הדתיות האלה | סרוגים

בריאיון מיוחד ל״הדתיות האלה״ התארחה חברת הכנסת לימור סון הר־מלך לשיחה אישית, עמוקה ומפתיעה, שחשפה צד אחר שלה: לא רק פוליטיקאית, לא רק דמות ציבורית שנמצאת בלב סערות תקשורתיות, אלא אישה עם הרבה חמלה, אמונה, אהבה לעם ישראל ותחושת שליחות גדולה.

בשיחה עם הדר בן חמו ואורטל ברזילי עלתה התחושה שסון הר־מלך נמצאת בפוליטיקה כבר שנים רבות, אף שבפועל מדובר בתקופה קצרה יחסית. כמות העשייה, המאבקים, החוקים והעיסוק הציבורי סביבה גורמים לה להיראות כמו דמות ותיקה מאוד בזירה הפוליטית.

אחד הרגעים המרגשים בריאיון היה הסיפור שלה על הלילה שבו איתמר בן גביר ביקש ממנה להצטרף לעוצמה יהודית. היא הייתה אז במנהרות הכותל, סמוך לחצות, קיבלה את השיחה - ומצאה את עצמה בוכה במשך שעה מול בורא עולם, מנסה להבין האם זו הדרך שלה והאם זו השליחות שמונחת לפתחה.

סון הר־מלך דיברה גם על הבית, על הילדים, ועל הרגע שבו שיתפה אותם בהחלטה לצאת לדרך ציבורית. לדבריה, הילדים אמרו לה שזה בדיוק מה שלימדה אותם כל השנים: להיות בנתינה ולעשות למען האחר — ועכשיו לעשות זאת גם למען עם ישראל.

בריאיון עלו גם רגעים כואבים מחייה, ההתמודדות אחרי הפיגוע שבו נרצח בעלה הראשון, והעשייה הציבורית שלה, לצד רגעים קלילים יותר: איך מכינים סנדוויצ׳ים לעשרה ילדים בבוקר, איך מתארגנים בתוך לו״ז בלתי אפשרי, ואפילו מה הסוד שלה לבגדים.

זה היה ריאיון פוליטי, אבל הרבה יותר מזה: שיחה על אמונה, שליחות, אימהות, כאב, שמחה, ויכולת להחזיק את החיים הציבוריים מתוך לב פתוח.

Support the show

בפינה “חוזרת בתשובה” בתוכנית “הדתיות האלה”, אירחנו את מירי שניאורסון, אשת עסקים, אשת תקשורת, מרצה לתניא ומי שמחוברת עמוק לעולמות החסידות, השליחות והעשייה החברתית.

אבל הפעם, לצד האור, ההומור והאנרגיה המוכרת שלה, נפתחה שיחה על אחד הנושאים הפחות מדוברים: אלמנות בגיל השלישי.

שניאורסון סיפרה על הרגע שבו אביה נפטר, ואמה נשארה אלמנה. מתוך הכאב האישי הזה נולד מיזם יוצא דופן, שכיום מחבר סביבו כאלף אלמנות בגיל השלישי. לא רק קבוצת תמיכה, אלא בית חי: מפגשים, סדנאות, טיולים, חברות, התפתחות אישית ובעיקר תחושה שמישהו רואה אותן.

בריאיון דיברנו על הבדידות העמוקה שיכולה להגיע אחרי שנים של זוגיות, על המיתוס שלפיו אלמנה אמורה להסתובב בעולם עצובה תמיד, וגם על הפער בין חיוך חיצוני לבין כאב פנימי שלא תמיד רואים.

שניאורסון סיפרה גם בחיוך על אלמן שאמר לה: “את עושה לאלמנות יותר מדי כיף, איך הן ירצו להתחתן ככה?”

בין צחוק לכאב, השיחה הפכה אישית במיוחד כשעלה שגם האבות של הדר ואורטל נפטרו. משם נפתחה שיחה חשופה, עדינה ומלאת לב על אובדן, גיל שלישי, בדידות, תקווה, ועל האפשרות לחזור לחיים גם אחרי שבר גדול.

Support the show

בסוף השבוע בו המדינה התוודעה לרצח המזעזע של ימנו זלקה בפתח תקווה הושבנו לשיחה כמה נשים חזקות כדי לקבל קצת אוויר.

בתוך ימים שבהם הרשתות התמלאו בהאשמות, בכעס ובבהלה, הדר בן חמו ואורטל ברזילי, “הדתיות האלה”, בחרו לעצור רגע ולשאול לא רק מי אשם — אלא מה באמת אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה שוב.

בפאנל נשי, כן וטעון, התארחו קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומנהלת המרכז ההוליסטי “קרן אור”; מירי שניאורסון, אשת תקשורת ואשת עסקים; סגנית יו"ר הכנסת ח״כ לימור סון הר־מלך; ויועצת התקשורת מורן שמואלוף

איך ויכוח קטן בין נערים נגמר ברצח?

יחד הן עסקו בשאלות מהותיות: איך ויכוח קטן בין נערים נגמר ברצח, מה מקומם של ההורים בתוך הסיפור, ואיזו פעולה אמיתית אפשר להתחיל כבר מחר בבוקר - בבית, בבית הספר, בעיר, בכנסת ובתקשורת.

השיחה נגעה גם בפחד הגדול של הורים: התחושה שזה יכול לקרות לכל אחד, בכל רגע, בקלות בלתי נתפסת. לצד הכאב והבהלה, עלו בפאנל גם תובנות ועצות מעשיות - מחינוך רגשי והתפתחות אישית, דרך חמלה כלפי הורים, ועד אחריות ציבורית ומדינית. מירי שניאורסון הביאה אל השיחה גם דברים שקראה מתוך מכתבי הרבי מלובביץ׳ על היחס לנוער ועל האמון שצריך לתת בו.

“הגענו לפאנל הזה עם פחד וייאוש”, אומרות הדר ואורטל, “ויצאנו ממנו עם תקווה”. זו לא עוד שיחה על “הדור של היום”, אלא ניסיון כן להחזיק תדר גבוה יותר: של לב, אחריות, חמלה - ובעיקר פעולה.

Support the show

בפרק שסוגר את העונה הנוכחית, הדר בן חמו ואורטל ברזילי מדברות על הצורך הבלתי פוסק שלנו להזיז רהיטים, לעבור דירות ולהמציא את עצמנו מחדש. למה החדש מפחיד אותנו, ואיך זה קשור לגירושין ולגיוס לצה"ל? צפו בפרק המלא

אנחנו אוהבים להתחדש. אנחנו כל הזמן צריכים את ההתחדשות הזו, להחליף ישן בחדש, לעבור דירה, להחליף מטבח או סתם להזיז את הספה בסלון מצד ימין לצד שמאל (ואז להחזיר אותה, כי נפל האסימון שזה פשוט לא עובד). בפרק הסיום של העונה, הדר בן חמו ואורטל ברזילי צוללות אל תוך המנגנון הנפשי הזה שמנהל אותנו: הצורך בשינוי מול הפחד מהלא נודע.

בשיחה כנה ומשעשעת, השתיים מנסות להבין למה אנחנו כל הזמן במרדף. האם זה שעמום? או אולי צורך נשמתי עמוק יותר? "אנחנו כל הזמן צריכים את המנגנון הזה", הן אומרות, ותוהות האם האופנה שחוזרת על עצמה היא ההוכחה שאין באמת חדש תחת השמש, אלא רק "ישן שמתחדש".

אבל התחדשות היא לא רק לקנות ספה. היא גם היכולת להתמודד עם שינויים כפויים או דרמטיים בחיים – כמו לשלוח ילד לצבא, או לפרק בית ולהתגרש. "למה אנשים לא מתגרשים?", שואלות השתיים ומסבירות שהפחד מהלא נודע משתק, ולפעמים אנחנו מעדיפים את הסבל המוכר על פני הסיכוי לטוב שעדיין לא פגשנו.

רגע לפני שהן יוצאות לפגרה וחוזרות בפורמט חדש, הדר ואורטל מסכמות עונה של צחוק, דמעות וכנות, ומזכירות לכולנו: העולם מתחדש כל הזמן, וגם אנחנו.

Support the show

פרק ההתמכרויות של “הדתיות האלה” הוא בדיוק מסוג הפרקים שמתחילים בצחוק קטן על “יאללה נו, כולנו מכורות לקפה” – וממשיכים מהר מאוד לשאלה האמיתית: מה זו התמכרות, מאיפה היא מגיעה, ולמה לפעמים היא פשוט הדרך של הנפש להחזיק את עצמה בלי להתפרק. הדר ואורטל פותחות את הפרק מהבסיס: הצורך להתמכר, הרצון לברוח רגע מכאב, חרדה או עומס – גם כשזה נראה מבחוץ “שום דבר”.

במרכז השיחה הן שמות את ההבדל בין התמכרות שקופה לבין התמכרות “נראית לעין”. כלומר, יש התמכרויות שמיד מקבלות כותרת של סכנה ובושה – ויש כאלה שמגיעות עטופות בתדמית חיובית: עבודה בלי הפסקה, קריירה, עשייה אינסופית, נתינה מוגזמת. בשם ערכים כמו מסירות, חסד ואחריות, אפשר לפעמים להפוך את אותה תלות בדיוק למשהו שכולם מוחאים לו כפיים.

הפרק נע בין התמכרויות “נורמטיביות” – קפה, מתוק, סדרות, גלילה בלתי נגמרת – לבין התמכרויות קצה לחומרים מסוכנים. בלי הטפות ובלי שיפוטיות, אלא מתוך ניסיון להבין: מה אנחנו מכבות כשאנחנו נצמדות לדבר הזה, ומה המחיר שהוא גובה מאיתנו לאורך זמן.

ובסוף, כמו תמיד, נשארת שאלה אחת שמצליחה להיות גם מצחיקה וגם קצת כואבת: אולי השאלה היא לא “למה אני מכורה?” אלא “מה אני לא מסוגלת להרגיש כשאני בלי זה?” פרק קליל־עמוק, חד־אנושי, כזה שמשאיר אותך עם חיוך — ועם מחשבה שעושה סדר.

בפרק 21 של “הדתיות האלה”, הדר בן חמו ואורטל ברזילי פותחות את אחד הנושאים שהכי מחברים בין גוף, נפש ותרבות: האוכל. לא מה בריא או מה משמין — אלא מה הסיפור הרגשי, המשפחתי והרוחני שמסתתר מאחורי כל ביס.

הן בודקות איך אוכל משפיע על תפיסת המציאות שלנו: האם אנחנו אוכלים כדי להתמלא, כדי להתנחם, כדי להרגיש שייכים, או כדי לשרוד את היום. ואיך המזון הגשמי — החלה, המרק, הקוסקוס, הדג — פוגש את המזון הרוחני שאנחנו מחפשים בלי שנשים לב.

הפרק נכנס גם למחלוקת הנצחית שבין עדות: מי באמת מנצחים במטבח — התוניסאים, המרוקאים, האשכנזים או התימנים? ומה זה אומר על ההיסטוריה, על הזיכרונות ועל הבית שכל אחד מאיתנו גדל בו.

זה פרק מצחיק, עמוק ואמיתי, שמראה איך האוכל שאנחנו מביאים לשולחן משפיע על דימוי עצמי, על ילדים, על זוגיות, ועל האווירה בבית. מי שרוצה להבין למה אוכל זה הרבה מעבר לארוחה — לוחץ פליי.

Support the show

בפרק 20 של “הדתיות האלה”, הדר בן חמו ואורטל ברזילי פותחות את אחת השאלות הכי רגישות בעולם הדתי: האם בכלל קיים דבר כזה “דתיות וסטייל”? ומאיפה הגיעו כל מושגי הצניעות שגדלנו עליהם — מההלכה, מהחברה, מהבית או מהפחד שאנחנו לא “מתאימים”?

הפרק נכנס עמוק לתחושות הגוף והנפש סביב לבוש: האם הצניעות מצמצמת אותנו או דווקא מעניקה ביטחון? האם הכיסוי הוא עומס תרבותי — או בחירה מודעת שמעצימה ומרגישה טוב?

הן מתייחסות גם למלחמת העולם הקטנה שבין פאה, מטפחת ובובו, ולשאלות שלא מדברים עליהן בקול: למה תעשיית האופנה כמעט לא נותנת מקום לנשים דתיות? ואיך יכול להיות שבשבוע האופנה הישראלי — מי שמייצגות את אחד המגזרים הבולטים בארץ בכלל לא מופיעות?

זה פרק חד, מצחיק ומטלטל, שמבקש מאיתנו לחשוב מחדש על המקום שבו דת, אופנה וזהות נפגשים. מי שאי פעם שאלה את עצמה “מה אני באמת מרגישה עם איך שאני מתלבשת” — לא תרצה לפספס את זה.

Support the show

בפרק 19 של “הדתיות האלה”, הדר בן חמו ואורטל ברזילי צוללות לתוך אחד הנושאים הכי רגישים בחיים – כסף. לא כמספרים, לא כמשכורת, אלא כסיפור פנימי שמלווה אותנו עוד מהילדות. האם גדלנו בבית של שפע או בית של לחץ? ואיך זה ממשיך להשפיע עד היום על הבחירות שאנחנו עושים בלי לשים לב.

הפרק בודק גם את המקום הרוחני של כסף: האם הוא יכול להיות צינור של זרימה, אמון וערך עצמי, או שהוא הופך למקור חרדה ומאמץ מתמשך. הן מעלות שאלות שמצליפות ישר בלב: למה אנחנו מתכווצים לדבר על כסף? למי אנחנו מפחדים לבקש? ומאיזה סיפור ישן הגיעו המחשבות האלה בכלל.

הדר ואורטל פותחות שיחה כנה גם על הילדים שלנו – אילו מסרים על כסף עוברים אליהם דרך ההתנהגות שלנו, לא דרך הרצאות. האם המילים “אין לנו” ו“יקר מדי” יוצרות אצלם תחושת מחסור, או שפה של אחריות ושפע.

זה פרק חד, מצחיק ומלא תובנות, שמצליח לגרום לכל אחד לבדוק את עצמו מחדש. מי שרוצה להבין למה כסף מזיז לו כל כך הרבה רגשות — לא מפספס את זה.

Support the show

בפרק מרגש, שנון ומעורר מחשבה, הדר בן חמו ואורטל ברזילי מדברות על נושא שכולנו מתמודדים איתו, גם אם אנחנו לא מודים בזה בקול: גיל. כמה באמת הגיל הביולוגי שלנו קובע, ומה קורה כשהוא לא תואם את מה שאנחנו מרגישות בפנים.

הפרק נוגע בדיוק במקום הזה שבין הגוף לנפש – כשאנחנו מרגישות צעירות מבפנים אבל המראה, הילדים או החברה מזכירים לנו אחרת. הדר ואורטל מדברות על הפער שבין הגיל הרשמי לגיל הפנימי, על הפחד מהזדקנות, הרצון להישאר צעירות לנצח, והלחץ להיות “במקום הנכון בזמן הנכון”.

ומה קורה כשלא? כשאת מתחתנת מאוחר, יולדת מאוחר, מתחילה קריירה אחרי כולם – והחיים שלך פשוט לא מתיישרים עם הלו"ז החברתי? השתיים מדברות בגילוי לב על המחירים של לא להיות בקצב של כולם – התחושה שאת “מאחרת לרכבת”, שהעולם מתקדם ואת עוד לא. ובצד השני – גם על החופש שיש בלא להסתנכרן עם הציפיות, ולבחור את הקצב שלך.

הן מתבוננות בתרבות שבה הנעורים הפכו למטבע יופי וכוח, ומדברות על איך זה משפיע עלינו כנשים, כאמהות, וכבנות דור שחיות בין שני עולמות – זה שמעריץ צעירות וזה שמצפה שנהיה חכמות, יציבות, “בוגרות”.

אבל כמו תמיד אצל “הדתיות האלה”, גם הנושא הכבד מקבל טיפול עם חיוך. הדר ואורטל מצליחות להפוך את הדילמות של הגיל לשיחה כנה ומצחיקה על החיים עצמם – על הזמן, על הגוף, על מה נשאר בנו נערי גם אחרי גיל ארבעים, ועל המקום שבו הגיל כבר לא הגדרה – אלא בחירה איך לחיות את החיים בכל שלב שלהם.

פרק מלא בלב, הומור ודיוק רגשי, שמזכיר שגיל הוא רק מספר – אבל הדרך שבה אנחנו חיות אותו, היא כבר סיפור אחר לגמרי.

Support the show

בפרק החדש של "הדתיות האלה", הדר בן חמו ואורטל ברזילי מתמודדות עם אחת התחושות הכי יומיומיות והכי מושתקות - אשמה. אותה תחושת כובד שמלווה אותנו כמעט בכל תחום בחיים: בהורות, ביחסים, בעבודה, אפילו בדעות הפוליטיות שלנו.

הן מדברות על איך אשמה מחליקה מתחת לעור – לפעמים כמעט בלי שנרגיש – ומנהלת אותנו. על הקשרים שנבנים סביב אשמה, שבהם תמיד יש צד שמאשים וצד שמתנצל. על הצורך העמוק שלנו להיות “בסדר” בעיני כולם, גם במחיר של לא להיות שלמים עם עצמנו.

השיחה נוגעת גם ברגעים שבהם האשמה הופכת כמעט אוטומטית: כשמישהו מאשים אותנו ואנחנו מיד מגיבים בהתגוננות, כאילו מדובר במלחמה שחייבים לנצח בה. מה זה עושה לגוף, לנפש, וליכולת שלנו באמת להקשיב לעצמנו?

אבל הדר ואורטל לא נשארות רק במקום הכואב. הן מזכירות שגם לאשמה יש תפקיד משמעותי - היא מצביעה על אכפתיות, על מצפון, על רצון אמיתי להיות טובים יותר. אולי הבעיה היא לא בתחושת האשמה עצמה, אלא בכך שאנחנו לא עוצרים להבין מה היא באמת מבקשת מאיתנו.

בשלושים דקות של הומור, חכמה ורוך - הפרק הזה מצליח להזכיר שכל מי שמרגישה אשמה לפעמים, כנראה פשוט אדם עם לב פועם. 

ומי שיאזין עד הסוף, אולי יגלה מה הדרך להשתחרר ממנה .

Support the show