מאז ומעולם השכלה היתה סוגייה פוליטית וחברתית. הידע, החינוך וההשכלה היו מנת חלקם של המעמדות החזקים בחברה ששימרו את מנגנוני הכח והעבירו אותם בירושה מדור לדור. החידושים הטכנולוגיים שהגיעו לעולם בעשרות השנים האחרונות שינו באופן היסטורי את מאזן הכוחות הזה. הנגישות לידע, שהיתה שמורה בעבר לחונטות אליטיסטיות בלבד, ניתנת כעת לכל אדם בעולם שיש לו חיבור לאינטרנט. ובכלל, אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפיכה מחשבתית בנוגע לכל מה שקשור בלמידה- מהי והיכן היא מתקיימת.

גם במדינה הקטנה שלנו הבינו שידע הוא משאב ציבורי ושלמדינה ישנה מחוייבות להנגיש אותו לכולם.

מתוך ההקשר הזה המיזם הלאומי ״ישראל דיגיטלית״ בשיתוף עם המועצה להשכלה גבוהה הולידו את החזון המדהים של קמפוס IL- אתר קורסים דיגיטליים שמועברים על ידי גופים רשמיים ומוסמכים לכך ונגישים לכל הציבור *בחינם*!. כל הסיפור של קמפוס מיוחד בעיני משתי סיבות מרכזיות: האחת היא הדמוקרטיזציה של המידע שהיא מאפשרת והשניה היא המוצר הלימודי.

האורח שלי בפרק ה- 27 של חייזרים חינוכיים הוא אסף וייס- המנהל הנכנס של קמפוס IL. אסף הוא אדם מרשים ומקצועי להחריד ונדמה שהוא האיש הנכון בזמן הנכון לפרוייקט הזה. לאורך בפרק אסף יספר לנו ברהיטות על מהפכת המידע והמשמעויות החברתיות והטכנולוגיות שלה. הוא ישתף אותנו במידע על העבר, ההווה והחזון העתידי של קמפוס ועל הדרך ליצור ולשפר מוצר לימודי מונחה יוזר. לקראת סיום הפרק גם התפלפלנו בנוגע לכמה סוגיות ביקורתיות בהקשרים האלה…שווה להאזין :)

הפרק זמין עכשיו גם בספוטיפיי, אפל פודקאסטים ובאתר ״חייזרים חינוכיים״

למי שבא לקבל התראה בכל פעם שיוצא פרק- אפשר להרשם באתר

https://www.tzachi-e.co.il/podcast

מוזמנים לשתף, להגיב, לעניין ולהתעניין באהבה

על העריכה הנפלאה של הפרק: Shira Kleinhaus   💜

*בשל תקלה קלה בשלב ההקלטה, הסאונד בפרק פחות איכותי, אבל בסך הכל סביר בהחלט. עמכם הסליחה.

לאתר קמפוס:

https://campus.gov.il

לקהילת היפו-קמפוס:

לפודקאסט ״המאסטרים״ של קמפוס:

https://open.spotify.com/show/1OHxm8zhTaKH9RfKT6Ao1D?si=2b465f3e53624800

במרץ 2020, כשכולנו הבנו שאנחנו באמצע אירוע היסטורי של מגיפה עולמית, תומאס פויו (Tomas Pueyo) כתב מאמר על מגיפת הקורונה שהפך לויראלי בכל העולם. הוא דיבר שם על ״הפטיש והריקוד״. ה"פטיש" הוא האירוע המכונן א השבר שקורה עכשיו וה״ריקוד״ הן האדוות- השינויים, המשמעויות וההתאמות שכלל השווקים והמערכות יצטרכו לבצע בנוגע למכת הפטיש- למגיפה עצמה. אחת המערכות שגם חטפו את הפטיש לפרצוף וגם נאלצו לרקוד את הריקוד בצורה המעניינת ביותר היא מערכת החינוך. אין אזרח ואזרחית בעולם שלא הרגישו את זה, כולם חיפשו פתרונות.

חסמים ואילוצים הם תמיד הזדמנות להפגין יצירתיות, גמישות וחדשנות וזה בדיוק מה שמערכות החינוך היו צריכות לעשות. כשהעומס על מערכת החינוך הארצית היה אדיר והיה נדרש לתעדף אינסוף החלטות ופעולות לביצוע מיידי, כולם חיפשו את הגיים צ׳יינגר ואני חושב שהם מצאו אותו במערכות החינוך העירוניות- במנהלי החינוך. אני טוען (וזה רק אני כמובן) שבלי הפרואקטיביות של מנהלי החינוך (שכמובן הפעילו את המנהלות.ים ונשות ואנשי השטח), דברים היו מתדרדרים לתהומות עמוקים עוד יותר ממה שאנחנו מכירים. מערכות החינוך העירוניות די הצילו את המצב בעיניי ועדיין עושות זאת. כמי שמנהל ארגון חינוכי אני יכול לספר ממקור ראשון שאת המענה שקיבלנו ממערכת החינוך העירונית על מחלקותיה השונות, לא קיבלנו מעולם מהרמה הארצית ברמת המהירות, הדיוק, המסירות והענייניות.

אחת המחשבות שמעסיקות אותי בשנתיים האחורונות בנוגע לזירה החינוכית היא איך נזכור את התקופה הזאת ומה יהיה הנרטיב בדיעבד. האם נבכה יותר את מכת הפטיש- את השבר האדיר במערכת החינוך או את הריקוד שעדיין מצמיח תובנות, דרכים, סגנונות למידה וחינוך חדשים מתוך אילוצי המצב. בעולמות הלמידה מדברים המון על ההאצה המטורפת של טכנולוגיות הלמידה, סגנונות למידה היברידיים (חצי מרחוק וחצי פיזי), על שימוש בפלטפורמות טכנולוגיות, על מעבר ללמידה אסינכרונית (כל אחד לומד בקצב שלו מול הפלטפורמה מתוך שיעורים מוכנים מראש). זה דבר שהיה קורה גם ככה, פשוט הרבה פחות מהר. הסיפור הגדול באמת הוא התובנה שברגע האמת מערכת החינוך נאלצה לבזר את עצמה לארכיפלג של איים חינוכיים בצורת מוסדות החינוך העירוניים כדי להשיג תוצאות טובות יותר, ביצוע מהיר יותר ובקרה ומתן מענה איכותיים יותר. ועכשיו השאלה היא, האם אפשר או צריך לחזור לאחור למתכונת ריכוזית.

אם אתם שואלים אותי, אין מציאות שבה מערכת החינוך בישראל מצליחה לנתר קדימה שלא באמצעות רשויות מקומיות. אבל מעבר לזה, העיריות עצמן כבר הבינו שאין להן למה לחכות והן מקדמות יוזמות, סגנונות ניהול ושפות חינוכיות רוחביות שהן מייצרות לעצמן. חלק מהעיריות מייצרות מהלכים בודדים או סדרת מהלכים של קידום תחום כמו הגיל הרך או הכנסת בתי ספר משיטות חינוך פרוגרסיביות לערים, אחרות, כמו עיריית תל אביב-יפו למשל, מחליטות על מהלכים רוחביים כמו "פורצי דרך" מטמיעים גם ערכי ליבה ועקרונות עבודה וגם מהלכים מבניים שתומכים בהם (תוכלו לשמוע על זה בהרחבה בפרק). ותעשו לי טובה, אל תסגרו את כל הדיון הזה ב"בסדר, עיריית תל אביב- יפו, יש להם כסף". גם כי הכסף מחולק לעיריות באופן דיפרנציאלי וגם כי אם תאתגרו את עצמכם ותמשיכו לחפור, אתם תגלו שקורים דברים גדולים גם מחוץ לערים המרכזיות בארץ.

בקיצור, האורחת שלי בפרק ה- 26 של חייזרים חינוכיים היא שירלי רימון ברכה- ראש מנהל החינוך בעיריית תל אביב-יפו. ומצטער אם זה יביך, אבל אי אפשר להתעלם מהכריזמה, החדות והמנהיגות של האשה הזאת. עשר שניות אחרי שסגרנו את המקרופונים היא כבר היתה בשיחת זום עם עשרות מנהלות ומנהלי בית ספר ופנתה לכל אחת ואחד מהם באופן אישי ושאלה לשלומם ממקום אמיתי ואותנטי. שמעתי אותה מתראיינת לא פעם ולא פעמיים לגופי תקשורת גדולים ותמיד היה לה משהו מעניין לומר. אולי זה בגלל שהיא מעולם לא ניתקה באמת מגע עם השטח. ובימינו א.נשים שמתמצאים גם בשיחות מיקרו וגם בשיחות מקרו זה מצרך נדיר. אולי אפילו במיוחד בעולם החינוך. בפרק איתה תוכלו לשמוע על התובנות שזיקקנו מתוך מה שעבר ועדיין עובר על מנהל החינוך בעידן הקורונה, על המהלכים הרוחביים שמובילים במערכת החינוך בתל אביב-יפו ובמערכות חינוכיות בכלל ועל החשיבות של מערכות החינוך העירוניות לטובת קידום הזירה החינוכית.

*בשל תקלה קלה בשלב ההקלטה, הסאונד בפרק פחות איכותי, אבל בסך הכל סביר בהחלט. עמכם הסליחה.

מי שרוצים להבין מה זה חינוך דמוקרטי, צריכים לחשוב עליו לא כשיטת חינוך, אלא כתרבות. זו תפיסת עולם שמוטמעת ומועברת דרך ביטויים ומנגנונים חינוכיים. הפעם הראשונה שנתקלתי בבית ספר דמוקרטי הייתה לפני 13 שנים - הייתי מרכז שבט בצופים ולקחו אותנו לסיור בבית הספר הדמוקרטי ביפו. כשניסיתי להבין מה זה אומר בכלל חינוך דמוקרטי, שאלתי על מבנה בית הספר, על החוקים והתכנים שמועברים בו ואיך הם שונים מבתי הספר המסורתיים שאני מכיר. אם הייתי עומד מול עצמי אז, המשפט הראשון שהייתי אומר לעצמי הוא המשפט הראשון שמיכל אמרה לי בראיון: בתי ספר דמוקרטיים הם רק מופע אחד של חינוך דמוקרטי והם למעשה בתי ספר שמכילים את התרבות הדמוקרטית.

אם היו מכריזים על תחרות המילים המאוסות והחבוטות ביותר בזירה החינוכית, ״יזמות״  היתה מגיעה, ככל הנראה, למיקום גבוהה מאוד. בעיני חצי בצדק וחצי לא. בעשור האחרון הזירה החינוכית והחברתית ״מפמפמת״,משקיעה ומעודדת יוזמות ויזמות ועל הדרך ממאיסה על כולם את העיסוק בנושא. בפרק הקרוב, אני מקווה לעשות עבורכן ועבורכם ממש את ההיפך- לא להסתפק בבאז וורדס, אלא לפרק את המושג הזה, לעמוד על חלק מהמרכיבים שלו ולהביא דוגמאות של פרקטיקות מהשטח- איך עושים את זה ולא רק איך מדברים על זה. הבאתי אפילו איש מאוד מוכשר ודי מנוסה כדי לדבר איתו על זה.

אחד הדברים הטריקיים ביזמות היא שקשה להגדיר למה בדיוק אפשר לקרוא יזמות. מהסיבה הזאת אנחנו מרגישים שאנשים שקוראים לעצמם "יזמים" ולמה שהם עושים "מיזמים" זו רמאות. מצד אחד יזמות היא חלק ממבנה אישיות, נטיית לב וסט של תכונות. באבחונים תעסוקתיים למשל יכולים לאבחן אתכם ביחס לטיפוס האידאלי ה ״יזמי״ (בדומה ״לחברתי״ או ל ״אנליטי״). מהצד השני, יזמות היא גם תיאור מצב לעשייה שנשענת על פרקטיקות מעולמות העסקים והארגונים ולתוצר שניתן לראות בשטח. כלומר- מה שהופך אותך ליזם הוא התוצר או העשייה שלך.

בין אם יש לכם נטיות כאלה או כאלה ורזומה כזה או אחר, שווה לא למהר ולזלזל בעולם היזמות החברתית והחינוכית משתי סיבות מרכזיות: האחת- זה תחום שמייצר אימפקט חברתי מדהים באופן ישיר. רוצה לומר שהצלחה של מיזמים חינוכיים תורמת לחלקים רחבים בחברה. והשניה היא שיזמות באופן כללי היא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של החברה בישראל כמדינה. אם תרצו- היכולת שלנו להמשיך להוות מעיין נובע של מיזמים, חדשנויות והמצאות היא היא תעודת הביטוח (והביטחון) של החברה והכלכלה שלנו. ובעיני כל נסיון להצמיח כאן תרבות, עשייה או סגנון שמעודד את התובנה הזאת חייב לעבור בהכרח דרך השדה החינוכי כדי להצליח בקנה מידה משמעותי. תודו שזה עושה שכל.

זה מגניב שהגענו לפרק 24, כי בדיוק בגיל הזה האורח שלי בפרק, דניאל קובלר, מצא את המשקיע הראשון בפעילות שלו במקום האחרון שהייתם מצפים למצוא משקיע. הוא היה ילד צ׳ארמר עם רעיונות גדולים, נסיון דל יחסית וקשר חצי רופף עם עולם החינוך אבל זה לא הפריע לו להקים כבר אז את עמותת עתיד פלוס. בעשור שחלף מאז הוא הגדיל את פעילות עמותה למספר כפרי נוער וכיום לוקחים בה חלק כ-3000 תלמידות ותלמידים. על הדרך הוא הספיק להקים מיזם עם טכנולוגיית למידה אדפטיבית ולמכור אותו. במקביל הוא הקים חברה נוספת, גייס כ- 40 מליון ש׳׳ח ונבחר לעל ידי מגזין פורבס לאחד מ- 30 הצעירים המבטיחים בקטגוריית יזמות חברתית. היום הוא מנהל את המרכז לחדשנות בחינוך בבית ברל (שנשמע שקורים שם דברים גדולים אגב- צרפתי לכם לינקים בתיאור הפרק בספוטיפיי).

בכל מקרה, אם נבהלתם קצת מכל הכותרות המפוצצות, תצפו לקבל בדיוק ההיפך. בשיחה האותנטית שלנו נספר על הדברים שיזמים לא נוטים לדבר עליהם וננסה לפשט לכם ולכן, ככל שניתן, איך לוקחים רעיון והופכים אותו לדבר קיים ובמה סביר שתתקלו בדרך. על הדרך ננפץ גם כמה מיתוסים על יזמות ויזמים (למשל על זה שהם אנשים שלא מפחדים).

על מה תוכלו לשמוע בפודקאסט?

ועוד ועוד

הפרק זמין עכשיו גם בספוטיפיי, אפל פודקאסטים ובאתר ״חייזרים חינוכיים״

למי שבא לקבל התראה בכל פעם שיוצא פרק- אפשר להירשם באתר

https://www.tzachi-e.co.il/podcast

על העריכה הנפלאה של הפרק: Shira Kleinhaus   💜

כאן אפשר לקבל טעימה ממה שעושים במרכז לחדשנות ויזמות בית ברל

https://bit.ly/3rVaS55

ומערב Tedx שדניאל יזם לאחרונה

https://bit.ly/3AxXzM7

לאתר עתיד פלוס

https://atidplus.org/?lang=he

הנה דילמה חינוכית שצריכה להעסיק כל הורה במדינת ישראל: מהו החינוך הראוי- למנוע מהילדים שלנו להיות חשופים, או לעודד אותם להחשף? כהורים ומחנכים יש לנו אחריות לשמור על הילדימות מכל משמר, אבל מכאן עולה השאלה מה זה אומר לשמור עליהם בכלל? מצד אחד הנטייה הטבעית שלנו היא להרחיק את האהובים עלינו מכל דבר שעשוי לפגוע, להכאיב או לסכן את בטיחותם. מהצד השני, אם נמנע מהם להחשף, לטייל, לגעת, לטעות, להתלכלך- תחושת המסוגלות שלהם תפגע, ובהתאמה גם איכות החיים שלהם ככל שיעברו השנים. זה מה שאני מכנה "פרדוקס הביטחון ההורי"- מרוב שאנחנו רוצים להגן, מושאי החינוך שלנו לא מפתחים חוסן, אחריות אישית, תחושת מסוגלות ומנהיגות תוך-אישית.

אם אתם.ן מסוג האנשים שמאמינים בחשיפה ועדיין לא שמעתם על חינוך יער, אז כדאי שתשמעו. זו אחת מצורות החינוך שמאפשרת את המפגש עם החיים ואת הלמידה מהם בצורה המקסימלית.

כשהקורונה התפרצה, הבנו כולנו שאנחנו זקוקים לשהות ולהתחבר לטבע. למגע עם הטבע יש כח מרפא וסגולות תרפויטיות- הדבר הזה מוכח. לא צריך לנסוע לחור הכי נידח בעולם, גם אם אתה מגדל עציץ על המרפסת שלך בדיזנגוף או מדליק מדורה עם חברים אתה מרגיש את זה. ויש, כך מסתבר, שיטת חינוך שלוקחת את היכולת של הטבע ללמד ולהעצים אותנו ומשתמשת בו כגישה חינוכית. קוראים לזה חינוך יער.

לאיש שאתם רואים בתמונה קוראים רון מלצר והוא הקים את גן היער הראשון בארץ במצפה רמון. כמו בכל סיפור טוב, הוא גדל בתרבות שמייצגת את ההיפך הגמור ממה שהוא עושה היום. הוא נולד במילאנו למשפחה שעסקה במסחר ואופנה ועבר לשכונת דניה בחיפה בצעירותו. אחרי שחווה משבר נפשי- הוא חיפש פתרונות ומצא אותם בפעם הראשונה בתוך מנהרה בהרי איטליה. במשך שלושה חודשים הוא חי שם ללא מים זורמים, מערכת ביוב או תא שירותים. הוא מתאר את התקופה ההיא כתקופה בה גילה סט חדש לגמרי של סקילז, ופיתוח תחושת מסוגלות עצמית שעזרה בתהליך הריפוי שלו.

רון מגדיר את עצמו כאיש חינוך ולא כאיזה איש טבע מהולל, אבל הכח המרפא של הטבע סקרן אותו בהקשרים חינוכיים. אז הוא עשה מה שכולנו עושים כשאנחנו סקרנים- חיפש בגוגל. ככה הוא גילה שחינוך יער היא תנועה עולמית שנהוגה בלא מעט ארצות בעולם ובמיוחד בגני ילדים. גנים שמתקיימים אך ורק בטבע- כן, גם כשגשום וגם כשיש שלג.

אני חושב שהדבר הכי מעניין בפרק שהקלטנו הוא הסוגיות הפילוסופיות של האחריות שלנו כמבוגרים כלפי ילדים- למשל, השאלה האם האחריות שלנו היא להרחיק את הילדים מסכנות ואתגרים, או ללמד את הילדים לעמוד מולם ולהתמודד איתם?

אני באמת מאמין שהתנועה של העולם קדימה והעידן הטכנולוגי מובילים אנשים גם לכיוון ההפוך- למצוא שקט בתוך כל הרעש ולחזור ליסודות שלנו. בתוך העולם מלא הגירויים והעומסים חינוך יער הוא אלמנט ששווה מאוד להכיר ולתת עליו את הדעת. בעיני הוא אפילו צריך להיות חלק אינהרנטי מתוכנית הלימודים. אנשים כמו מלצר הם חלק ממהפכה שקטה שמתקיימת ממש בהקשרים האלה וממש בימים האלה- הוא כתב ספר (שבטח תשמעו עליו בקרוב) ומעביר סדנאות והכשרות בנושא בשיתופי פעולה עם עיריות וארגוני חינוך בכל הארץ. אז על מה שהוא עושה כבר סיפרתי לכם, ועכשיו נשאר לכם.ן רק להקשיב קצת למה שיש לו להגיד.

להצעות, בקשות, שיתופיי פעולה ורכישת מוצרים ושירותים, כנסו לאתר חייזרים חינוכיים

https://www.tzachi-e.co.il/podcast

למי שבא לקבל התראה בכל פעם שיוצא פרק- אפשר להרשם באתר

תודה לשירה קליינהאוז על עריכת הפרק💜

לאתר של גני יער (תוכלו גם לקרוא שם עוד המון על השיטה):

https://gan-yaar.co.il/about/

להרצאה של רון על חינוך יער:

https://www.youtube.com/watch?v=VvUvRXh-OGI

בפעם הראשונה ששמעתי על חינוך אנתרופוסופי הציגו לי אותו באור קצת שלילי- כשיטת חינוך שאמנם היא פרוגרסיבית, אבל גם מאוד קפדנית ומרובעת. האמת? בכל מפגש שהיה לי עם החינוך האנתרופוסופי בסופו של דבר יצאתי מופתע לטובה ואפילו חשבתי שהדיבור הביקורתי כלפי הגישה הזאת ממש לא מוצדק. זה קרה לי גם בעבודה על הפרק הזה.

ככל שלמדתי על החינוך האנתרופוסופי ופגשתי במורים ותלמידים שחינכו והתחנכו בו, הבנתי שהחינוך האנתרופוסופי הוא מורכב להבנה ובגלל שהוא מורכב להבנה, כושר השיפוט שלנו אותו מוטה. שיטת החינוך הזאת, שמבוססת על משנתו של ד׳׳ר רודולף שטיינר, היא יצירה חינוכית-אנושית מתוכננת, מנומקת ועמוקה מעין כמוה שצריך להשקיע כדי להבין אותה. זאת לא גישה ״עצלנית״.

בעיני המורכבות של האנתרופוסופיה היא שהיא מייצגת דבר והיפוכו. כלומר, לפעמים ה״איך״ עושים את הדברים בשיטה האנטרופוסופית משדר את ההפך מה״מה״ או מהמהות שהעשייה החינוכית חותרת להשיג. החינוך האנתרופוסופי בנוי משכבות, מוקדי התייחסות ודגשים חינוכיים שונים המותאמים לשלב ההתפתחותי של האדם. בציר הרוחב יש את הנושאים כמו שימוש באומנות או התייחסות לטבע ולגוף ובציר העומק יש את השלבים שנבנים נדבך על נדבך בכל אחד מהנושאים בהתאם לצרכים של הילד. ולמרות שזה נשמע מצויין, אם לא מבינים את המבנה השיטתי, אותה שיטתיות נראית לא טוב, או לחלופין נראית כאילו היא מדגישה ערכים או סגננון שעלולים לבלבל ולהראות לא טוב.

אני רוצה לתת דוגמא שמסבירה טוב יותר על מה אני מדבר- למשל על העניין האמנותי. קצת לפני שהתחלנו את הראיון, רלי מנהל התיכון לקח אותי לסיבוב בבית הספר. אישית, היה קשה לי לראות קיר יצירות שכל הציורים בו נראים פחות או יותר אותו הדבר. למרות שאני יודע מה הרעיון שעומד מאחורי זה, עברו לי מחשבות אינטואיטיביות אחרות בראש: לא הבנתי, מה אתם מכריחים את כולם לצייר בדיוק אותו הדבר? הרי יצירה צריכה להיות הבמה המרכזית לחופש וביטוי אישי. רלי האיר את הסיטואציה בפני באור אחר: ״זאת עבודה על פרספקטיבה, לדעתי זה של שכבת ח׳ ואם תשים לב אתה תראה שהציורים מאוד דומים אבל כל אחד בחר להדגיש דברים קצת אחרת״. כשהתבוננתי טוב יותר הבנתי שהוא צודק.

ויותר מזה, שזאת שיטתיות שההגיון ההתפתחותי שלה מופתי. אם להיות כן עם עצמי, אני מאמין בתפיסה של שטיינר שלפיה בגילים הרכים ובגילי יסודי החינוך צריך להיות יותר הקנייתי, ברור, מכווין ומפתח מיומנויות כדי לבנות תחושת ביטחון וודאות בקרב הילדימות. בעולמות החינוך, חופש צריך להנתן בהדרגה כי לפעמים הוא עלול גם להזיק.

ובקיצור, לפעמים אנחנו שופטים דברים בחומרה כשאנחנו בכלל לא מבינים אותם.

ואת השיטה האנתרופוסופית צריך להתאמץ כדי להבין, אז הכנו לכם פרק שבוודאי לא יהפוך אתכם.ן לכאלה שמבינים, אבל הוא יקדם את ההבנה על האנתרופוסופיה. לי אישית, אגב, עוד לא יצא להתקל בבוגרי חינוך אנתרופוסופי שלא אהבו את התקופה במערכות החינוכיות וזה לא שלא הייתה להם נקודת מבט ביקורתית על הגישה- בעיני זה אומר המון.

בפרק ה 22 של חייזרים חינוכיים אירחתי את רלי פיגנבלט - מנהל תיכון זומר האנתרופוסופי כאמור. ״קצת אורבני פה מדי בשביל אנתרופוסופי לא?״ אמרתי לו. מה ״שחשוב זאת המהות האנתרופוסופית שנשמרת, בסוף אנחנו בלב רמת גן״ הוא ענה לי וצדק. רלי הוא בדיוק מסוג המנהלים שהייתי רוצה שיהיו לי. פיו וליבו שווים והוא מבין מה חשוב יותר ומה פחות. כשאין לו זמן הוא מכין עם חבורת תלמידים מהתיכון דגם של ירושלים העתיקה שהם מדפיסים במדפסת תלת מימד כי הוא ״חייב לאוורר את הראש״ וליצור עם התלמידים שלו. הדבר הכי מגניב בבית הספר זומר באופן כללי בעיני הוא שההייפ הוא בעיקר בגלל התוכן. הייתי כבר בבתי ספר עם חללים ״חדשניים״ שהכל טוב ויפה בהם חוץ מהחינוך. במקרה הזה אין ציפוי, אלא להיפך. יש תוכן והציפוי לא ממש חשוב (הגם שבית הספר יפה ומטופח).

בקיצור, אם תמיד התחשק לכם להכיר וללמוד קצת יותר על חינוך אנתרופוסופי ולא יצא, יש לכם כאן פרק שיקדם את ההבנה של מי לא מכיר ומי שחושב שהוא מכיר, אבל לא מספיק טוב.

אחת ההגדרות המוכרות לחוסן (Resilience) היא היכולת לצמוח מתוך משברים, זאת הגדרה טובה אבל לא מספיקה בעיני. ככל שהולכים ומעמיקים בדבר מגלים שיש הרבה דרכים להגדיר, לבחון, לאפיין ולהעריך חוסן. הדרך לפתח חוסן טוב קשורה באינדיבידואל, אבל גם, ואולי בעיקר, במרחב ובסביבה שמקיפה אותו. לא מעט פרקי פודקאסט כבר הוקלטו על חוסן, בגלל זה היה חשוב לי שלא נסתפק בהגדרה של המושג, אלא ״נלוש״ אותה לאורך הפרק. וזה למה? כי חוסן, כך מסתבר, הוא לא בהכרח מה שעובר לנו בראש באופן אינטואיטיבי כשאנחנו חושבים עליו.

אנחנו מניחים באופן אינטואיטיבי שאדם בעל חוסן הוא בטח איזה מישהו שעבר המון דברים קשים, כאלה שההתמודדות איתם הפכה אותו לחסין. זה קצת נכון וקצת לא נכון. חוסן אכן נבנה מתוך התגברות על סיטואציה קשה או משברית, אבל מן הצד השני, אדם שמקבל מספיק מכות - בסוף נשבר והשאלה הבאמת מעניינת בהקשרים של חוסן היא מה קורה מתוך השבר הזה. ילד שלא בוכה, למשל, לא בהכרח חסין יותר מילד שכן בוכה. הבכי הוא רק דרך התמודדות ולכל אחד דרך התמודדות שונה. מי שיש לו חוסן טוב הוא לא בהכרח זה שנשאר אחרון על הרגליים או נמנע ממשברים, אלא זה שבטווח הרחוק מצליח לפרמט אותם בצורה שתאפשר לו לצמוח מהם ולא להיתקע. ואגב, גם ל״צמיחה״ יש כל מני מופעים- אין דרך אחת להתמודד.

חוסן קשור גם להקשר החברתי והסביבתי. הוא נבנה בהתאם לסביבה שמאפשרת (או שלא מאפשרת) לו להבנות ומתוכה. כלומר, היכולת שלנו לפתח חוסן לא תלויה בנו באופן בלעדי, אלא גם בהקשרים ובתנאים שניתנים לנו. הסביבה או הדמויות המשמעותיות עבורנו משפיעות על הפרשנות ומכאן על החוויה ויכולת שלנו להתמודד. להורים, מורים, מדריכים, מאמנים, מטפלים ועוד "אחרים משמעותיים" יש משקל סגולי קריטי ויכולת משמעותית להשפיע על הבנות החוסן בקרב אנשים.

אבל כדי להשפיע לטובה על הילדימות שלנו- אנחנו צריכים לרדת לעומקם של דברים ולהבין את הגיון הפעולה שעומד מאחריהם.

האורח שלי בפרק ה 20 של חייזרים חינוכיים הוא פרופסור דני חמיאל- המנהל המקצועי של מרכז חוסן ע"ש כהן האריס שמקדם תוכנית מניעתית לאומית ליצירת חוסן בקרב ילדימות בגילאי גן ועד התיכון. דני הוא איש מנוסה, מספיק מנוסה כדי לא להיצמד לאיזה תסריט אחד ידוע מראש- זה מה שהופך את השיחות איתו למרתקות (אם תחפשו, תוכלו למצוא לא מעט ראיונות שלו בנושא בהקשרים שונים). כל המחקרים שיצא לי לקרוא בשנתיים האחרונות בנוגע לחוסן לא הצליחו לבטא ממש את מה שהצלחנו להוציא מבחינת עומק העניין בפרק הזה- שאני מודה שהפתיע גם אותי. השיחה איתו התגלגלה למחוזות מופשטים שגרמו לי להבין טוב יותר מהו חוסן ובאילו תנאים הוא מתפתח, ואני מקווה שכך יקרה לכם ולכן. בסופו של דבר, חוסן טוב מוביל לאיכות חיים והיכולת לסייע ולקדם את איכות החיים של כל אדם היא אולי הביטוי העמוק ביותר של חינוך וטיפול.

כל הסיפור של רגולציה וחינוך מעניין בעיני בראש ובראשונה כי אין לנו מודעות אליו. זה מעין מנגנון כח שקוף. אולי בגלל זה הרגשתי שקריטי ביותר להנגיש לכל מי שרוצה להקשיב פרק בנושא. כשעבדתי על התחקיר לפרק הזה, חיפשתי בגוגל מידע על צימודי המילים "רגולציה" ו"חינוך" בכל מיני וריאציות, מצאתי בעיקר מחקרים אקדמיים ודוחות של עמותות חברתיות ומכוני מחקר ופיתוח בחינוך. השיח על רגולציה בעולמות החינוך נשאר איפשהו בספירה הבלתי נגישה- וכנראה שלא סתם כך.

זה לא שלא מדברים על תוכניות הלימודים או על מודל השכר של המורות והמורים, אלא שאנחנו לא מתכללים את כל הפיקסלים האלה לתמונה אחת שקשורה במדיניות הרגולטורית בחינוך. לתחושתי אנחנו כציבור נוטים להסתכל על כל אחד מהדברים בנפרד, במקום לחבר את הנקודות ולהבין שהן חלק מרצף. בשורה התחתונה, החברה שלנו התרגלה לברירת המחדל החינוכית שהמדינה מציעה על תכניה ומנגנוניה, והצעד הראשון שנדרש מכולנו כדי לדון בסוגייה הוא לפתח מודעות לקיומה מלכתחילה.

עוד נקודה למחשבה בקשר לזה היא סוגיית מנגנון הפיקוח עצמו על החינוך (עבודת המפקחות במשרד החינוך שמדווחות למטה ומהוות כלי בקרה על התכנים שמועברים), נשאלת השאלה האם המנגנון שאמור להבטיח את איכות החינוך- הוא הוא זה שמחריב את מערכת החינוך ואנשיה. רוצה לומר שיתכן שבחסות הטיעון של סטנדרטיזציה וחינוך שווה לכולם, משרד החינוך יושב על ה"שיבר" של מי יכול לעשות מה ומי ילמד איזה חומר. ואולי הרגולציה ההדוקה כל כך גם על מוסדות החינוך וגם על מנהלות ומנהלי בית הספר והמורות והמורים בו בכלל מעקרת את מוסדות החינוך מהכישרון, המוטיבציה והיכולת שהם מעוניינים להביע. כך, בנקודת הקצה, המערכת בעצמה מעכבת את עצמה מלממש את הפוטנציאל והכשרונות של אנשי ונשות החינוך שפועלים בה.

איך שאני לא הופך את זה, סוגיית הרגולציה על החינוך קשורה במובן העמוק לשאלה את מי החינוך נועד לשרת או, אם תרצו, מיהו האדם המחונך? מנקודת מבט נאיבית, אפשר לומר שמערכות החינוך אמורות להיות בנויות על בסיס התשובה לשאלה הזאת ולשרת את כולם לטובת איזה ערך אנושי עליון ונשגב. מה שקורה בפועל הוא שבמאות השנים האחרונות המדינות ניכסו לעצמן בצורה טוטאלית את השליטה על מערכות החינוך והן מפעילות רגולציה נוקשה וקפדנית מאוד לא רק לטובת פיקוח ובקרה, אלא גם לצורכי שליטה שיצאו מפרופורציה. בחלק מהמקרים זה מוצדק לגמרי, אבל גם בחלק משמעותי זה ממש לא. זה לא קורה סתם. המאבק על השליטה במוסדות החינוך על תכניהם ושיטותיהם הוא הרי המפתח להכל: ליצרת התרבות, השפה, הנורמות והערכים שהמדינה מאמינה בהם. הוא הדרך של המדינה להבטיח שלכלל אזרחיה עוברים מסלול שיקנה להם את סל הערכים, הכישורים והמיומנויות שיהפכו אותם ל....

למה? תענו אתם.ן ....

הרוח החזקה שנושבת בעולמות החינוך נובעת, בין היתר, מהתחושה שלחלק ניכר מציבור ההורים והילדים שלהם ולמערכת יש אינטרסים שונים. ההורים שיכולים להרשות לעצמם לא סומכים על מוסדות החינוך ומחפשים אלטרנטיבות חינוכיות לבתי הספר המסורתיים או למודלים הפועלים בהם, אבל האלטרנטיבות מתקשות לצמוח מאחר והרגולציה חונקת ומכבידה משקל כבד מדי על מי שמבקשים לאתגר את הסטטוס קוו שהתרגלנו אליו. או במילים אחרות- המערכת מתגוננת וחוסמת אפשרויות התפתחות וצמיחה מכל מי שלא מדבר בשפה שלה. זה קורה, אגב, לעיתים רבות בגלל מבנה המערכת הבירוקרטית האיטית והכבדה שבה כל רכז מקצוע עסוק בלקדם את הציונים וההישגים במקצוע שלו מבלי להסתכל על התמונה הגדולה. כך, למשל, בזמן שמדברים על רפורמה שתאפשר לכל מנהל.ת אוטונומיה לבחור את נושאי הלימוד תוך שמירה על מספר מקצועות ליבה מצומצם, כל רכז מקצוע יכול להסכים שזה נכון, אבל לא שהמקצוע שהוא אחראי עליו חשוב פחות. וככה אנחנו נשארים תקועים.

בפרק ה-20 של חייזרים חינוכיים אירחתי רוקסטאר אמיתי. עידן ארץ- עיתונאי דאטה בגלובס, ליברל כלכלי וחושב ביקורתי חריף במיוחד, לשיחה על הרגולציה בחינוך, המשמעויות והמקורות שלה.

להצעות, בקשות, שיתופי פעולה ורכישת מוצרים ושירותים, כנסו לאתר חייזרים חינוכיים 👾👇🏻

אז מה הקטע עם החינוך המונטסורי הזה ואיך קורה שגישה ושיטה חינוכית בת למעלה ממאה שנים זוכה ל״רנסנס״ דווקא עכשיו? האם התחייה המחודשת של החינוך המונטסורי קשורה במיאוס וחוסר המספיקות של צורת החינוך המסורתית או שזה פשוט מצטלם טוב באינסטגרם?

לפני כמה חודשים התקשר אלי חבר ואמר לי ״תשמע, אולי תעשה פרק על חינוך מונטסורי?״ אמרתי לו שמונטסורי זה מיינסטרים וחייזרים חינוכיים מנסה ליצור חיבורים חדשניים יותר בעולמות החינוך. עברו כמה שבועות ופתאום הבנתי שיש מאות אלפי הורים בישראל שמאוד מתעניינים ברעיון המונטסורי, אבל יש מצב שהם לא באמת מבינים אותו. ובכלל, שאולי שווה לא ללכת רחוק מדי ולעצור לרגע להסביר מה עומד בבסיס של גישות חינוכיות מוכרות יותר כמו חינוך מונטסורי, אנתרופוסופי, חינוך יער וכו...

(שאגב, החלטתי להקדיש פרק לכל אחת מהגישות האלה, אז תודה על הרעיון חבר)

בואו נתחיל מהסוף. בעיני מריה מונטסורי היא אחת הנשים המבריקות, האמיצות, היצירתיות ומעוררות ההשראה ביותר בעת המודרנית. היא היתה אחת הנשים היחידות באיטליה שבחרו ללמוד מדעים מדוייקים, הוכתרה כד׳׳ר לרפואה ופרופסורית לאנתרופולוגיה. מונטסורי היתה אשה גאונית וכך גם הגישה שלה. ואולי זאת הסיבה שהפריחה של החינוך המונטסורי משמחת אותי מאוד, אבל גם קצת צורמת לי.

המגמה המתרחבת של הורים ומוסדות חינוך שבוחרים בשיטה המונטסורית מבורכת, רק צריך לשים לב שבדרך להנגיש את השיטה, אנחנו לא מאבדים את העומק ואת הליבה הרעיונית של ההגות המונטסורית. זה מגניב ביותר (בלי ציניות) שיש מאות עמודי אינסטגרם וקהילות שמדברות מונטסורי, אבל זה גם קצת בעייתי משתי סיבות: האחת, שאנחנו יותר עסוקים בהלראות את עצמנו עושים מונטסורי כדי לאשרר לעצמנו שאנחנו הורים טובים ומשקיעים וזה מגיע לרוב על חשבון העמקה והמצאות בדיאלוג החינוכי עצמו. השניה היא שלפעמים העזרים המונטסוריים גונבים את הפוקוס לעקרון שהם נועדו לשרת. רוצה לומר, יותר מאשר חשוב לעבוד עם מגשי עץ, צריך להבין איזה עקרון הם מקדמים- מדוע דווקא עץ ומדוע דווקא בתוך מגש- מה הטכניקה מנסה לקדם ואיזה זה מועיל לילדים שלנו לפי מונטסורי.

האורחת שלי בפרק ה 19 של חייזרים חינוכיים היא שני זילברשטיין- יזמת חינוכית, בוגרת תואר שני ומוסמכת בלימודי מונטסורי (אי.אמ.איי-המוסד היחיד שרשאי להסמיך ללימודי מונטסורי) היא הבעלים של ״הום סטארט״ שעובדת עם הורים, עיריות ואנשי חינוך ועוזרת ללמד ולהטמיע את הגישה המונטסורית. הדבר המגניב ביותר במפגש איתה היה שני בעצמה היא תוצר מוגמר של חינוך מונטסורי. היא גדלה במקסיקו בבית ספר מונטסורי לאמא שהוסמכה גם היא כמחנכת מונטסורית וינקה את הגישה כבר מילדות. בפרק איתה תוכלו לשמוע קצת על ההיסטוריה של מונטסורי והרבה על העקרונות שעומדים בבסיס הגישה, להרחיב את הידע והמחשבה הביקורתית על השימוש במונטסורי ולמקם את עצמכם.ן כהורים ואנשי חינוך על הסקאלה המונטסורית.

פעם שמעתי ממישהו שארגון בריא הוא כזה שכל דרג יכול להציע בו הצעות ומה שקובע הוא טיב הפתרון או הרעיון ולא התפקיד של מי שנתן אותו. אני מאוד מסכים עם המשפט הזה. הזירה החינוכית, לדאבוני, לא ממש פועלת ככה. כמעט את כולם שואלים בנוגע לשינוי שמערכת החינוך צריכה לעבור. שואלים את ההורים וראשי מנהלי החינוך, שואלים את החוקרים באקדמיה, את היועצות החינוכיות והארגוניות, מדברים עם הסתדרות וארגון המורים....את מי לא שואלים? את המורות והמורים.