הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

לעילוי נשמת יצחק אריה בן יוסף מרדכי בריל ז"ל

Download

(סד: שורה אחרונה – סה: במשנה)

ב. עוד על הסיפור של רבא – שלח לבר שישך, והדרך אגב הסביר לבר שישך למה העוה"ב טוב מתענוגות העוה"ז:

חלק ב – שכר יין נסך

ב. השוכר את החמור

B. [אגב, למה לנוסע מותר להביא אוכל לכל המסע ולחמר רק לאותו יום – כי יש אוכל לקנות בדרך מדי יום, והחמר רגיל בכך והנוסע לא].

ג. אבוה דרב אחא בריה דרב איקא

השיעור עבודה זרה סה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להצלחת ילדיו של התורם

Download

https://youtu.be/RhPtNXAcOMI

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סג: 7 שורות מלמטה – סד: שורה אחרונה)

ב. האם חליפי ע"ז של גוי נאסרים? ר"נ – לא נאסרים.

B. בדרך אגב – בסיפא – אם הגוי אומר ליהודי לחכות עד שימכור הפסל וישלם חובו – אסור, כי אז היהודי רוצה בקיום הע"ז.

ג. האם גר תושב מבטל ע"ז?

השיעור עבודה זרה סד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להצלחת ילדיו של התורם

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סב: שליש תחתון – סג: 7 שורות מלמטה)

[דיון פנימי בברייתא של אתנן:

ב. קושיא על דבי ר' ינאי – כסף שמשולם אחרי שהפירות נאכלו – כן נתפס בשביעית.

השיעור עבודה זרה סג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(סב. בתחילת הפרק – סב: שליש תחתון).

א. המשנה – השכר אסור בהנאה.

ב. רי"ח – קנסו גם בחמר שסוחב פירות שביעית – שהשכר"פירות שביעית".

ג. האם גם שכר על "סתם יינם" נאסר?

השיעור עבודה זרה סב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(סא. במשנה עד סא: סיום הפרק)

תזכורת מאתמול: עקרונית לא חוששים (כי חושש להיתפס)[1]. כעת המשנה מוסיפה תנאי נוסף: דווקא במקום שבו מסתובבים יהודים, ולכן הגוי חושש.

מה זה אומר שמסתובבים שם יהודים ויכולים לראות את הבית כך שהגוי יפחד להיכנס לבית עם היין[2]:

א. במשנה – יהודי שדורך את היין של הגוי בטהרה (בכשרות), יכול להשאיר את היין אצלו רק כש:

ב. בגמרא:

(ואם כבר אין פירות על הדקל – מחלוקת, כי אולי בכל זאת יעלה כדי לחפש מגבוה בהמות שנעלמו…).

ג. הרחבה לגבי הברייתא הנ"ל:

רישא – שכר בית מגוי ושם שם יין –

רישא דרישא – אם ישראל דר באותה חצר – מותר.

סיפא דרישא – ישראל גר בחצר אחרת – צריך מפתח וחותם[3].

סיפא – המקרה של משנתנו: עושה יין מהענבים של הגוי ומשאיר בבית הגוי –

רישא דסיפא – אם ישראל דר באותה חצר – מותר (כך הגרסה לאחר התיקון של ר' יוחנן).

סיפא דסיפא – במקרה הנ"ל, אם ישראל גר בחצר אחרת:

           ר"מ – למרות שיש מפתח וחותם – אסור,

           חכמים – צריך שומר (או ממונה שלא בא לקיצין (לא בזמנים קבועים))

ועכשיו נבין:

a. המקרים ברישות ברורים – אם יש שם יהודי בחצר מותר.

b. המקרים בסיפות צריכים ביאור: למה בסיפא דרישא מפתח עוזר ובסיפא דסיפא לא?

c. על מה חכמים מדברים?

אם על הסיפא דסיפא – הרי גם ר"מ אסר והצריך שומר/ישראל מסתובב, אז מה הם באו להוסיף?

אם על הרישא דסיפא – הרי רי"ח תיקן ואמר שמספיק ישראל בחצר, לא סביר שחכמים מחמירים שם.

אלא על הסיפא דרישא – כלומר לדעתם גם במקרים של הרישא (שהיין של יהודי) לא מספיק מפתח וחותם אלא צריך ישראל מסתובב שם/שומר.

לסיכום – הברייתא הוסיפה שתי נקודות:

           ת"ק – ביין של יהודי כן (רישא), ביין מענבים של גוי לא (סיפא).

           חכמים – גם לא ביין של יהודי (כלומר גם ברישא לא).

(סא: באמצע)

כלומר, במקרה של משנתנו (הענבים של הגוי והיהודי עשה מהם יין והשאיר אצל הגוי) – אם אין שם יהודים מסתובבים אז אסור.

ולגבי זה יש שני הסברים בשם זעירי למה התכוון ר"ש:

רב יהודה – ת"ק חושש לגומלין ורשב"א מקל ולא חושש.

רב נחמן להפך – ת"ק לא חושש לגומלין ורשב"א מחמיר וחושש. וכן בברייתא.

ובמקרה שהגוי הראשון הוא המשנה למלך (פרזק רופילא) והשני הוא האריס שלו –

חשבו החכמים לומר שכאן יש להקל לפי כולם (כי אין סיכוי שיום אחד יקרה מקרה הפוך שבו האריס ישים אצל המשנה למלך).

אך רבא אמר להפך – כאן יש להחמיר לפי כולם, כי האריס לא יגיד למשנה למלך לא להיכנס ולנסך, כי הוא פוחד ממנו.

(סא: 3-)

ה. גוי שנתפס בין החביות

נזכיר: בדף הקודם ראינו שאם גוי נכנס לרשות היהודי ליד בור המים – מותר, כי שם ודאי מסתובבים שם יהודים (זה הרשות של היהודי) ולכן הוא יחשוש לגעת.

עכשיו מביאה הגמרא מקרה דומה עם הגבלה להיתר:

רבא –

אם "נתפס עליו כגנב – מותר", כלומר שזהו אדם שחושש מהמלכות, לכן סביר שלא נגע.

           אם לא, למשל אדם אלים או בעל קשרים – אסור.

[1] אלא אם כן זה גת די יבשה, ואלא אם כן היהודי חייב כסף לגוי והיין הוא משכון.

[2] כלומר שגם אם החבית בחדר פנימי שלא נראה מבחוץ, כיוון שהגוי חושש מעצם הכניסה לבית. והראב"ד חולק ודורש שיהודים שמסתובבים שם יוכלו לראות את החבית עצמה.

[3] לרוב הראשונים זה מועיל גם כשאין שום יהודים בעיר, לרש"י משמע שזה דווקא אם יש יהודים אלא שהם בחצר אחרת.

השיעור עבודה זרה סא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(ס. 6+ עד סא. במשנה)

נראה שלושה נושאים, שניים מהם ממשיכים דברים שלמדנו בדף נח – כוונה וכוחו.

א. מזיגה מחבית לכד – רב פפא:

גוי שמוזג לישראל – אסור בשתייה[1] (כוחו בכוונה אסור (דף נח).

יהודי שמוזג לגוי – מותר, אא"כ הגוי מזיז גם את הכד כדי שייכנס (שתי גרסאות ברש"י: 1. שמא יתיז וייגע. 2. גם אם לא ייגע – הוא מזיז את היין בעזרת הכד וזה נחשב כוחו בכוונה[2]).

(ס. באמצע)

ב. גוי שהולך עם כלי של יין

אם זה נוד קשור –

           אין חשש שייזול החוצה ויגע, אלא כל החשש זה שמקרקש את היין בכוחו, ולכן:

           מלא – מותר (לא מקרקש), ריק – אסור (מקרקש), ורב אשי מתיר (אין דרך ניסוך בכך).

אם זה כד פתוח –

           אין חשש קרקוש (כי אז ייאבד מהיין), וכל החשש שמא יזול וממש יגע, לכן הדין הפוך:

           מלא אסור (שמא יזול ויגע), ריק מותר (אין חשש שיזול).

(ס. 6-)

ג. מעצרתא זיירא – גת שכובשים את הענבים בעזרת קורה

רב פפי מתיר, רב אשי אוסר.

           ויש שתי גרסאות להבנת המחלוקת:

המחלוקת ב"כח כוחו" – מסובב בורג שמוריד את הקורה.

ואילו בכח כוחו לפי כולם מותר.

(ס. 1-)

ד. חבית שנסדקה ובא גוי וחיבקה

בהנאה מותר – כי לא שכשך והיתה לו מטרה מוגדרת (כמו במקרים שראינו אתמול עם האתרוג והחבית שניקבה),

בשתייה –

אם נסדקה לאורך – אסור (רש"י – נחשב נגיעה על ידי דבר אחר[3], ריטב"א – שמא ייגע בידיו/פיו כשיחבק),

אם לרוחב מותר (רק לוחץ מלמעלה – לא מזיז וגם אין חשש שייגע במה שנוזל).

(ס: במשנה + בגמרא ס: 8- בגמרא)

ה. גוי זרק חבית לבור יין

במשנה זרק בחמתו – והיין מותר לגמרי

           לא חוששים לניסוך כי היה בחמתו,

           ולא אסור בשתייה כי לא נחשב נגיעה.

משמע שאם לא היה בחמתו – אסור בהנאה מדין כוחו.

           וקשה – רב אשי אומר שאם בזב טהור אז גם גם ביין, והרי זב שזרק חפץ לא מטמא.

תשובה – אכן בזרק לא אוסר (ולמה במזג יין/מים אוסר (כדלעיל דף נח)? כי שם נחשב "מחובר" (תוך כדי המזיגה (רש"י)),

ובמשנה מדובר שגלגל והפיל לבור ממש מקרוב, ויש חשש שיגע בידיו.

(ס: 6+)

א. גוי שנמצא בתוך הגת של יהודי – חוששים שנגע בנוזלים,

לכן אם יש שם טופח על מנת להטפיח – הגת צריכה הדחה + ניגוב (סוג של הגעלה: אפר, שטיפה, אפר).

אם לא – מספיקה רחיצה.

ב. משנה – גוי שנמצא ליד בור יין של יהודי – לא חוששים שנגע

אבל – אם היהודי חייב לו כסף והיין הוא סוג של משכון (שמואל), חוששים (כי גם אם ייתפס – פשוט יאמר שהיין זה התשלום).

וכן מוכיח רב אשי מהמשנה הבאה – שרק אם ההלוואה היא על אותו יין אז חוששים.

[ולמה בסעיף א חוששים ובסעיף ב לא?

רשב"א – כי הגת ריקה מיין, והגוי לא חשב שלגעת בלחלוחית בכלל אוסר משהו].

ונדבר על זה עוד מחר במשנה הבאה.

(ס: במשנה ובגמרא שליש תחתון)

א. נגע שלא בכוונה לגעת כדי לשתות – אוסר בשתייה (מדין חתנות), אך לא בהנאה[4](כי לא התכוון לנסך).

ב. דוגמאות:

נפל לבור ועלה, מדד, הוציא צרעה מהיין עם מקל.

           לגבי נפל לבור –

           רב פפא – רק אם טבע שם, אך אם עלה – אולי ניסך תוך כדי העלייה[5].

ג. ור' שמעון חולק ומתיר גם בשתייה (לדעתו אין ביין שגוי נגע בו גזירת חתנות).

ואמוראים שונים פסקו כר"ש, אך הגמרא לא.

[1] כפי שרש"י כתב בדף נח (אולם כאן כותב גם שגם בהנאה, והראשונים כותבים שיש שתי גרסאות).

[2] וקשה, שהרי כשגוי מוזג ליהודי, זה רק אסור בכלל שזה בא מכוחו של הגוי, אך זה שהגוי נוגע בחבית שממנה הוא מוזג לא אוסר את היין, אז למה כאן כשהגוי נוגע בכד מבחוץ זה כן אוסר (הרי בשניהם הוא מזיז את היין!).

[3] וקשה למה זה נחשב נגיעה ואילו גוי שמחזיק חבית כדי למזגו ממנה לא נחשב נגיעה, ואכן הריטב"א מבאר אחרת.

[4] כפי שרש"י כתב בדף נח (אולם כאן כותב גם שגם בהנאה, והראשונים כותבים שיש שתי גרסאות).

[5] רב פפא אומר כי שמח שניצל כמו ביום אידם, אך האמת היא שגם אם לא שמח במיוחד חוששים, אך כיוון שלכאורה יכולנו לומר שהוא טרוד מידי מכדי לנסך – לכן אומר רב פפא שאדרבה הוא שמח ולא טרוד.

השיעור עבודה זרה ס – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(נח: 6- עד ס. 6+)

רוב הדברים שנראה בנויים על עקרונות שכבר למדנו.

סיפרנו הרגע (בסיום הדף הקודם) על רב ירמיה שהיגע לסבתא ועצר אותם מלהתיר יין שגוי מזג בו מים. אגב זה מביאים שני סיפורים דומים על אמוראים שהגיעו למקום והעירו על מנהג לא טוב, רק השני קשור לענייננו.

[א. ר"ל הגיע לבצרה (לא קשור ליין)

אך רי"ח התיר את שניהם: 1. היא לא נחשבת א"י. 2. מים של רבים אין נאסרים (אין אדם אוסר דבר שאינו שלו).

והרי גם מים של יחיד לא נאסרים כי הם מחוברים? (כפי שראינו במז.)

(נט. 6+)

ב. ר' חייא בר הגיע לגבלא וראה שם כמה בעיות –

ר' חייא לא העיר להם, וכשבא לרי"ח אמר לו להכריז שהכל אסור והילדים ממזרים[2].

           [לגבי הבישול כתוב "לפי שאינם בני תורה", משמע שמצד הדין מותר.

           ולמה? הרי תורמוסים אינם נאכלים חיים?

תשובה: לר' יוחנן ישנה דרישה נוספת: רק דבר העולה על שולחן מלכים נאסר, ותורמוסים לא].

(שתי הדרישות הוזכרו כשתי לישנות בדף לח.).

(נט. 3-)

ג. שאלו את רב כהנא – האם גוי יכול להוליך ענבים לגת?

רשב"ם – תוך כדי ההליכה עם הענבים הם זזים וקצת נוזל יוצא, והשאלה אם חוששים לכך שיגע באותו נוזל (ואמנם מצד הדין המשקה שיוצא לפני ההגעה גת לא נחשב, אבל שואלים אם בכל זאת גזרו. וראה תוספות שמפרש אחרת).

רב כהנא – גזרו שאסור (סחור סחור לכרמא לא תקרב).

           וקשה – הרי בברייתא כתוב שגם אם הביא והמשקה זילף עליהם מותר?

           תשובה – זה בדיעבד, אך לכתחילה לא יתנו לו.

(נט: 3+)

ד. אתרוג שנפל לחבית והגוי הכניס את ידו להוציאו

בהכנסת היד אסר את היין בשתייה (כי נגע) אך עדיין לא בהנאה (כי ברור שלא כיוון, כמו גוי שמדד שראינו אתמול),

אבל אם יוציא את היד מן הסתם קצת יזיז אותה (ישכשך) ואז יש לחשוש שיכוון גם לנסך.

לכן אמר רב אשי – יחזיקו לו את היד ביין (שלא ישכשך), וישפכו את היין לכלי אחר עד אחרי מקום ידו, ואז יוציא. וכך היין מותר בהנאה.

(נט: 3- ס. 6+)

ה. חבית שניקבה וגוי הכניס את אצבעו לנקב כדי להציל

איסור הנאה – אין, כי הרי התכוון רק להציל + ל איכול לשכשך (בהכנסת האצבע מותר בהנאה גם אם יכול לשכשך, כי התכוון להציל, אבל בהוצאה אם היה יכול לשכשך היינו חוששים, כמו במקרה גם אם יכול לשכשך מותר, כי התכוון להציל, כמו במקרה לש האתרוג).

איסור שתייה – היין שבנקב אסור, כי נגע, ושאר היין אסור אם נחשב "חיבור".

           מתי נחשב חיבור?

בנקב למעלה או למטה – נחשב חיבור והכל אסור (למטה כי כל היין יצא דרך החור ולמעלה כי כל היין בסיס ליין שבחור).

           בנקב מהצד:

                      רב פפא – אין חיבור מהצד

(ולכן: או שכל שאר היין מותר, או (גירסה שנייה) רק היין שמתחת לגובה הנקב, אך מה שמעל אסור כי יזול דרך הנקב אז נחשב מחובר).

רב יימר – חיבור מהצד זו מחלוקת תנאים:

                      במקרה דומה שבו טבול יום נגע ביין תרומה שבנקב:

                      ר"י, כמו רב פפא – אין חיבור מהצד,

                      רבנן – יש חיבור מהצד והכל טמא.

(נט: 6+)

ו. גוי שניסך את יינו של יהודי בכוונה

כלומר ברור שהתכוון לגעת ביין, והיין כעת אסור בהנאה ואסור לו למוכרו לגוי.

           ראיה: ברייתא שעוסקת בעצם האיסור של גוי שנגע ושכשך ביין בכוונת נגיעה:

           ת"ק – חוששים שכיוון לנסך והיין אסור, וכן ההלכה (כפי שלמדנו בכל הדפים האחרונים)

ר"י בן בתירא – אסור בשתייה (כי נגע) אך מותר בהנאה (1. לא נוהגים לנסך אם זה לא ליד הפסל. 2. לא יכול לאסור דבר שאינו שלו).

ולא ברור כיצד זה ראיה, והר"ן מפרש שהראיה הנה שת"ק שאוסר זה משום חשש ניסוך (כפי שבאמת הבנו עד כה) ולא משום חתנות (שהרי אם זה משום חתנות – גם ר"י ב"ב היה צריך לאסור). ממילא, זהו ממש נזק שהגוי עשה בידיים (בניגוד לחתנות שזו גזירת חז"ל ולא אשמת הגוי), ולכן יכול הגוי לשלם על הנזק.

[1] כנראה שהכוונה למזיגת היין במים, שנאסר בעמוד הקודם בגזירה משום "סחור סחור לכרמא לא תקרב".

[2] כי סובר רי"ח שהנבעלת לגוי ילדיה ממזרים (כי אין קידושים תופסים בה עם גוי). אולם להלכה אינו כן.

[3] לרש"י מדובר שלא התכוון ממש לנסך אך כן התכוון לגעת ביין, ולכן היין אסור בהנאה. ויש אומרים שזה דווקא אם ממש התכוון לנסך, אחרת אי אפשר לדרוש ממנו לשלם שהרי זה היזק שאינו ניכר שנעשה בטעות. ואחרים אומרים שגם ללא שכיוון לנסך אמנם לא ניתן לדרוש שישלם אבל אם משלם – מותר לקבל כי נחשב כתשלום על נזק.

השיעור עבודה זרה נט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להצלחת הזוג שתחתן השבוע בנישואין ובלימודים, נוה ויעל הי"ו

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(נז: 8- עד  נח: 6-)

תזכורת מנז. –

A. המקרה והדעות

(נח. 7-)

האמוראים ישבו וביקשו מאדם למזוג להם יין, ואז התברר שהוא גוי. אחד אסר אפילו בהנאה ואחד התיר אפילו בשתייה. למה? מסביר ריב"ל על פי הגמרא:

(נח: שליש)

ר' יוחנן – מן הדין מותר,

השיעור עבודה זרה נח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/avoda_57.mp3

Download

{enclose avoda_57.mp3}

(נו: באמצע – נז: 8 שורות מלמטה)

יד רגל, וכוונה במגע גוי ביין

א. באיזה חלק של הגוף אוסר?

A. הילד בן 6 – נאסר ביד ולא ברגל, וניתן לקשור את ידיו ואז מותר גם למי שאוסר את הין לפני הבור.

B. מדד יין ע"י יד או רגל – ר' נתן – ביד אוסר ברגל לא (כילד בן 6).

C. נגע עם לולב – אוסר (אך עדיין תלוי בכוונה).

ב. האם צריך כוונה כדי לאסור?

[סוגים של חוסר כוונה – נגע בטעות, נגע בכוונה אך לא כדי לנסך, ילד].

A. דעות בתנאים –

a. מדד יין –

ר' נתן – ביד אוסר (לא צריך כוונה).

רבנן – אפילו ביד לא אוסר (צריך כוונה).

וכן ר"ש (דף ס) – צריך כוונה(לכן אם נפל ליין – לא אוסר).

b. סיפור – גוי ויהודי דשו ענבים ברגליים, ושמואל חיכה: 1. למצוא עוד מי שאוסר כר' נתן (דחייה – הרי ר' נתן לא אוסר ברגליים). 2. למצוא עוד מי שמתיר אפילו בידיים ללא כוונה (כר"ש).

B. דעת רב

מצד אחד – נגע בטעות (ע"י לולב) – מותר למכור (הנאה).

מצד אחד – תינוק – רב – אסר.

תשובה – מותר בהנאה, אסור בשתייה.

ג. דיון בדעת רב הנ"ל

A. חומרות האמוראים:

רב – (כנ"ל) – תינוק אוסר את היין (בשתייה).

ר"נ – שמואל – גוי שמל וטבל – עדיין אוסר בשנה הראשונה.

B. הקושיות מהברייתא:

עבד וכן בני שפחות שמלו ולא טבלו:

רוקם ומדרסם: גירסא 1- טמאים, גירסא 2 – טהורים (לא גזרו כי לא שכיח (רש"י)).
קשה על ר"נ–שמואל – כי משמע שאם מל וטבל – מותר מיד

יין נסך – גדולים אוסרים, קטנים – לא אוסרים.
קשה על רב – שאמר שקטנים אוסרים.

תירוץ – מה שהברייתא הקלה זה רק בבני השפחות.

C. קריאת הברייתא לפי התירוץ

קשה – הרי בברייתא כתוב: “עבדים… וכן בני השפחות".

תשובות:

1. ה"וכן" מתייחס רק לדין הראשון (רוק).

דחייה – זה טוב רק לגירסא המחמירה ברוק (אז יש חידוש שמחמירים גם בבני השפחות), אך לגירסא המקלה – אין סיבה להזכיר את בני השפחות ביחס לרוק.

2. ה”וכן” מתייחס גם לדין של יין נסך, אך לא לשתי הקולות:

לרב – זה מתייחס רק לקולא של השנה הראשונה, אך בקטן נחמיר בעבדים.

לר”נ–שמואל להפך – זה מתייחס רק לקולא של קטן, אך בשנה הראשונה נחמיר בעבדים.

השיעור עבודה זרה נז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/avoda_56.mp3

Download

{enclose avoda_56.mp3}

א. הקדמה
A.הנחת היסוד – מגע גוי (בידיים) – אוסר (ובתחילה היו לוחצים על הענבים בידיים).

B. שלבי הייצור של היין:

א. כבר כשהתחיל להימשך. ב. משיכנס לבור. ג. משיכנס לבור ויקפה. ד. משיישלה לחביות. (ה. משיכנס לחביות ויקפה).

[הנחת היסוד – מגע גוי (בידיים) – אוסר (ובתחילה היו לוחצים על הענבים בידיים)

C. נפק"נ –

יין נסך (ממתי אסור, והאם אסור לעבוד עם גוי בדריכת היין תמורת תשלום (האם נהנה מאיסור הנאה),

חיוב לתרומות ומעשרות.

D. את כל מה שקשור לטומאת פירות חולין – נשמור לסוף.

ב. המקורות:

A. מקורות על ע"ז
מקור א – המשנה – משלב ב (מהכניסה לבור) (לכן גוי יכול לדרוך ולא אוסר, וממילא מותר גם לדרוך עבור הגוי בתשלום).

מקור ב – רב הונא – משלב א (כשהתחיל להימשך).

מנסים לומר שגם המשנה כך (ורק כשהגת פקוקה כך שכלום לא יורד – אז צריך בור, אך בסוף המשנה ברור שהמשנה לא כרב הונא אלא רק מהבור).

מקור ג – ברייתא

"משנה ראשונה" – מהירידה לבור (כמשנתנו).

"משנה אחרונה" – כרב הונא.

B. מקורות על תרומות ומעשרות

מקור ד – משנה במעשרות (א,ז) "היין, משיקפה (שלב ג), אף על פי שקפה, קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומכל מקום ושותה".

מקור ה – ברייתא – רבנן – משירד לבור (שלב ב), ר"ע – משיקפה (שלב ג).

רבא – (תולה בין מעשרות ליין נסך) – ומשנתנו כרבנן והמשנה במעשרות כר"ע.

מקור ו – ברייתא של ר' אושעיא

רבנן – משירד לבור ויקפה, ר"ע – משישלה בחביות.

כדי שיסתדר עם מקור ה – משנים את מקור ה למקור ו (ואז המשנה במעשרות כרבנן).

C. יוצא שנשארנו עם הדעות הבאות (מהחמור לקל):

שלב א – משימשך – מקור ב (רב הונא) + ג (משנה אחרונה).

שלב ב – משיכנס לבור – משנתנו + משנה ראשונה במקור ג.

שלב ג – משיקפה בבור – רבנן במקורות ד,ה,ו.

שלב ד – משיישלה לחביות – ר"ע במקורות ה,ו.

D. בתרומות ומעשרות

שלב א – אין את שלב א.

לגבי שלב ב – ניתן לומר שמשנתנו (שלב ב) מודה במעשרות לשלב ג (וכך יש רק 2 דעות),

אך רבא לא סובר כך (ויש 3 דעות – שלבים א,ב,ג).

ב. הגרגותני

רב הונא – גם לדעות שהיין שבגת לא נאסר (אלא רק משלבים ב,ג):

אם שם את הגרגותני בגת – היין שבגת נאסר.

איך נאסר הגרגותני – 1. ניצוק אוסר. 2. היין שבבור נגעו בו.

ג. איסור לטמא חולין בארץ ישראל

A. הבעיה –

אם נאמר שאסור לטמא, מעבר למטמא באופן ישיר, יש שני איסורים עקיפין:

1. בוצר עבור מי שלא ידרוך בגת טהורה – גורם לטומאה שתבוא אח"כ.

2

. דורך בטומאה (אפילו שכבר נטמא) – מסייע לעוברי עבירה (לפי כולם לא שייך במסייע לגוי, כי בשבילו זה לא עבירה).

B. הדעות –

משנתנו – יש איסור לטמא גם ענבים של גוי,

ל"משנה אחרונה" – רק ענבים של ישראל (כי טבולים תרומה (רש"י)).

יוצא: לפי כולם – לבצור לגוי מותר, לבצור ולדרוך ליהודי – אסור. המחלוקת – לדרוך עם גוי – למשנה אסור ול"משנה אחרונה" – מותר.

השיעור עבודה זרה נו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.