לא מעט דעות קדומות ואמונות שווא נחשפו בפניי ככאלה בשיחה הזאת - למשל ההתייחסות במערב אל ההייקו כאל השירה הקשה ביותר לכתיבה, כמילים שנובעות מהשראה אלהית או התרכזות פנימית ומדיטטיבית. לא ולא, אומר האורח שלי הפרק, גם ההייקו המסורתי ובטח ההייקו החופשי (שנפטר מכל החוקים והאילוצים) לא נכתב או נקרא ביפן מתוך יראת קודש, אלא מתוך התבוננות ישירה בחיים. ובכלל אין ביפן כל כך את ההפרדה היהודית והמערבית בין קודש וחול, בין הרגע הזה להוא שבא לפניו ולאלה שיבואו אחריו.

מוזמנות ומוזמנים להאזין לשיחה על שירה של נזיר זן ושתיין, עם סופר ומתרגם שירה שמצהיר שהוא בכלל לא אוהב שירה (לא כזאת שלוקחת את עצמה ברצינות בכל אופן). דיברנו לא רק על ההייקו החופשי. בנוסף סיפר לי דן על ז'אנר שירה יפנית נוסף, שלוקח את העניינים אפילו רחוק יותר - שירת הסנריו.

לאתר תרגומי השירה של סנטוקה, שמנהל דן: https://santokism.wordpress.com/

בפרק הזה דיברתי עם האורח שלי יאיר אשכנזי על המחזה הראשון של חנוך לוין, קברט סאטירי על המלחמה שהוצג לראשונה באוגוסט 1968. מחזה שיאיר, בהיותו מומחה לתאטרון, קורא למנהלי התאטראות הגדולים להציג מיד בשוך הקרבות בעזה. זה לא רק הפרק הראשון על יוצר ישראלי, זה גם הפרק האקטואלי והפוליטי ביותר שהקלטתי עד כה: על יצירה שעיסוק בה גם מדגיש את המרחק בין הימים שאחרי מלחמת ששת הימים לבין ימינו אנו, ולא פחות מכך - את מה שדומה, ולא השתנה. השבחים להרואיות, ההתאהבות שלנו בסיסמאות, וההבטחה שאם לא נעשה משהו, אז המלחמה הבאה כבר בפתח - מטיילת אתנו ברחוב, ישנה לצדנו ומחייכת אלינו ברגע אהבה. כי הסאטירה של חנוך לוין לא הייתה מהסוג המנחם. היא הייתה מכאיבה, דווקא בגלל שהיא הסתכלה עלינו ושיקפה אותנו לעצמנו בלי למצמץ.

"אדם כלוא ללא גישה לספר אחר מלבד הטארוט, אם הוא יודע כיצד להשתמש בו, יוכל תוך שנים ספורות לרכוש ידע אוניברסלי, ולהרצות על כל הנושאים בידענות מופלגת שאין לה מתחרים וברהיטות שאינה לה סוף". (מתוך הספר 'ריטואל ודוגמה' מאת המיסטיקן הצרפתי בן המאה התשע-עשרה אליפז לוי)

כן. הבנתם נכון... הפעם בספריית בבל אנחנו לא מדברים על יצירה ספרותית גדולה, או אפילו קולנועית, אלא על מה שהאורח שלי מכנה - אחת מיצירות האומנות החשובות בהיסטוריה. היא חפיסת הטארוט. אז כדי לדבר על ההיסטוריה, הסמלים וההתפתחות של היצירה האדירה הזאת מקלפי משחק פשוטים לכלי לניחוש וניבוי עתידות, יצירה שתפסה אותי בקורונה ומאז מסרבת לשחרר, הזמנתי את אורי רז, המומחה הפרטי שלי לנושא.

ממליץ בחום לגשת לבקר באתר של אורי: https://www.tarot.org.il/Hebrew/

גם אם מעולם לא קראתם את הספר שלו מוקדש הפרק הזה, אני משוכנע שאתם מכירים סצנה אחת מתוכו. היא קורית בבית מחסה אנגלי בשעת ארוחת צהריים. לאחר שסיים את מנת הדייסה הזעומה שקיבל ילד קטן, בן שמונה, הוא ניגש אל המנהל ומבקש בקול חלוש ומפוחד, "בבקשה אדוני, אני רוצה עוד".

על הילד הזה, ועל הרומן המקסים והלעתים מייגע שטווה סביבו הסופר האנגלי צ'ארלס דיקנס, אני והאורחת שלי - הסופרת והמתרגמת שהם סמיט - מדברים בפרק הזה.

בפרק 20 בפודקאסט הזמנתי את המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו כדי לדבר על מחזה יווני קדום של אוריפידס, על מדיאה. אז האם צריך להפסיק לדבר על מדיאה של אוריפידס ובמקום זה לדבר על מדיאה של כל אחד מהבמאים או הבמאיות שמעבדים את המחזה הקדום הזה לתאטרון? מצד אחד כן. ומצד שני, לא ממש... כי למרות הכל יש חשיבות עצומה להקשר שבו נוצר המחזה, ולכל הגלגולים הרבים שהיו למדיאה - מהמיתולוגיה היוונית והתאטרון היווני ועד לעיבודים הכי מודרניים בימינו.

על כל זאת ועוד, כמו שאומרים, תשמעו בפרק 20 בספריית בבל.

זה היה חייב לקרות מתישהו. בטח כשלפודקאסט שלך קוראים ספריית בבל. פרק שכולו מוקדש לחורחה לואיס בורחס. בשיחה שקיימתי עם פרופ' יצחק לואיס דיברנו על מסה שבורחס כתב, שנקראת המאמר להצדקת הקבלה.

בשיחה הזאת, אולי בפעם הראשונה כנראה מאז שהכרתי את יצירתו של בורחס, גיליתי מה החשיבות המיוחדת במינה שיש לקבלה היהודית עבור היצירה המסחררת של בורחס, או – אם נדייק, לפרשנות המסוימת של בורחס לקבלה היהודית. מיהו אלהי המקובלים אליבא דבורחס ומדוע הסופר האינטלקטואל צריך להתאמץ לחקות אותו בכתיבתו? כל זה ועוד בפרק 19 בספריית בבל.

בפרק המיוחד הזה לא דיברנו ביצירה ספציפית אלא בספרות שלמה - ספרות היכלות ומרכבה. על כיתות המלאכים הצובאות אותה, והשירות שהן משוררות בכל יום ובשעות קבועות. שירות של שבח ופאר וקינה לאל. מהשיחה המתוחמת הזאת - שירות של מלאכים בספרות יהודית מיסטית עזה וקדומה (ולא ידועה מספיק), יצאנו לשיחה רחבה הרבה יותר, על דמות המלאך בספרות העולמית - הנוצרית והיהודית. וגם על משהו שאמר האורח שלי פרופ' גלילי שחר ושתפס אותי מאוד - על כך ש"השירה מקורה אלהי".

ויש בסוף בסוף הפרק גם הצעה שלי על הקירבה של המלאך לחייזר - שני יצורים שמיימים שקשה להגדיר, ושהמחפשים אותם מספיק איכשהו בדרך כלל גם מוצאים אותם. מקווה שתהנו.

את הפרק הזה הקלטנו האורחת שלי דפנה לוי, ואני, הרבה לפני המלחמה, כמה חודשים לפני אירועי השבעה באוקטובר. חשוב לי להגיד את זה דווקא בגלל שהספר שבו אנחנו עוסקים מדבר קודם כל על מוות – על טרגדיה מאוד אישית, באישה שמאבדת את בעלה, שכבר לא היה אדם צעיר כל כך – ערב אחד, בפתאומיות.

האישה הזאת היא ג'ואן דידיון – אחת מהכותבות והעיתונאיות החשובות ביותר של המאה העשרים – סופרת מבריקה שחיברה את הספר שאנחנו מדברים בו "שנה של מחשבות מופלאות", כדרך להתמודד עם האבל הנורא שנפל עליה, אבל גם כדי לדבר עליו – על החשיבה הקסומה שהשתלטה עליה. חשיבה שנעה פחות בקווים של "מה היה קורה אם הייתי עושה כך ולא אחרת", ויותר – "מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי שיחזיר אותו אליי".

מילה על האורחת שלי הפרק. דפנה לוי היא עורכת, עיתונאית ופודקאסטרית. היא מנחה את הפודקאסט המופלא ביותר, 'על החיים ועל המוות' - שיחות עם יוצרים ויוצרות על מוות ועל החיים. מומלץ מאוד.

בפרק 16 של ספריית בבל שוחחתי עם המתרגם והסופר יואב כ"ץ על הרומן הראשון של ארנסט המינגווי, 'וזרח השמש'. זה אמנם לא הספר הראשון שפירסם המינגווי (קדם לו קובץ סיפורים בשם 'גברים ללא נשים') אבל מדובר ללא ספק ברומן שהזניק את הקריירה האדירה של האיש - והפך אותו כמעט בן לילה ליצור שכבר עבר מן העולם שלנו, סופר סלבריטאי גדול. יש משווים את הצלחתו ופרסומו של המינגווי במאה העשרים לזו של סופר אמריקני ממאה קודמת, מארק טווין.

אז האם המינגווי היה מצ'ואיסט כמו שהתרגלנו לחשוב (שהוא הרגיל אותנו לחשוב), וחשוב מכך - האם הכתיבה שלו ספוגה באותה גבריות מוחצנת שדאג לטפח בחייו? איך הפך אומן הפעולה והדיאלוג לאחד מהאנשים שהשפיעו על הקולנוע האמריקני והאם גיבוריו של המינגווי הם האבות הרוחניים של גברים קשיחים ופגיעים כמו דון דרייפר וטוני סופרנו?

בפרק 15 ישבתי עם המשורר ואיש התקשורת שלומי חתוכה לדבר על סדרת הטלוויזיה הסופרנוס. בייחוד דיברנו על הקווים ששלומי מותח בין יצירות מופת של הספרות העולמית - ובראש ובראשונה התנ"ך - ובין יצירת המופת הקולנועית שהיא הסופרנוס.

הפרק אמנם הוקלט חודשים רבים לפני המלחמה אבל אני מקווה שהוא יוכל לספק לכולנו קצת אסקפיזם מהזוועות.