חודש אלול כבר כאן – והלב מתכווץ ומתמלא בו זמנית. חודש שכולו חשבון נפש, סליחות ותשובה, אבל גם הרבה רוך, ריפוי והזדמנות להתחיל מחדש. הפרק החדש של הדתיות האלה (פרק 13) לוקח את המאזינים למסע אל תוך הרגעים הכי אנושיים של אלול – בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו.
בפרק הזה, הדר ואורטל עושות מה שהן יודעות הכי טוב: לגעת במקום הכואב, להצחיק עד דמעות, ואז להשאיר אותך עם מחשבה עמוקה שתלווה אותך לשבוע שלם.
אלול הוא חודש טעון – יש בו משהו כמעט מלחיץ בכך שהזמן קצוב, וצריך להספיק “לתקן” לפני שהשנה מתחלפת. אבל בדיוק מהמקום הזה נולד ההומור, השחרור והיכולת להסתכל על עצמנו בעין טובה.
בין רגעי צחוק קולניים לדיונים נוגעים ללב, השתיים מצליחות להחזיק גם את הצד הקומי וגם את הרציני, ולעורר שיחה אמיתית על איך נראית חזרה בתשובה בעולם המודרני – לא רק מול אלוקים, אלא גם מול החברים, המשפחה והזוגיות.
פרק 13 של הדתיות האלה הוא גם מצחיק, גם מרגש וגם עמוק – שילוב נדיר שיגרום גם לגברים וגם לנשים לעצור רגע את המרוץ, להסתכל פנימה ולצחוק על הדרך.

Support the show

למה כל כך קשה לנו להיפרד? הדתיות האלה בפרק חדש על פרידות

כולנו חווינו פרידה – זוגית, חברית, מקצועית או אפילו מפריט קטן שנלווה אלינו שנים. אבל למה זה כל כך קשה? האם תמיד צריך להסתכל על פרידה כאובדן – או שאולי הגיע הזמן לראות בה גם התחלה חדשה?

בפרק 12 של הפודקאסט “הדתיות האלה”, הדר ואורטל נכנסות לעומק העולם הרגשי והכואב של פרידות – עם המון הומור, כנות וחכמה. הן מדברות על פרידות קלות לעומת פרידות ששוברות אותנו, על למה דווקא לפעמים חשוב לחגוג את הרגע הזה, ואיך כל פרידה מלווה אותנו אחרת: יש פרידות שמרגישות כמו חופש, ויש כאלו שמשאירות חור גדול בנפש.

בין השאלות שהן מעלות:
•האם פרידה היא סוף או אולי דווקא התחלה?
•למה אנחנו מתעקשים להבין למה נפרדו מאיתנו?
•ואיך אפשר להפוך פרידה מחוויה מרסקת למנוף לצמיחה?

הפרק מצליח לשלב בין רגעים נוגעים ללב לבין צחוק משחרר – ולהפוך את הנושא הכי טעון למשהו שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להזדהות איתו

Support the show

הרשתות החברתיות הן כבר מזמן לא רק מקום לבילוי זמן פנוי – הן הפכו למרחב שמגדיר שייכות, מעצב זהות ולעיתים גם יוצר בדידות עמוקה.

הפרק ה-11 של הדתיות האלה עוסק בצדדים המורכבים של החיים ברשת: ההתמכרות והניסיונות להיגמל, הצורך האנושי בקשר ובהדדיות, וגם עולמם של יוצרי התוכן והמרדף אחרי עוקבים ולייקים.
בתוך כך נחשף הפער בין ילדים ובני נוער – מי שמחפשים קשרים ראשוניים בווטסאפ לעומת אלו שכבר חיים בתוך עולם של סטטוסים, חשיפה ולחץ חברתי.
זוהי הצצה נוקבת אל הלב הפועם של עידן המסכים, שמעלה שאלות חדשות על קשר, בדידות ושייכות.

Support the show

בנים לחוד, בנות לחוד. התחלנו בנפרד. ולא ממש הפסקנו.

בפרק העשירי של הדתיות האלה, אורטל והדר נוגעות באחד הנושאים הכי טעונים, הכי מושתקים, הכי מוכרים לכולנו – גברים ונשים בעולם הסרוג.
הפרדה, מבוכה, פערים, שמירת נגיעה, שמירת עיניים, דייט ראשון בגיל 24 עם מישהי שאף פעם לא למדת לדבר איתה.

זה פרק על הכאב שבבידול.
על גברים ונשים שגדלים כל אחד בעולם נפרד – ואז פתאום מצפים מהם להתחבר, להתרגש, להתחתן.
כי לימדו אותנו להיזהר, אבל לא לימדו אותנו להיות יחד.

זה פרק על נערה שנמשכת למין השני – ומהר מאוד לומדת שזה אסור, מביך, אולי אפילו “פחות טוב”. על נער שמרגיש אשמה כי הוא פשוט אנושי. ועל מה קורה כשמבלבלים קדושה עם הדחקה.

לא תמצאו כאן תשובות מוחלטות. אבל כן תמצאו שאלות חדות, מבט בגובה העיניים, ורגעים של אמת. כי בסוף כולנו רוצים קשר, עומק, אהבה. ורק היינו צריכים שמישהו יגיד בקול – שזה לא מובן מאליו בכלל.

Support the show

אמא יש רק אחת?

יש פרקים שמדברים אל הראש.
ויש כאלה שנכנסים לך ישר לגוף, לבטן, למקום ההוא שמנסה לא להרגיש חזק מדי.

הפרק התשיעי של “הדתיות האלה” הוא לא עוד פרק על אימהות.
הוא פרק על הלב הזה שרוצה להציל, על הילדה הזו שבתוכנו שעדיין צריכה שיראו אותה,
על האכזבה – לא רק מההורים שלנו, אלא מאיך שאנחנו בעצמנו הפכנו להורים.
זה פרק על המקום הזה שאין לו מילים, רק דמעות שקטות שנשפכות פתאום, בלי שביקשנו.

הדר ואורטל מדברות – אבל לא בקלות.
זה פרק שהן כמעט לא הצליחו להחזיק.
כי איך מדברים על הדבר שהכי קרוב?
אמא היא הקרקע. השמש, הנשימה הראשונה בעולם.

ומה קורה למי שגדל בלי?
או עם אמא שפשוט לא הצליחה להיות שם?
ומה קורה כשאנחנו, עכשיו, רוצות להיות הכי טובות – אבל נופלות בדיוק באותן מקומות?

זה לא פרק על אשמה.
זה פרק על אנושיות.
ועל כמה כולנו – גברים, נשים, ילדים, מבוגרים –
ממשיכים ללכת פה, כל החיים, עם הילד הזה בפנים שרק רוצה להגיד:
אמא, אל תלכי.

Support the show

פרק 8 של “הדתיות האלה” הוא לא עוד דיון מנומס על זהות יהודית. הדר ואורטל צוללות לתוך הנושא שכל ישראלי מנסה להתחמק ממנו – אבל איכשהו הוא תמיד חוזר לשולחן.
האם אנחנו באמת “העם הנבחר”? ואם כן – למה זה לפעמים מרגיש כמו עונש?
הן מדברות על גוש קטיף, על אירוויזיון, על הפשטות היהודית שכבר כמעט אבדה, על הילד של בורא עולם שכולם מקנאים בו, וגם – על עומר אדם. ברור שעל עומר אדם.
בין בדיחה לסטירה, הן מזכירות לנו שיהודים לא רק סבלו בגלות – הם גם המציאו את Waze, את דיסק און קי, את Google, וגם את הבדיחה הכי טובה בארוחת שישי.
פרק שנע בין עייפות מייצוג לגאווה בלתי מוסברת. צפו, תתעצבנו, תצחקו – אבל תודו שזו הייתה שאלה טובה.
איך זה באמת להיות העם של אלוקים?

Support the show

החופש הגדול – זיכרון מתוק או סיוט חוזר? בפרק השביעי של הפודקאסט הדתיות האלה, הדר ואורטל צוללות לעומק התהום שנקראת יולי-אוגוסט, ושואלות: מי באמת יוצא לחופש – הילדים או ההורים?
הפרק לוקח אותנו למסע בזמן: מהחופש של פעם – שנות ה־70, ה־80 וה־90, כשילדים הסתובבו ברחובות, אכלו קרח על מקל ולא שמעו את המילה “קייטנה” – אל מול החופש של היום, שמרגיש יותר כמו לוגיסטיקת הישרדות יומיומית.
בין אם אתם הורים עובדים שמנסים להדביק את הקיץ עם שיניים, או הורים שנשארים בבית ומגלים שגם בזה אין רגע מנוחה – זה פרק בשבילכם. הן מדברות על האידיאל של החופש מול המציאות הדביקה, על השאלה האם חופש גדול הוא בכלל דבר טוב, למי הוא נועד, והאם יום אחד מישהו יעז לשנות את זה. (רמז: לא.)
פרק מצחיק, טעון ומדויק, שיגרום לכם גם להזדהות, גם להיזכר, וגם קצת לצחוק על עצמכם.

Support the show

“הדתיות האלה” פרק 6: הדר בן חמו ואורטל ברזילי מדברות על חברות. כולנו רוצים חברים. לא לייקים, לא עוקבים – חברים. אבל כמה באמת יש לנו כאלה? כמה נשארו מהילדות, מהצבא, מהעיר הקודמת?

Support the show

בפרק החמישי של הפודקאסט “הדתיות האלה”, עולות הדר בן חמו ואורטל נגר ברזילי על אחת הסוגיות הרגישות ביותר: ועדות קבלה. לאולפנה, להדרכה בבני עקיבא ואפילו לישוב.
מה קורה כשאת רוצה להיות חלק – אבל מרגישה שדווקא איפה שהכי רצית, לא קיבלו אותך באמת? הפרק צולל לתוך חוויות של דחייה, התאמה בכוח, וניסיון להיות שייכת גם במחיר אישי.
השיחה נוגעת גם בציבור הדתי-לאומי ובשאלות של קבלה, נורמות, וגבולות ההשתייכות. מתי זה כבר לא שייך? ומתי זה פשוט כבר לא שלך?
כמו תמיד – הומור, חדות, פגיעוּת ואומץ נשי מרכיבים את השיחה הייחודית של השתיים, שמצליחות לגעת במילים במה שרבות רק מרגישות.
פרק על השתוקקות, על כאב, ועל הבחירה להישאר נאמנה לעצמך – גם כשזה אומר לא להשתייך.

Support the show

בפרק הרביעי של הפודקאסט “הדתיות האלה”, הדר בן חמו ואורטל נגר ברזילי פותחות את נושא הגבולות – ומגלות שהוא הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו. מהעשרת הדיברות ועד התקנון של תל קבוצת הווטסאפ, מהחוקים הכי קדושים ועד הכללים הלא מדוברים בבית – הפעם השתיים נכנסות בכל הכוח בשאלה: למה אנחנו בכלל צריכות גבולות?


הן מדברות על גבולות בבית עם הילדים, בתוך הזוגיות, בקריירה, בתיאטרון, ואפילו בגבולות ההלכתיים שמגדירים את חייהן – אלו שמסמנים דרך, אך לפעמים גם מגבילים. הן לא פוסחות גם על הגבולות בתקופת הקורונה, על האנשים שאוהבים לשחק קרוב לגבול – כי רק שם הם מרגישים חיים, וגם על אותו רגע שצריך “לראות את הסכנה בעיניים” כדי להבין את גודל האחריות.

וגם: מי קובע את החוקים? האם אפשר לשחק בתוכם? ומה זה עושה לנו כשאנחנו שוברות את הכללים? פרק מצחיק, חכם, נועז בדיוק במידה, שמדבר על גבולות – אבל ממש לא עומד בהם.