התפילה משפיעה כי רצונו של האדם הפרטי הוא חלק מהרצון הכללי, רצון ה'. ההוויה כולה מלאה רצון. כאשר האדם מכיר בכך, רצונו פועל במציאות. זו חירותו האמתית. התייצבות האדם מול ה' מעניקה לו חיות, כי חייו הפרטיים מתקשרים למציאות האינסופית.

מהי הקדושה, כיצד זוכים לה? ראשית ע"י פיתוח המודעות לממדים שבעומק החיים. תיאור השוני בין החכמה האובייקטיבית, הבינה הסובייקטיבית, והדעת – תפיסת משמעות הדבר. מתוך התהליך ההכרתי נולד הרצון לחיות את ממדי המציאות העמוקים.

הגורם לשנאת חינם קיים במהות העולם, שהוא רבגוני ומחולק. הפתרון הוא אהבת חינם שאינה מטשטשת את ההבדל אך מוצאת מכנה משותף. דיון בנושא.

הרעיון ש'אין עוד מלבדו' מביא לתענוג רוחני המורה על האמת שבו. ניתוח מפורט של משמעות התענוג – הזדהות עמוקה, לא הנאה רגילה הנחותה יותר ובאה מהצורך למלאת חיסרון. ביקורת הרב קוק על רעיון זה ותפיסתו האלטרנטיבית.

חופש הדעות אינו מוחלט. האמונה היא החיים, על כן אדם חייב לשעבד עצמו לאמונה, ואסור לפרסם תפיסות ניהיליסטיות. עם זאת, אמונה היא דווקא מתוך אפשרות של כפירה, אלא שזו כפירה של קנאות לאמת.

ההבדל שבין תפיסת האל הילדותית השואפת לתפיסת העצם (כפי שביקר קאנט) וגורמת מועקה וניכור עצמי, לבין תפיסת האל הבוגרת שאינה מחשבה קפואה אלא חווית חיים. התפיסה הילדותית מביאה ל"קציצה בנטיעות" – ההפרדה בין ספירת עולם העשייה למקור האינסופי.

יש בתפיסת הילדותית-הגוֹיִית שמתיימרת לתפוס את 'העצם' האלוהי ממד של עבודה זרה. מטרתו של עם ישראל, כספירת מלכות, לגלות את שמו של הקב"ה בעולם בעצם קיומו, שבשורש רצונו המגמה האלוהית.

החיסרון שבתפיסה הילדותית המתיימרת להבין את העצם האלוהי – היא מעציבה ועלולה להביא לכפירה, לעומת התפיסה המבוכרת של ספירת מלכות, כנסת-ישראל, שתופסת את האל דווקא דרך ההופעות שלו בחיים האנושיים ומעצימה אותם.

אי אפשר לתפוס את האל כאובייקט, כפי ששואפת המחשבה הילדותית ונפגעת מכך, אלא יש לתפוס את האל דרך החופש הסובייקטיבי, רק מה שהשכל מכריח להאמין. אז ניתן להתפלל בלי ספקות ולחיות בשמחה וכך נוצרת יראה מתוך אהבה.

'ביטול היש' החסידי המבטל את חשיבות השכלול החומרי לעומת ביטול הפרטיות לכלליות אצל הרב קוק שדווקא מעניקה תוקף קיומי לפרטיות וביטול הפרטיות לכלליות אצל הרמב"ם. תפיסת הרב קוק כתפיסת ר"ח מוולאז'ין מעניקה חשיבות רבה לחומר.