אני אמא, שדואגת לבית שלנו, הבית של כולנו, מרימה ראש ולא מוותרת.הורי קראו לי שרה, ע"ש אחותו של אבי שנספתה בשואה.
תוך כדי שיחה עם הבן שלי בארוחת ערב משפחתית, הוא אמר לי שהוא מתכנן לעזוב את הארץ.נחנקתי עם הבשורה הזו.
הוא אמר את זה לפני כולם.
הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים.
הוא אמר שמאוד אוהב את המדינה ומרגיש שייך אליה, אבל הוא פוחד שכולנו לפני שואה.
ישנם כאלה שיורדים בגלל שאין להם בית, אין להם פרנסה אז הם יורדים.
הבן שלי לא כזה, יש לו הכל תודה לאל.
הוא הייטקיסט, אשתו הייטקיסטית, אין לו שום בעיה כלכלית. יש לו בית יפה, שלושה ילדים מקסימים, אבל מה שמטריד אותו זה איך להציל את הדור הבא, זו הרגשה של שואה.
אני ממש בכיתי. כל הדרך מפתח תקווה עד חיפה זלגו לי הדמעות.
למה? לא בגללו.
אלא, איך הגענו למצב הזה?
מה שהכי שיגע אותי זה שיש משהו נורא בזה שאני דור שני בארץ לניצולי שואה, ופתאום הבן שלי מדבר שהוא מרגיש שאנחנו עומדים לפני שואה ושהוא חייב לברוח לאיזשהו מקום עם משפחתו.
מצאתי עצמי שואלת איך יכול להיות שהצבר החזק הזה, לא קם על רגליו, לא נלחם ולא מתמודד עם זה, איך יכול להיות שבקלות כזו אנחנו מרימים ידיים ?
שאלתי אותו: "אוקיי אז למה אתה לא נלחם על המקום הזה ?"
- מה הוא ענה ?
- שהוא ״מרגיש שאין לו עם מי להילחם. שהחברה כאן מאוד השתנתה״.
הבור בלב שלי גדל עוד יותר כשנפגשתי בפגישת מחזור עם בנות שלמדו איתי בתיכון (הן משכילות, מנהלות בתי ספר, ראשות חוגים באוניברסיטה עם תואר שלישי), גילגלנו שיחה על המצב [איך לא ?!]
הבנים שלהן אחד בברלין, אחד בספרד, אחד בבלגיה. אחת מהן שיתפה בסיטואציה שהיתה לה עם המחותנת שלה. היא אמרה שהיא עצובה מזה שהבנים שלה לא בארץ ושהיתה רוצה שהבנים יחזרו לגור פה.
המחותנת אמרה: ״באמת, איזה עתיד יש להם פה בארץ ?״
אותה חברה ששיתפה, שמה יד על החזה ואמרה בהרכנת ראש ובקול דרמטי: ״תראו, בינינו מה יש פה לחפש ?״
זה שיגע אותי.
אם היו מחברים אותי באותו רגע לא.ק.ג המוניטור היה קורס.
אז הבנתי שזה לא רק הבן שלי.
כאמא, אני חייבת לצאת עם קריאה לעורר את כל האמהות. לא יכולה לשבת עוד רגע אחד בשקט כי הסכנה האמיתית היא ההשלמה עם המצב, השתיקה שלנו.
לכן, הוקלט קליפ שלי בנושא והוא פורסם בדצמבר 2021, הוא זכה מעל ל 50,000 צפיות ותגובות מאוד אוהדות.
בעקבות כך באתי עם קריאה "בואו אמהות, בואו נעזור אחת לשנייה" כי אני מאמינה שאימהות הן כמו לביאות, הן לא יכולות לוותר, זה נגד הטבע שלהן לוותר על הלהקה והגורים.
אמא לביאה היא זן מיוחד כזה שיש בטבע, היא לא דואגת רק לגורים שלה.
כאימא אני יכולה להגיד "טוב זה הילד שלי ואני דואגת לו שלא ירוץ, שלא יתרחק ממני ומתעוררת דאגה לעת זקנה האם ישאירו אותי לבד ?
לעומת זאת בטבע, זה עובד כך: הלביאה דואגת לא רק לגורים שלה, אלא במידת הצורך היא גם דואגת לגורים של הלביאות האחרות.
כשאני לבד אני לא לביאה. כשאני מרגישה שיחד איתי יש עוד נשים ואמהות דואגות, מציפה אותי ההרגשה של האמא האחת המחבקת והעוטפת ואז, במקום לדאוג לעצמי ולמשפחתי, נשאר לי רק לדאוג לאחרים.
איזה בטחון, איזו שלווה, איזה שקט בלב.
___________________________________
בקרו אותנו בדף הפרויקט של אמא
www.facebook.com/haprojectshelima
