ההפתעה האסטרטגית ממתקפת חמאס ב 7 לאוקטובר הלמה בתודעה הציבורית וערערה את האמון בתפיסת הביטחון של ישראל. ביקורת חשובה נשמעת מאז על גישת ההרתעה שיושמה מול ארגוני ההתנגדות ברצועת עזה ובלבנון ועל ההתמכרות לשקט אסטרטגי בהווה והתעלמות מתמשכת מהתפתחות סיכונים משמעותיים בעתיד. המסקנה המתבקשת בעיני המבקרים היא שהיה נדרש, בעבר ובוודאי מעתה, לפעול נמרצות להכרעת היריב, כפתרון האופטימלי לנטרול האיום האסטרטגי המתעצם. המאמר מבקש להציב זווית מאזנת יותר באשר לדוקטרינת ההרתעה ולטעון שתפיסת ההרתעה הישראלית נגד יריבים אסימטריים לא הוגדרה כראוי, לא נבנתה כראוי וודאי שלא ניתן היה ליישמה כראוי. הקריאה להחליפה בעקרונות המקצועיים והברורים של גישת ההכרעה – מעוותת מיסודה.

מתוך "בין-הקטבים" גיליון 41- מלחמת ״חרבות ברזל״.

לחץ כאן לקריאת המאמר

קריין: ישורון תורג׳מן