים לא באים לפסול את הקרבן אם בפועל אכל אחרי הזמןאלא הנושא זה מחשבה בזמן עבודת הקרבן (מחר נוכיח זאת)]

שמואל – המקור הוא משני פסוקים.

ונחלקו בהבנת שמואל –

A. רבה – רק מהפסוק בצו:

ואם האכול יאכל ביום השלישי – חוץ לזמנו,

פיגול יהיה – מיותר, ומלמד על חוץ למקומו.

ממנו עונה תישא – רק על עוון אחד יש כרת – חוץ לזמנו.

קשה – למה הכרת דווקא בחוץ לזמנו? (מצד אחד בו פתח, מצד שני חוץ למקומו צמוד לעונש).

עונה רבא (סוף כח:) – גז"ש "עוון" מנותר (לומדים שני דברים: 1. כרת. 2. שהכוונה לחוץ לזמנו (שדומה לנותר בזמן ובמה).

[ולמה כתוב שלישי בקדושים? ללמד שדווקא בחושב על מקום שמשולש בדם, בשר ואימורים, ולא למשל אם חושב על ההיכל או קה"ק (ולא ניתן ללמוד זאת מצו, כי כולנו לחשוב ששם זה פרט וכלל)].

B. אביי – משני הפסוקים

הפסוק בצו – חוץ לזמנו, ויש כרת.

הפסוק בקדושים – חוץ למקומו (אם אינו עניין…),

והעונש כרת שם – לגבי נותר ממש (עונו – רק אחד הדברים בפסוק עם כרת).

קושיות:

a. קשה – מניין שהעונש לגבי נותר, אולי זה על חוץ למקומו?

1. צריך שיהיה דומה למחשבת חוץ לזמנו

יש גז"ש ש"עונה תישא" בפרשת צו זה כרת, ולכן סביר שעוונה תישא שבקדושים דומה לו.

ממילא – נעמיד שמדובר בנותר, שהוא דומה למחשבת חוץ לזמנו בשני דברים: זמן, במה.

דחיית התירוץ – אולי זה בחוץ למקומו, ודומה לחוץ לזמנו בארבעה דברים! מחשבה, קצת (חשב על קצת – פוסל הכל), דם (דווקא בעבודות הדם), שלישי (בשני הפסוקים "שלישי" מיותר (אמנם זה מכון גם אם הפסוק השני לגבי נותר).

2. רי"ח – היקש "קודש קודש" לאיסור נותר בשמות כט – "ושרפת את הנותר… לא יאכל כי קודש הוא", שגם אצלנו הנושא הוא נותר.

b. קשה – אולי נהפוך: צו – חוץ למקומו (כרת), קדושים – חוץ לזמנו (בלי כרת).

תירוץ: כמו התירוץ ה-1 בקושיה הקודמת: כיון שרוצים גז"ש בין צו לנותר, סביר שהם דומים,

ולכן סביר שמדובר בחוץ לזמנו, שדומה לנותר בזמן, במה.

דחייה – [הגמרא יכלה לומר – אולי מדובר בחוץ למקומו, שדומה לנותר במחשבה, קצת, דם ושלישי].

אם דומה, עדיף להצמיד אותו לנותר מאשר רק לעשות גז"ש.

חלק ב (כט. שליש עליון) – מניין שהפסוק בקדושים לא מדבר על נותר אלא על מחשבה בעבודת הקרבן?

א. תנו רבנן

1. ר"א

a. סברא – לא יתכן שאחרי שכשר, יחזור וייפסל.

דחיית ר"ע – זבה שטבלה ביום השביעי טהורה, ואם תראה – טמאה שוב למפרע.

b. פסוק – "לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ" – נפסל בשעת ההקרבה.

(ואין לומר שבא לפסול גם את הכהן ("המקריב"), כי כתוב "אותו" (ואגב, בן עזאי לומד מ"אותו" דין אחר, ראה להלן)).

2. אחרים – "לא יחשב".

[דיון בדעת אחרים (עמוד ב שליש) – מה ר"א למד מ"לא יחשב" – כרבי ינאי:

1. שמחשבת פסול אחרת מוציאה מידי פיגול.

2. רב מרי – שלוקים על מחשבת פסול בקודשים (ור' ינאי כשיטת ר"י שלוקים על לאו שאין בו מעשה).

ב. דעת בן עזאי

"אותו" – שבמקריב נדרו אחרי ג' רגלים – אין דין של "לא ירצה".

שני דיונים:

A. מניין שלא פוסל את הכהן?

1. לומד כאחרים שהמקור הוא מ"לא יחשב", וממילא אין סיבה לחשוב שפסול מ"המקריב".

2. "לא ירצה" – מתייחס לזבח.

B. לכאורה יש מקור אחר למאחר נדרו שהקרבן כשר –

1. לגבי בכור שעיברה שנתו שכשר – לומדים היקש ממעשר, וסביר שמבכור נלמד גם לנדר.

תירוץ – לא לומדים מכור לנדר, בכור לא מרצה, אך נדר מרצה (מכפר על חטאים, ביטולי עשה, עושים שלום).

2. "לא תאחר לשלמו… והיה בך חטא" – בך ולא בקרבן.

תירוץ – לימוד זה נצרך ל"בך – ולא באשתך" (משאכ" בגזלן שלא משלם, שאשתו מתה).

השיעור זבחים כט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(כז: במשנה -כח. למטה)

המשנה – מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו.

א. עור האליה

אחת הדוגמאות – חשב לאכול עור האליה חוץ למקומוזמנו – פוסל/כרת.

A. הדעות והסבר המשנה:

שעור האליה – אליה

שעור האליה לא כאליה

החידוש – היתה הו"א שדווקא לעניין טומאה נחשב כבשר, אך לעניין אכלילת קודישם לא (“למשחה"), קמ"ל שכן.

תשובות:

1. מדובר בגדי (לא מוקטר).

2. אכן יש לגרוס זבח (כלומר – גם בשלמים פוסל).

השיעור זבחים כח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כז. באמצע – כז: במשנה)

א. ר"ל –

מבחינת הדין הוא כמו שמואל: זריקה למעלה/למטה ולהפך – הבשר פסול, הדם מכפר.

המשנה שפוסלת פוסלת לגמרי, כי גם חשב מחשבת חוץ לזמנו (="אמירה", בניגוד ל"שתיקה").

אך אינו פיגול, כי זו זריקה שלא מתירה את הבשר.

      והגמרא מקשה על ר"ל את שתי הקושיות שהקשתה על שמואל ומתרצת כנ"ל.

רי"ח – חולק על ר"ל ושמואל:

זריקה למעלה/למטה פסולה לגמרי (פסול פאסיבי), ולא מכפרת, ולכן במשנה פסול.

וקשה:

1. למה במשנתנו כתוב פסול ובדף לב. כתוב לקבל שוב?

      כאן לא נשאר דם הנפש, שם נשאר ויכול לקבל שוב.

2. למה כתוב במשנתנו – פסול, ואין בו חיוב כרת.

לר"ל זה מובן, כי חשב מחשבת חוץ לזמנו ויש חידוש שאינו פיגול,

לשמואל זה מובן באופן דומה: שהמשנה מחדשת שגםאם היה חושב מחשבת חוץ לזמנו, זה לא מפגל).

אך לרי"ח – אכן קשיא, כי הרי הזריקה פסולה לגמרי, אז ברור שאינו כרת.

3. סברא – אם לא נחשב כמקומו, שיחשב כמו דם שקיבלו אותו ואז נשפך על הרצפה, שאפשר לאסוף ולזרוק שוב(לשמואל ור"ל ודאי שלא ניתן, כי הדם כבר כיפר).

דחייה – אמנם לא נחשב כמקומו והקרבן פסול לגמרי, אבל המזבח קולט את הדם ולא ניתן לאסוף אותו.

(כז. 7-)

ברייתא א –

הברייתא לא מובאת, אבל האמוראים מתייחסים אליה:

נזרק במיקום לא נכון, האם יאספנו? מחלוקת ר"ש ור' יוסי.

קודם כל, ברור שלפי שניהם פסול לגמרי (כדעת רי"ח). כי אם מכפר – ודאי שלא ניתן לאסוף.

ברור גם שזהו פסול פאסיבי, כלומר אם נשא רדם אפשר לקבל שוב, ואם ניתן לאסוף אז ניתן לאסוף.

המחלוקת היא האםכשנזרק לא במקום הנכון – המזבח קולט, ואז לא ניתן לאסוף.

גרסת רי"ח –

אם נזרק למשל ביד שמאל או מחשבה פסולה אך במקום הנכון – אי אפשר לאסוף.

המחלוקתכשנזרק למעלה/למטה –

ר"ש – מותר, רי"ס – אסור. והמשנה כרי"ס.

רב חסדא –

אם נזרק למעלה/למטה – לפי כולם לא אוסף,

והמחלוקתאם נזרק בפנים/בחוץ –

רי"ס – מותר, ר"ש – אסור (והמשנה שאוסרת גם בפנים/בחוץ כר"ש).

[הערה: יוצא מכאן ומהמשך המסכת שמחלוקת האמוראים בנוגע לזריקה שלא במקום היא בעצם גם  מחלוקת תנאים:

רי"ס ור"ש (ורי"ח) כאמור – פסול (ועקרונית ניתן לקבל שוב/לאסוף)

ר"י (לו., שמואל ור"ל) – הדם מכפר (ואז ברור שלא ניתן לקבל שוב או לאסוף).

ברייתא ב: ראיה שגם לר"י המזבח קולט

"זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה"

תורת העולה – מרבה שגם אימורים של קרבנות פסולים, אם עלו לא ירדו.

זאת, היא, העולה – בא למעט. מה ממעט?

      ר"י – שלושה פסולים שכן ירדו: נשחטה בלילה, נשפך דמה, יצא דמה. כל השאר לא ירדו.

      ר"ש – מרבה כל שפסולו בקודש שלא ירדו (גם את השלושה וגם נתן למעלה/למטה ועוד),

      וממעט שלא פסולו בקודש (רובע ונרבע, נעבד לע"ז ועוד).

יוצא שלפי ר"י –

נשפך הדם, "אם עלו – ירדו",

נזרק למעלה/למטה, אם עלו – לא ירדו.

למה? לכאורה כי נשפך הדם, ניתן לאסוף, ואם לא אספו, פסול לגמרי, וירדו.

אך נזרק למעלה/למטה, המזבח קולט, ואמנם פסול לגמרי, אבל הדם התקדש. ואם עלו – לא ירדו.

[ומקשה התוס': הרי בדף לו ר"י אומר שלא במקומו כמקומו, אז ממילא הדם מכפר ולכן לא ירדו, ולא בגלל שהמזבח קולט, עי"ש (כז: ד"ה לאו)].

ולכן, אם העלו קומץ מנחה או אימורים במזבח הפנימי – לא ירדו.

      שאלות:

1.  זה ברור.

הרי בבברייתא של "אם עלו" ראינו שאם נתנו דם חיצוני בפנימי,  והעלו את האיברים (בחיצוני) – לא ירדו.

ובפשטות זה גם בחטאת, אפילו שדם שחטאת שנכנס נפסל.

מכאן שמזבח הפנימי מקדש גם פסולים.

דחייה – יכולנו לומר שזה לגבי דם, שבכל זאת יש מצבים שמוקרב בפנימי.

אבל קומץ או איברים אולי לא. קמ"ל שכן.

2.  יש ברייתא סותרת:

אומרים אם עלו לא ירדו – רק בחיצוני ורק בראוי לו!

דחייה – הכוונה כך: בחיצוני אומרים את זה רק בראוי לו, בפנימי – אפילו בלא ראוי לו

(כי הפנימי קדוש יותר – הוא לא אדמה אלא כלי שרת שנמשך).

השיעור זבחים כז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כה: 2- כז: באמצע)

אגב הדין של רבי שגם בקבלה צריכה להיות תמימה.

הבעיות: 1. שחיטה בחוץ. 2. פסול יוצא (דם או בשר שיצא מהעזרה). 3. מום.

מבחינת השחיטה – אין בעיה. לכתחילה היא צריכה להיות כולה בפנים, אבל בדיעבד מספיק רוב (רש" ותוס').

מבחינת פסול יוצא – כשהרגליים בחוץ והוא שוחט, יוצא שדם שהיה בחוץ (ברגליים) נכנס לכלי ועולה על המזבח. לכן מה הוא עושה? חותך את הרגליים כדי שהדם מהרגליים לא יגיע לכלי.

לגבי זה כמה דברים:

1. והרי החיתוך הוא מום?

מדובר שחתך אחרי השחיטה.

והרי גם בקבלת הדם אסור מום (כמו שראינו אתמול (לכן הסוגיה הובאה כאן))?

מדובר שחותך רק עד העצם (עוצר את הדם, לא נחשב מום).

2. ר' אמי – דווקא כשחתך לפני קבלת הדם.

פסול יוצא מתחיל רק בקבלת הדם (ראשונים).

a.   והרי דם הבלוע באיברים לא נחשב דם

הבעיה אינה הדם אלא שמנונית בדם (=בשר).

b.  והרי בשר קודשים קלים שיצא לפני הזריקה זו מחלוקת אמוראים אם נפסל!

כאן מדובר בקודשי קודשים.

(כו. רבע עליון)

אגב:

[בדף פט: – רי"ח – לא נפסל, ר"ל – נפסל].

ברייתא[1] –

ק"ק – שוחטים ומקבלים בצפון, קק"ל – בכל העזרה.

בהמה שנשחטה ואז פרכסה ועברה את הגבול:

        יצאה מהצפון לדרום – כשרה (פסול יוצא זה רק מחוץ לכל העזרה).

        יצאה מהעזרה – פסולה.

        מכאן שגם קק"ל שיצאו לפני הזריקה נפסלים.

        דחייה: אולי הכוונה שרק האימורים נפסלים (כי הם אמורים לעלות על המזבח, אז נחשבים כק"ק).

אגב:

שאל אבוה דשמואל את שמואל – אם רגליה בחוץ האם ניתן לשחוט?

שמואל – לכתחילה לא – "והביאום לה'" – את הכל.

אגב – עוד שאלות ששאל אבוה דשמואל את שמואל.

אבי שמואל שאל, ובכל פעם שמואל עונה ואביו מתקן אותו.

לגבי שחיטת קרבן עולה (ק"ק) נאמר "ושחט אותו על ירך המזבח" – מכאן שהבהמה צריכה להיות על הקרקע.

כשהאדם באוויר – בשחיטה כשר, בקבלה פסול.

כשהבהמה באוויר – בקק"ל כשר, בק"ק – בשחיטה פסול, בקבלה מחלוקת

הקדמות:

1. מקומות לזריקת הדם

עולה שלמים ואשם – למטה

חטאת – למעלה

2. אדם פסול (זר, אישה וכד') כשר לשחיטה, ורק פסול מקבלה ואילך.

3. ניתן לדבר על פסול אקטיבי ופאסיבי:

כהן שקיבל במחשבת פיגול – זה פסול אקטיבי, אין אפשרות לתקן.

זר שקיבל את הדם (ואפילו אם חשב מחשבת פיגול) – זה לא אקטיבי, אלא פשוט כאילו לא קיבלו את הדם. לכן אם נשא רעוד דם, ניתן לקבל ולזרוק שוב (לא: במשנה).

ועכשיו נתחיל:

משנה: עשה לא כמו שצריך (למעלה/למטה וכו') – פסול(למעלה/למטה, בפנים/בחוץ, על הכבש).

שמואל: הבשר פסול, אבל הזריקה נחשבת והבעלים התכפרו.

      מקור: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" – מספיק שזה על המזבח.[2]

קושיות:

1. במשנה (לב.) –

[נסכם את המשנה שם:

א. פסולים (זרים, נשים וכו') ששחטו – כשר. לכן אם חשבו מחשבת פסול (פיגול) – פוסל.

פסולים שקיבלו – פסול. לכן אם חשבו מחשבת פיגול – אינו פיגול. ואם נשאר דם – ניתן לקבל שוב.

ב. זרקו את הדם במקום הלא נכון – גם כאן ניתן לקבל שוב דם ולזרוק].

חשוב להדגיש: אם כהן כשר קיבל דם במחשבת פסול – לא ניתן לקבל שוב, זה פוסל באופן אקטיבי.

כאן שניתן לקבל שוב זה כי הפסול אינו אקטיבי, אלא כאילו לא נעשה דבר.

רואים בסיפא: אם זרקו במקום לא נכון, יקבל עוד ויזרוק שוב.כלומר שהזריקה הראשונה הייתה פסולה וחסרת משמעות, וזה קשה לשמואל.

תשובה: שם מדובר שאת הזריקה הראשונה עשה פסול (למשל זר)[3], ולכן היא פסולה.

וקשה, מדויק מהרישא: אם פסול קיבל את הדם במחשבה פסולה – מקבלים שוב,

משמע שאם פסול זרק – אז לא! (כי אולי זריקה על ידי פסול דוחה גם את שאר הדם).

תשובה – לא נכון, גם אם פסול זרק, ניתן לזרוק עוד.

[ומה עם הדיוק?

1.      הדיוק נכון רק כשהיה גם מחשבה לא טובה, אחרת יכולים לזרוק שוב.

דחייה – א. אין הבדל בין זריקה לקבלה – אם פסול + מחשבה הורסת לגמרי בזריקה, כך גם בקבלה. ב. מחשבה לא טובה לא משפיעה אצל אדם פסול.

2.      המשנה לא התכוונה שנדייק שדווקא בקבלה ניתן לזרוק שוב,

אלא שבשחיטה לא ניתן לזרוק שוב, כי שחיטת הפסול כשרה ולכן מחשבתו פוסלת,

ומקבלה ואילך כן ניתן לזרוק שוב, כי עבודת הפסול פסולה, ומחשבתו חסרת משמעות וניתן לזרוק שוב.

2. ברייתא –

רישא – חשב בשחיטה לזרוק במקום הלא נכון – הקרבן כשר ("מחשבת חוץ למקומו" זה רק במחוץ לעזרה), ולכן אם אחר כך חשב חוץ לזמנו/מקומו – פסול.

סיפא – אך אם חשב שמחר יזרוק במקום הלא הנכון במזבח – פסול, ולכן מחשבה נוספת אחר כך לא תשפיע.

וקשה – הרי לפי שמואל שלא במקומו במזבח זה כמו במקומו, לכן אם חשב כך על מחר – אמור להיות פיגול עם כרת, ולא רק פסול!

תשובה: גם לפי שמואל שזריקה כזו מכפרת, היא לא עושה פיגול (כי רק זריקה שגם יכול להתיר את הבשר עושה פיגול).

ולמה בכלל זה פסול? (הרי חשיבה על מקום לא נכון במזבח, לא פוסלת, וחשיבה על מחר בצורה שלא תתיר את הבשר – גם לא נחשבת!).

תשובה: כר"י, שגם מחשבה על דבר שיפסול – פוסל (כמו מחשבת הינוח).

[1]בברייתא מובאים דינים נוספים שלא קשורים לענייננו(המקורות לדינים כאן במח:-מט.):

עמד מחוץ למקום הנכון וידיו במקום הנכון:

        בשחיטה – כשר (אין צורך שהשוחט יעמוד בפנים).

        בקבלה – פסול.

ואם ראשו ורובו בפנים:

        בק"ק שעמד בדרום וראשו ורובו בצפון – כשר,

        בקק"ל שעמד בחוץ וראשו ורובו בפנים – פסול.

[2] והראשונים דנים האם שמואל התכוון להכשיר גם בפנים/בחוץ/כבש.

[3] הריקא שם וסקת בפסולים שעבדו, לכן סביר שכך גם הסיפא. ולמה מדובר שם שגם זרק במקום הלא נכון? הרי גם אם זר קבמקום הנכון זה אותו הדין?

כי במקרה שהזורק היה טמא, אז הזריקה אמנם פסולה אבל גם לא ניתן להתעלם ממנה (כי לפעמים כן מקריבים בטומאה, כשרוב הציבור טמא), ואי אפשר לזרוק שוב,

אא"כ הוא גם טמא וגם זרק במקום לא נכון – אז כן ניתן לזרוק שוב.

השיעור זבחים כו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(כה. במשנה – כה:

"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ד, ה, לגבי פר כהן משיח).

המשנה, הברייתות והאמוראים לומדים מכאן 2 דינים:

א. הפר – הדם העיקרי של הפר, כלומר דם הנפש.

        (יש שלושה שלבים בדם: דם העור, דם הנפש, דם התמצית).

ב. שצריך שהדם יכנס ישירות לכלי.

דין זה מתחלק לשלוש הלכות ולימודים.

a. משנה וברייתא – שאם נשפך הדם לפני הקבלה – פסול(אם נשפך אחרי הקבלה כשר, ואוספים בכלי וזורקים למזבח).

        מקור: "מדם הפר" => "דם מהפר", ולא מהרצפה.

                      ולא ניתן לפרש "מדם הפר", שלא צריך את הכולו, כי לכתחילה כן צריך את כולו.

(מקור שצריך את כולו משני פסוקים אחר כך: "וְאֵת כָּלדַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל  יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" אם אינו עניין לשפיכת שארית הדם (שהרי לא שופך את הכל אלא רק את השארית), תנהו עניין לקבלת הדם).

b. ר"י-שמואל – שאחרי השחיטה יגביה את הסכין, שלא יטוף דם מהסכין לכלי.

        מקור: "מדם הפר", ולא מדבר אחר כמו הסכין.

[ולמה צריך גם את המקור הקודם? כי אולי רק על כלי אחר (כמו סכין) פוסל, אך מהרצפה אולי לא, קמ"ל שכן (תוספות)].

ומה עושים עם דם הסכין? מקנח בגב הכלי, (רדב"ז – ואחר כך ישפוך ליסוד המזבח יחד עם השיריים).

(כה. 2-)

c. רב חסדא – צריך לשים את הצוואר מעל הכלי כשוחט, כדי שיכנס הדם ישירות לכלי, כי כאמור – צריך ישירות לכלי ואפילו לא דרך האוויר שליד הכלי.

נכנס לאוויר הכלי – נחשב כנכנס לכלי עצמו, וגם אם נשבר הכלי – כשר (ויאספו בכלי אחר ויזרקו).

שואל ר' אסי – נכנס לאוויר שמעל הכלי, האם נחשב כנכנס לכלי?

נפק"מ(למסקנת הגמרא, ששאל על שני דברים)

1.       אם יקחו את הכלי כשהדם באוויר, האם כבר כשר?

2.      אם יישבר הכלי כשהדם באוויר, האם כבר כשר?

ראיות שנחשב

1.      רבה בהמשך – מהנושא שלנו: הרי הדם צריך להיכנס ישירות לכלי, והרי תמיד עובר קודם קצת באוויר שמעל הכלי, וזה בכל זאת נחשב ישירות. מכאן שגם האוויר שמעל הכלי נחשב ככלי.

(הראיות הבאות הן ממי חטאת. מי חטאת צריכי למלא ישירות ממעיין: או להכניס את הכלי למים, או לתת למים לזרום לתוך הכלי (ויכול לזרום דרך דבר המקבל טומאה, בתנאי שהסוף יהיה בדבר שלא מקבל טומאה. וצריך לשאוב כך מראש לשם מי חטאת, אך אם מילאו ורק אחר כך חשבו להשתמש למי חטאת – פסולים).

2.      ברייתא – מים נופלים בצוק, עוברים קצת באוויר בקו האופקי ונכנסים לכלי. אם מראש שמו כך את הכלי – כשר. אם הכלי סתם לאיסוף מים רגילים – פסול. ואם שם כלי באוויר מעל הכלי התחתון – גם פסול, כי ברגע שעברו המים מעל הכלי התחתון נחשב שכבר נכנסו אליו.

זה ראיה למקרה שהכלי התחתון עדיין שם, אך אם נשבר אולי לא (מים שלא עתידים לנוח).

3.      משנה בפרה – מים יורדים במדרון, ועוברים על משהו כדי להיכנס לכלי (ובכלי עוברים קצת באוויר אופקית ואז נכנסים).

אם אותו משהו מקבל טומאה (כמו יד, עלה מאכל) – פוסל, כי הסוף היה דבר המקבל טומאה.

  והרי המים עוברים גם באוויר, אז לא יצאו ישירות מהיד לכלי…

  אלא מכאן ראיה שהאוויר כבר נחשב כנכנסו לכלי.

(כה:

ג. הקרבן צריך להישאר תמים גם בקבלה

כלומר, אומר רבי – הצורם את אוזן הפר לאחר שחיטה ולפני קבלה – פוסל.

        מקור: "ולקח… מדם הפר" – פר שהיה כבר (כשנשאר בתמימותו).

מה לגבי קודשים קלים?

ברייתא – לגבי קרבן פסח:

"שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ (שמות יב, ה) – "כל הוויותיו יהיו כשעת שחיטה" (ע"פ גרסת חוק נתן)

ומבין רבא – שגם בקודשים קלים צריך להישאר תמים, ולא רק בקבלה אלא אפילו בזריקה.

דחייה – אין מכאן ראיה לתמימות, רק לבן שנה.

שהרי בברייתא אחרת – אומר ר' יהושע שניתן לזרוק גם אם נשאר מהקרבן רק כזית (הכי בעל מון שיש…).

לכן לסיכום:

        בקבלה צריך להישאר תמים (רבי) (וסביר שכך גם בקדשים קלים) ,

        בזריקה כבר לא צריך להישאר תמים (כר' יהושע בברייתא).

השיעור זבחים כה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(זבחים כג: שליש תחתון – כה. במשנה)

א. פסול יושב

מקור:

ר"נ – “כי בו בחר ה'… לעמוד לשרת…" – אם יושב אינו נבחר.

ברייתא – "לעמוד לשרת" + “העומדים שם לפני ה'”.

ב. פסול עומד על גבי משהו

A. מקור – רי"ש – כמו שהכלים מקודשים (או מקדשים), כך הריצפה, ולומדים מהכלים שלא תהיה חציצה (רש"י – למשל בקבלה, תוס' – בבגדים).

B. צריכותא – כלים – לא קשורים כלל, בהמה – קשורים לעולם הקרבנות, אדם – קשור לכהן (החידוש כנגד הכלל – מין במינו אינו חוצץ, רש"י ביומא – כי הבהמה אדם יזוזו, תוס' – פושט כי צריך צמוד (“דרך שירות").

C. רגל אחת – תניא ר"א – אם ינטל הדבר ויפול – פוסל.

D. איבעיא להו – אבן מדולדת:

השאלה היא האם חוצץ כשדעתו לחברה?

השאלה לא קשורה לחציצה, אלא –

a. כשהאבן נעקרה ועומד בגומא, האם יש קדושה גם בתחת לריצפה? דחייה – אם כך צריך לשאול על כל העזרה.

תיקו.

ג. יד שמאל

בשמאל

(למרות שכתוב כהונה, זה לא עבודה שמעכבת)

לא צריך ימין

(מקרא נדרש לאחריו)

לא צריך ימין

(לא כתוב אצבעיד)

לא צריך כלל או שמאל

(מקרא נדרש לפניו)

לא צריך ימין

במשנה – קיבל בשמאל – ת"ק פוסל ור"ש מכשיר.

מקורות

A. המקור הבסיסי לימין – מצורע

יד – “ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן… ועל בהן ידו הימנית…”.

אצבע – “…וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית…”.

B. המחלוקת במשנה –

בקרבן חטאת – “ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה".

ת"ק – אצבעו = ימין, ומקרא נדרש גם לפניו וגם לאחריו.

ר"ש –

לא מקבל הגז"ש באצבע

a. מקבל רק ביד. דחייה – אם לומד לגבי יד, צריך ללמוד גם לאצבע.

b. לא מקבל בשניהם. דחייה – 1. אם כך – גם נתינה לא בימין! 2. ר"ש אומר בפירוש שסתם יד/אצבע זה ימין.

ר"ש מקבל את הגז"ש, אך סובר שלא ניתן ללמוד לקבלה –

a. רבא – מציאותית – הרי לא מקבלים באצבע. דחייה (רב סמא) – הרי יכול להחזיק הכלי באצבע על ידי ידית.

b. אביי – מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו.

C. דעת ר"א בר"ש –

מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו (וגם לא לפני פניו), ולכן:

בפסוק של חטאת – רק הלקיחה צריכה ימין.

בפסוק של פר החטאת בימי המילואים – “ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך" – רק הנתינה.

D. דרך לימוד הגז"ש ומקור לשאר הקרבנות

a. שיטת רבנן

רי"ח –

רבה בב"ח – צריך אצבע וגם כהונה,

אך קשה – מה המקור לקמיצה בימין (שם כתוב רק כהונה – “והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו…”).

רבא – או אצבע או כהונה.

[אך דווקא בעבודה שמעכבת, ולא הולכת האיברים למשל].

b. שיטת ר"ש

לר"ש ודאי צריך אצבע, אחרת יצטרך להכשיר בקבלה (שם יש פסוק עם כהונה), ולכן:

1. לר"ש צריך גם כהן וגם אצבע.

דחייה – ר"ש בברייתא מספיק אצבע/יד.

2. רק אצבע.

(ולמה כתוב בפסוק של קבלה – “הכהנים" (בנוסף ל"בני אהרן")? ללמד שצריכים להיות בכיהונם (בגדי כהונה)).

c. שאר הקרבנות – ר"ש צריך לחלוק גם בהם (קבלה + זריקה)!

אביי – ר"ש אכן חלק בברייתא גם בזריקה של שאר הקרבנות (אך מודה כאמור בנתינה בחטאת).

d. מנחה (קמיצה ונצתינה לכלי)

(ויקרא ב – “והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם…”, ויקרא ט – “ויקרב את המנחה וימלא את כפו ממנה").

רבא – גז"ש "יד" (=כפו) ממצורע.

לרבנן –

לכאורה ניתן ללמוד מ"כהונה", למה רבא למד מ"יד" (“כפו”)?

תשובה – אחד לקמיצה עצמה ואחד להכנסת הקומץ לכלי.

לר"ש –

את הקמיצה עצמה לומד מ"קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם" (דף יא), לגבי ההכנסה לכלי – הרי לא צריך ימין (כמו שבקבלה לא צריך), ואולי לא צריך כלל (מחלוקת אמוראים במנחות כו.), ומ"יד" לומדשגם במנחת חוטא צריך ימין בקמיצה (שלא אומרים – שלא יהא קרבנו מהודר).

השיעור זבחים כד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

הלימוד לעילוי נשמת אימנו אסתר בת מזל טוב ז"ל, אשת חיל עטרת בעלה

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

(כב: באמצע – כג: שליש תחתון)

כהן שעבד בטומאה

 מקרא – דברים ברורים, דברים מחודשים שאין לגביהם מחלוקת, דברים שיש לגביהם מחלוקת

פסול (משנתנו)

זקני דרום – כשר בדיעבד (ציץ),

ר"ל ורמי ב"ח – פסול (משנתנו)

1

פסול

(תוס' – רמי בר חמא מכשיר)

מותר לכתחילה

(טומאה הותרה בציבור)

2

בקרבן פסח

(מחלוקת אמוראים בפסחים)

(אך לא עושים בטומאה)

זקני דרום – משלח

ר"ל ורמי ב"ח – לא משלח

3

(אך לא עושים בטומאה)

מותר לכתחילה

(טומאה הותרה בציבור)

4

השיעור זבחים כג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

ללומד ההדוק, רביד בן אסתר ומשה שלום הי"ו שחוגג יום הולדת 50

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כא: 5 שורות מלמטה – כב: באמצע)

דחלק ב – פסול ערל

השיעור זבחים כב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

ללומד ההדוק, רביד בן אסתר ומשה שלום הי"ו שחוגג יום הולדת 50

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כא. שורה 7 – כא: 5 שורות מלמטה)

האם צריך לפתוח ברז בשביל לקדש, או שגם יכול לבטל את ידיו בכיור (האם זה נחשב "ממנו")?

ראיה שכן – מהברייתא הנ"ל – טבל במעיין – לא, משמע שטבל בכיור כן.

דחייה – גם טבל בכיור לא, והחידוש הוא שגם טבל במעיין לא (אפילו שמטהר מטומאה).

תזכורת – בדף כ:

לרבי – לינה ודאי פוסלת,

לר"א בר"ש –

מצד אחד ר' אמי אמר שלא פסול,

ומצד שני אמר שאילפא התלבט בכיור שלא שיקעו אם המים נפסלים.

בדף שלנ – לפי רבי שהם נפסלים, מתי הם נפסלים:

נפסל לפי הייעוד של הקידוש:

אם לצורך מתירין (כמו זריקת הדם) – אסור שיראה לילה  (כמו הדם)

אם לצורך איברים – אסור שיגיע לעלות השחר

שאלה על רב חסדא – בשביל מה התורם את תהד"ש השתמש במנוף כדי להוציא את המים, הרי מספיק להכניס רק לפני עלות השחר?

תשובה – השתמש כדי להשקיע.

הסבר שמשלב את שתי האמירות – נפסל רק בעלוה"ש, אבל יש גזירת שיקוע (וצריך לשקע גם אם רק רוצה לעבודות הלילה).

לרבא – רי"ח אמר זאת (3) לר"א בר"ש (שאין פסול), ולדעתו המים כלל לא נפסלים, ואת 1-2 אמר לרבי.

לאביי – שהכל כרבי שהמים נפסלים, למה לא כתב שנפסל?

השיעור זבחים כא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

הלימוד מוקדש לעילוי נשמת אחיו של אחד הלומדים,

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

חלק א – לינה

קידש ביום – תופס גם בלילה,

קידש בלילה – האם לינה מועלת וצריך שוב ביום? רבי – מועלת, ר"א בר"ש – לא מועל.

א. האם לינה פוסלת בגברא (מצריכה קידוש חדש)

ואפילו שעבד ברצף.

רבא – מהתורה

אפילו 10 ימים.

2. כה"ג מתלבש ואח"כ מקדש .

ב. רי"ח: קידש לתרומת הדשן, למחר לא צריך לקדש.

A. לפי מי זה? לר"א בר"ש – ממילא לא צריך, לרבי – לכאורה צריך!

תשובות:

אביי – זה לרבי, ומהתורה מסכים לר"א בר"ש שלא פוסל בגברא, אלא שחז”ל גזרו (שלא יזלזלו בפסולי לינה אחרים), והקלו שמקרות הגבר נחשב בוקר, כיון שבזה לא יבואו לזלזל (ו”בגשתם” – אסמכתא).

רבא – רי"ח הוא דעה שלישית – יש פסול לינה לעבודות של היום החדש,אך לא לשל אותו יום.

קושיא לרבא –

אחרי תרומת הדשן, שאר הכהנים (שחלקם עסקו בהקטרת האימורים וקידשו לפני כן, מקדשים שוב כדי להתעסק עם שאר הדשן (קידשו עכשיו למרות שיכלו לחכות ליום לפי כולם), ולא מקדשים שוב ליום.

לאביי – כרבי – מסתדר.

לרבא – לרבי לא (כי צריכים לקדש שוב ביום), לר"א בר"ש – לא מסתדר – למה קידשו שוב בכלל? הרי הקידוש של הלילה תופס גם ליום?

תירוץ – מדובר בכהנים שלא עבדו בלילה ולכן צריכים קידוש עכשיו, ויתפוס גם ליום כר"א בר"ש.

ב. אילפא – האם לינה פוסלת את המים עצמם?

ג. האם המים עצמם נפסלים בלינה לקידוש

לרבי (שהכהן נפסל) – ודאי נפסלים (וצריך לשקע את הכיור בבור).

לר"א בר"ש (שהכהן לא נפסל) –אילפא מתלבט – אולי המים כמו האדם, או שכיוון שקדשו בכלי שרת – נפסלים (כמו קרבנות שנפסלים בלינה). [אחרונים – בכל מקרה שיקעו את הכיור לצרכים אחרים כמו סוטה, מנחות].

A. רבין –

מצד אחד – רבי אמי רי"ח – אילפא – לא נפסלים (כמו הכהן).

מצד שני – רבי אמי רי"ח – אילפא – אם לא שיקעו את הכיור משתמשים בלילה אך לא למחרת. ורבי אמי התלבט למה לא מקדש למחרת – או כי האדם לא נפסל, או כי המים נפסלו.

B. בן קטין עשה מוכני לכיור, שלא יהיו מימיו נפסלים (משמע – לקידוש יו"ר)

לכאורה זה כר"א בר"ש – כי באותה משנה מגדירים את צפון כר"א בר"ש. דחייה – זה כרבי (שגם מסכים לאותה הגדרה של צפון, אלא שמוסיף עוד).

[צפון – קדשי קדשים נשחטים בצפון, ויש מחלוקת בברייתא מה מוגדר כצפון (הזכרנו גם בדף יד.):

רי"ס בר"י – רק מול המזבח.

ר"א בר"ש – גם מצד שמאל.

רבי – גם מצד ימין (מקום דריסת ישראל והכהנים (עזרת הכהנים וישראל) ,

(לפי כולם זה לא כולל את מה שמאחורי הבליטה של האולם – "בית החליפות”)).

ובמשנה ביומא – היה עומד בין האולם למזבח.

מסתדר עם ר"א בר"ש אך גם עם רבי (והעמידו שם ולא בשאר האזורים משום חולשת הכהן).

 חלק ב – האם יציאה או טומאה מועלים בקידוש

ביאור הספק – 1. בפשטות – האם מסיח דעתו (מתאים גם לר”T בר”ש), 2. אך ברש"י – עניין אובייקטיבי – האם יש פסול כמו בקודשים שיצאו (מתאים לרבי) (ע"פ הקר"א).

א. האם יציאה מועלת לקידוש יו"ר?

ראיות:

לא: יצאו ידיו – הרי הן בקדושתן. דחייה – שם רק ידיו יצאו.

לא: קידש בכלי שרת בחוץ – לא הועיל. משמע שעצם היציאה לא פוסלת. דחייה – רק הוציא את ידיו.

כן: רב זביד לרב פפא – יצא לזמן ארוך – צריך טבילה + קידוש (=כניסה חדשה), יצא קצת – מספיק קידוש. דחייה – הכוונה שיצא לשירותים (גדולים – טבילה, קטנים – קידוש (יומא כט:).

לא: בפרה אדומה – מקדש ויוצא. דחייה – בפרה הכל נעשה בחוץ.

ב. האם טומאה מועלת?

(הגמרא אומרת שודאי יש היסח הדעת שהרי צריך הערב שמש, ומסבירה שהשאלה כשנטמא סמוך לשקיעה).

ראיות:

לא: נטמאו ידיו (מדרבנן) – מטבילן ולא צריך לקדש. דחייה – שם רק ידיו נטמאו.

לא: פרה – הרי מקדש ואז מטמאים אותו בכוונה (לפרסם שכשר בטבול יום). דחייה – פרה אדומה זה שונה (שהרי כשר בטבול יום).

השיעור זבחים דף כ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.