פרק זה הוא המשך והרחבה על פוסט שפרסמנו לפני כמה שבועות תחת הכותרת: "משחקי הכס והמגנה כרטה, או: מה יוצרי הסדרה מנסים לרמוז לגבי המאבק לשינוי חברתי."

!ספולירים!

בפוסט הראנו איך יוצרי הסדרה מעדיפים באופן רציף שינויים איטיים, פרגמטיים ואבולוציונים על פני אידיאליזם מהפכני. פרק סיום הסדרה של יצירת המופת מביא לכדי שיא מתח מובנה בין רציונליזם פרגמטי ולבין חזונות גאולה אוטופיים. אם הדרקונים ומנתצת השלשלאות אמנם שברה את לב הכמהים לצדק, אך גלגל האימה של כס הברזל נשבר בכל זאת, אולם באמצעים צנועים יותר מאלה שנאמניה קיוו להם. המתכון לקדמה, כך סבורים יוצרי הסדרה, הוא בהתקדמות איטית לאורך דורות; בדומה לאיך שהמגנה קראטה הפכה את המונרכיה הבריטית בהדרגה לדמוקרטיה פרלמנטרית, ואילו המהפכה הצרפתית הובילה לשלטון טרור, שחזור האוטוקרטיה ואין ספור מאבקי כוח שנמשכו לאורך הדורות.

האם העדפה הזאת של שינויים איטיים ומדודים, מבוססי אינטרסים של האליטה, היא אכן המתכון היחיד והטוב ביותר לקדמה חברתית? מתי, ואם בכלל, ישנה היתכנות לשינויים דרמטיים ורדיקלים יותר? ובכלל, איך חברות השתנו והתקדמו לאורך ההיסטוריה?

אין לנו הרבה תשובות, אבל נשמח לשתף אתכם בכמה שאלות.

נ.ב:

בעוונותינו כשלנו בלשוננו בפרק והותרנו את הרושם שמלחמת העצמאות האמריקאית התרחשה לאחר ובהמשך למהפכה הצרפתית. מדובר בטעות, סדר העניינים היה הפוך.

מלחמת העצמאות האמריקאית: 1775 –  1783 

המהפכה הצרפתית: 1789 – 1799

שאר הפרטים היו נכונים, אם כי הפוכים. 

האזנה נעימה. 

לפי מיטב זכרוננו ההיסטורי, אנחנו ללא ספק חיים בתקופה הנוחה, השלוה והמשכילה ביותר אותה ידעה האנושות איי פעם. עם זאת, זו גם התקופה המסוכנת, וכנראה המוזרה ביותר שאנחנו זוכרים. אנו עומדים בפני סדרה ודאית של אסונות שיש ביכולתנו לבלום, אבל משום מה אנחנו בוחרים שלא לעשות את זה. 

מדוע האנושות רוקעת ברגליה ומסרבת לעשות את המובן מאליו? למה כוחות הקדמה ברחבי העולם כושלים לראשונה מזה מאתיים שנה בנסיון לשכנע את רעיהם לבחור בשיקול דעת ושיתוף פעולה על פני הסתגרות ועימות? 

האם ההומניזם הליברלי של המאה העשרים יכול לשרוד את מצולות הפוסט-מודרניזם? האם האנושות מוצאת עצמה במשבר קוסמולוגי יותר מאשר במשבר אקולוגי-פוליטי?  ואם אכן במשבר קוסמולוגי מדובר, איך יוצאים ממנו?

עפנו על עצמנו השבוע.

האזנה נעימה. 

לינקים:

בעשור האחרון כבש תרגול הבוננות את האקדמיה בסערה. מה שעד לא מזמן נחשב היה לפרקטיקה סמי-דתית, נחלתם של נזירים, היפים וידוענים משועממים, הפך בשנים האחרונות למושא מחקר לוהט ומבטיח בפקולטות למדעי המוח, ההתנהגות והרפואה.   

מהיכן נובע העניין הפתאומי בתרגול העתיק, מה אנחנו באמת יודעים על השפעתיו על הגוף-נפש שלנו והאם ניתן ו\או צריך לנתק אותו מהקוסמולוגיה הבודהיסטית לאורה התפתח, כפי שרבים מכהני המיינדפולנס המערבי היו רוצים? 

כדי לענות על השאלות הללו נפגשנו עם מרק ברקוביץ' - מורה למיינדפולנס, מתרגל ויפאסנה ותיק, בוגר תואר שני למדעי המוח ומנחה NLP. נדבר על הדומה והשונה שבין תרגול מיינדפולנס ולבין מדיטציה בודהיסטית, איך שניהן משפיעות על המוח שלנו וכיצד הן עוזרות לנו להבין את עצמינו ואת המציאות באופן טוב יותר. האזנה נעימה.

הדעה הרווחת היא שאנחנו חיים בתקופה הכי מקוטבת מבחינה אידיאולוגית אי פעם. לא נותרה בשיח הציבורי חלקה טובה אחת שעליה אין מחלוקות פוליטיות נפיצות שעלולות להגיע לנקודת רתיחה קריטית בכל רגע נתון - או כך לפחות נדמה. האם זהו באמת המצב או שאנחנו שבויים במערך תמריצים משולל רסן שמתגמל דוברים ואנשי ציבור לייצר אי הסכמה מלאכותית ושמעביר כל דיון מעשי לפסים של זהות ומחנאות פוליטית? כדי לענות על השאלה הזאת בחרנו להתמקד הפעם בדיון המתוקשר בין ג'ורדן פיטרסון ולבין סלאבוי ז'יז'ק, שני מובילי דעה חוצבי להבות שכביכול לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה. האם הם באמת רואים את העולם באופן שונה לחלוטין, או שמא הם הפכו להיות שבויים של הרטוריקה של עצמם ושל ציפיות הקהל?

מה טבעו של המנגנון המופלא, המפחיד ומעורר ההשתאות שמנהל את חיינו ?כפרטים וכחברה ושמכפיף למרותו אומות ושועי עולם

חיפשתי את אלוהים ולא מצאתי דבר מלבד את עצמי, כתב המשורר רומי במאה ה-13. הרבה חילונים בני זמננו יסכימו איתו ויניחו כי בבורותו ברא האדם את אלוהיו בצלמו. אבל אותו רומי המשיך וכתב "וכשחיפשתי את עצמי לא מצאתי דבר מלבד את אלוהים". כאן רומי מאבד את הקהל המודרני שיתקשה לרוב לרדת לסוף דעתו. כדי להבין למה התכוון המשורר עלינו לחזור למקורות הראשוניים של הדתות, לחוויה המיסטית ולמגע הישיר עם הטבע שמהם הן התפתחו. איך החוויות האלה התנקזו במרוצת הזמן לכדי שלל הדתות שאנחנו מכירים כיום? והאם הן חוסומות או מקדמות את מי שמבקש להבין את עצמו, את העולם ואת החוויה האנושית? הצטרפו אלינו ותשמעו מה שיש לנו להגיד בנושא בפרק נוסף של החיים, היקום וכל השאר.

מושגים כמו "בריאת מציאות", "זימון מהיקום", ואפילו "הגשמה עצמית", הפכו בעשורים האחרונים לבון-טון של שיח שנתפס אצל רבים כרוחני.