שיעור לעשרה בטבת תשס"ו. הצגת מקור שנאת החינם והקונפליקטים על פי הראי"ה קוק. דיון על הדרכים ליצירת אהבת חינם שתתעלה על השנאה, בהסתמך על הגדרת הראי"ה קוק לאהבה זו.

'ספירות' בקבלה הן ה'תארים' שבראשונים. אי-אפשר להחיל תארים אנושיים על ה', אז הדת עלולה להיות לדוגמה חלולה. יש שהסבירו שיש תיאורים מסוימים שניתן לומר על הקב"ה. הרמב"ם מסביר שאפשר להחיל תארי שלילה על הקב"ה. הרב קוק מבחין בין ה' כשלעצמו לבין תיאוריו, שדרכם יש לעבוד את ה'

לפי התלמוד הבבלי, תורת חו"ל, תורת הנסתר רק שומרת מצב קיים, אך לפי הירושלמי, תורת א"י, תורת הנסתר משכללת את המציאות. הבבלי סינטטי ומפלפל, הירושלמי יותר אנליטי ועוסק במושג עצמו. בירושלמי ההלכה מופרית מהאגדה, בבבלי יש חיץ ביניהן. הנסתר מזוהה עם האגדה.

התפלה היא ביטוי של התפלה התדירית של הנשמה – כיסופיו התמידיים של האדם לקרבת ה'. רק כשאדם יתפוס את התפלה כך, התפלה תעשה את תפקידה, שהוא גם הגעתו של האדם לתודעה ענוותנית זו.

התפיסה הרגילה רואה באלוהות עניין שמחוץ לעולם. היא מביאה להשפעה פסיכולוגית שלילית. החסידות שרואה בעולם "חלק" באלוהות עדיפה על התפיסה הרגילה, אך גם אותה הרב קוק מבקר. ישנה אמת בכל התפיסות והרב קוק מעדיף את החסידית בגלל תועלתה ובסוף מציב שיטה שלישית משלבת.

'שבירת הכלים' – השפעת אור למעלה מיכולת קבלת הכלים, נעשתה כדי שהנברא יתאחד באלוהות הבלתי גבולית דווקא מתוך שברי הכלים, המציאות המוגבלת. כעניין 'נהמא דכיסופא' אצל רמח"ל. השתלמות האדם האינסופית באה "להשלים" את שלמות האלוהות.

אפשר לתפוס את המציאות כמפורדת – כך התפיסה הרגילה, ואפשר לתפוס את המציאות כאחדותית, זו התפיסה האמתית יותר, המבטלת את הקנאה והתחרותיות ומביאה לשמחה שנובעת מתחושת הרמוניה. אעפ"כ, ההשקפה האחדותית מוכרחת להסתתר כדי ללחום ברע.

מושג אלוהי מעוות מביא לסיבוכים בחיים, משום שהאמונה היא הכרתו הפנימית של האדם, שבאה לידי ביטוי בכל תכונותיו, רגשותיו ומחשבותיו. הגדרת ה' בהגדרות מסוימות זו עבודה זרה. האמונה המזוככת באינסוף שאינו מוגדר, כשבאה לידי ביטוי במעשים, מביאה לשמחה וחיים.

יש לפעול להעלאת הרע, לא רק לדחייתו. העלאת הרע נעשית על ידי מציאת שורשו הטוב, בספירת החכמה – הראייה הכללית של העניין.

עצמיות האדם היא רצונו העמוק. רצון האדם הפרטי הוא גילוי של מציאות רחבה הקודמת לו. התפילה היא מבדק עבור האדם לגלות מהו רצונו, וגם אפשרות לאדם להיפתח לרצונו העמוק. הצעקה היא ביטוי לדיסוננס שבין רבדי רצונו של האדם.