בפרק 30 של ספריית בבל אני והאורח שלי חוקר התקשורת והפסיכדליה ד"ר עידו הרטגזון מדברים על אחד מספרי המחשבה וההגות המהפכניים בהיסטוריה, בטח המודרנית. אנחנו מדברים על 'להבין את המדיה' של מרשל מקלוהן, ספר שפתח בפנינו דרך חדשה לחשוב על הטכנולוגיה, אמצעי התקשורת והעולם שלנו. דיברנו על המדיום כמייצר סביבה, כמארגן את העולם וכמתווך לנו את עצמנו. זאת הייתה שיחה מרתקת על התרחקות מהטבע, על התרבות כתרבית, על מציאות מדומה ועוד ועוד.

פודקאסט ספריית בבל חגג השבוע שנה של פעילות, וכדי לחגוג זאת חיברתי רשימה קצרה על שבעה שיעורים שלמדתי משנה של פודקסטינג. היא זמינה באתר שלי, ממש כאן: https://www.chenmalul.com/the-review

בפרק 29 בפודקאסט אני וחברי אייל חיות-מן מדברים על פנטזיה יהודית. זאת אומרת, התירוץ לשיחה והמוקד שלה הוא ספר הזוהר - שהוא הנושא של אייל בדוקטורט שהגיש לאחרונה, אבל אפשר לומר שהנושא הכללי יותר הוא ז'אנר הפנטזיה בעברית (ובארמית, אני מניח...), הפנטזיה היהודית גם בגרסתה הקדומה יותר וגם בגרסה המאוחרת והעכשיווית. זה מעניין, אני ואייל מכירים כבר כמה שנים – שנינו ירושלמים שמתעניינים בהרבה דברים דומים, ושנינו חיברנו רומן היסטוריה אלטרנטיבית שהוא גם רומן פנטזיה. אייל לקח לו את אלישע בן אבויה כגיבור יצירתו וחיבר טרילוגיה על הכופר הראשון ביהדות. הספר הראשון שבטרילוגיה נקרא 'מסכת תהום' והוא כבר זכה בפרס ממשרד התרבות. לעומת זאת, אני בחרתי בתקופה מאוחרת בהרבה, ודרך המפגש שלא קרה בין נפוליאון לרבי נחמן סיפרתי סיפור על עולם אחר מעולמנו - שבו הגנרל נפוליאון לא הופך לשליט צרפת, לקונסול ולקיסר האימפריה האירופאית הגדולה מאז אלכסנדר מוקדון. ואני ואייל ודאי שלא היחידים שפועלים בתוך הגבולות הספרותיים האלה. היו סופרים וסופרות שקדמו לנו, ויש דור חדש של סופרות וסופרים שמפנים את מבטם אל המיתולוגיה היהודית וההיסטוריה המיסטית והדתית והפנטסטית של היהדות.

אז האם ספר הזוהר שייך לאותו ז'אנר פנטסטי? מה החוקרים חושבים על מי שחיבר אותו ומה חושבת המסורת? מה נמצא בתוך היצירה העזה והעשירה הזאת? זאת ועוד בשיחה עם הסופר והחוקר אייל חיות-מן.

לפני 'חדר משלך' של וירג'יניה וולף, היה את החדר שלולי וילוז – גיבורת הרומן של סילביה טאונסנד וורנר – שוכרת בכפר המרוחק גרייט מופ. בחדר הזה, כשהיא כבר בסוף שנות הארבעים לחייה, עושה גיבורת הרומן של וורנר צעדים ראשונים בעצמאות. אחרי עשורים ארוכים שבהם הייתה ממש רכוש משפחתי, הבת הנאמנה שלא עוזבת את הבית ואח"כ הדודה הרווקה שמגדל את הילדים עבור האח הבכור והמצליח, לולי וילוז יוצאת אל הטבע הפראי וסחוף הרוחות. היא ישנה לילה בחוץ. היא מגדלת וקוטפת איזה פרח שמתחשק לה. היא מעבירה ימים בבטלה ובמחשבה. היא הופכת למכשפה.

אז כדי לדבר על הרומן המכושף הזה הזמנתי את העורכת והסופרת רנה ורבין, שתרגמה את הספר בשנת 2016. הוא יצא לאור לראשונה ב-1928. דיברנו על הרומן המוקדם הזה, שחווה תחייה מחודשת בשנים האחרונות, ועל הספרים והמסעות של רנה – שמתכתבים ובאיזשהו מקום אולי מרחיבים את מה שלולי ואחיותיה הרוחניות התחילו. שיחה על אנתרופולוגיה ומיסטיקה, וגם על ערעור הגבולות שבין הספרות למציאות.

'סלסטינו לפני השחר' הוא הרומן הראשון של הסופר הקובני החד פעמי הזה, ריינלדו ארנס, רומן שכותב מחדש את הילדות הקובנית של ארנס כמאורע מיתולוגי שמתקיים מחוץ לזמן, ועם יחסית מעט מאוד מקום - בית אחד באמצע הטבע שנהרס פעם אחר פעם רק כדי להופיע מחדש שוב ללא הסבר. זהו סיפורה של ילדות נצחית שבה גן העדן האבוד מתערבב עם גהנום אינסופי.

בשיחה עם חברי הטוב ד"ר אופק קהילה התחקנו אחר סיפור חייו של הסופר הקובני שנאלץ לגלות מקובה של פידל, דיברנו על מושג הכתיבה מחדש בספרות - הסופר הכותב מחדש את הספרים שקדמו לו בו בזמן שהוא כותב את סצנות ילדותו בגרסאות שונות ומנופחות. זאת הייתה גם שיחה על הפנטסטי והעל הטבעי בספרות של ארנס ושל אמריקה הלטינית בכלל. איכות מסתורית ובלתי מוסברת שבגללה הספרות המכושפת הזאת מצליחה תמיד למשוך אותנו אליה בחזרה.

ולדימיר נבוקוב אמר פעם שכל הסופרים הגדולים הם גם מספרי סיפורים, גם מאחזי עיניים וגם מחנכים. הוא לא דיבר על מחנכים במובן הדידקטי. הסופרים הגדולים מחנכים בכך שהם מרחיבים את גבולות העולם שלנו, מראים לנו את המציאות באור אחר, גורמים לנו לחשוב מחשבות שאולי לא חשבנו – או מבטאים במילים ברורות רגשות עמומים שהרגשנו. הספר שאנחנו מדברים עליו הפרק הוא בדיוק יצור מסוג כזה: הקוסם מארץ ים של אורסולה לה גווין. לא רק שמדובר בספר פנטזיה קסום באמת, שבו הקסם הוא סמל לכל כך הרבה דברים. הקוסם מארץ ים הוא שיעור עבורי בהנחות מוצא שגויות. אני חשבתי שבגלל שקראתי את ספרי המדע הבדיוני הרציניים של לה גווין, הכבדים והפילוסופיים, שזה ממש בסדר אם אדלג על הקוסם מארץ ים. אחרי שקראתי את ספר הפנטזיה הגדול של לה גווין אני יודע שזאת טעות שאני לא אעשה יותר. נכון, הקוסם מארץ ים נכתב מראש כספר ילדים – לא מדובר כאן במסעות גוליבר או באליס בארץ הפלאות – שבדיעבד אנחנו מתייחסים אליהם ככאלה. זאת לא בדיוק הספרות האמביוולנטית שעליה דיברתי עם שהם סמיט בפרק על דיקנס, ועדיין – יש כאן הרפתקה מופלאה, פילוסופיית קסם שהיא ייחודית ועמוקה ופשוט ספר עם לב.

כשהאורח שלך מתחיל את התשובה הראשונה שלו על הומרוס בלהשוות את המשורר הגדול למכניקת הקוונטים, אתה יכול להיות בטוח שמכאן הכול הולך להיות הרבה יותר משונה ומרתק. אני מזמין אתכם לשיחה לא שגרתית על הומרוס, האודיסאה, האיליאדה ועוד הרבה יותר: מהו עיקרון הכבוד והתהילה שאחריו רודף הגיבור ההומרי, וכיצד אכילס – גדול הגיבורים של יוון – חותר תחתיו? האם אודיסאוס מתגעגע הביתה או שהוא רק מחפש נמל ממנו לצאת למסע הבא שלו? איך שני שירים אפיים הרואיים שחיבר גבר ושעוסקים בגברים במלחמה ותוצאותיה מצליחים להציג לא רק דמויות נשיות מורכבות, אלא גם כאלו שהן מרכזיות לעלילה ואולי אף חשובות יותר מהגיבורים שלוקחים לעצמם את רוב זמן המסך?

שיחה עם חוקר מרתק, פרופ' אהוביה כהנא שאף תרגם את האודיסיאה לעברית אי שם בשנות השמונים.

לא מעט דעות קדומות ואמונות שווא נחשפו בפניי ככאלה בשיחה הזאת - למשל ההתייחסות במערב אל ההייקו כאל השירה הקשה ביותר לכתיבה, כמילים שנובעות מהשראה אלהית או התרכזות פנימית ומדיטטיבית. לא ולא, אומר האורח שלי הפרק, גם ההייקו המסורתי ובטח ההייקו החופשי (שנפטר מכל החוקים והאילוצים) לא נכתב או נקרא ביפן מתוך יראת קודש, אלא מתוך התבוננות ישירה בחיים. ובכלל אין ביפן כל כך את ההפרדה היהודית והמערבית בין קודש וחול, בין הרגע הזה להוא שבא לפניו ולאלה שיבואו אחריו.

מוזמנות ומוזמנים להאזין לשיחה על שירה של נזיר זן ושתיין, עם סופר ומתרגם שירה שמצהיר שהוא בכלל לא אוהב שירה (לא כזאת שלוקחת את עצמה ברצינות בכל אופן). דיברנו לא רק על ההייקו החופשי. בנוסף סיפר לי דן על ז'אנר שירה יפנית נוסף, שלוקח את העניינים אפילו רחוק יותר - שירת הסנריו.

לאתר תרגומי השירה של סנטוקה, שמנהל דן: https://santokism.wordpress.com/

בפרק הזה דיברתי עם האורח שלי יאיר אשכנזי על המחזה הראשון של חנוך לוין, קברט סאטירי על המלחמה שהוצג לראשונה באוגוסט 1968. מחזה שיאיר, בהיותו מומחה לתאטרון, קורא למנהלי התאטראות הגדולים להציג מיד בשוך הקרבות בעזה. זה לא רק הפרק הראשון על יוצר ישראלי, זה גם הפרק האקטואלי והפוליטי ביותר שהקלטתי עד כה: על יצירה שעיסוק בה גם מדגיש את המרחק בין הימים שאחרי מלחמת ששת הימים לבין ימינו אנו, ולא פחות מכך - את מה שדומה, ולא השתנה. השבחים להרואיות, ההתאהבות שלנו בסיסמאות, וההבטחה שאם לא נעשה משהו, אז המלחמה הבאה כבר בפתח - מטיילת אתנו ברחוב, ישנה לצדנו ומחייכת אלינו ברגע אהבה. כי הסאטירה של חנוך לוין לא הייתה מהסוג המנחם. היא הייתה מכאיבה, דווקא בגלל שהיא הסתכלה עלינו ושיקפה אותנו לעצמנו מבלי למצמץ.

"אדם כלוא ללא גישה לספר אחר מלבד הטארוט, אם הוא יודע כיצד להשתמש בו, יוכל תוך שנים ספורות לרכוש ידע אוניברסלי, ולהרצות על כל הנושאים בידענות מופלגת שאין לה מתחרים וברהיטות שאינה לה סוף". (מתוך הספר 'ריטואל ודוגמה' מאת המיסטיקן הצרפתי בן המאה התשע-עשרה אליפז לוי)

כן. הבנתם נכון... הפעם בספריית בבל אנחנו לא מדברים על יצירה ספרותית גדולה, או אפילו קולנועית, אלא על מה שהאורח שלי מכנה - אחת מיצירות האומנות החשובות בהיסטוריה. היא חפיסת הטארוט. אז כדי לדבר על ההיסטוריה, הסמלים וההתפתחות של היצירה האדירה הזאת מקלפי משחק פשוטים לכלי לניחוש וניבוי עתידות, יצירה שתפסה אותי בקורונה ומאז מסרבת לשחרר, הזמנתי את אורי רז, המומחה הפרטי שלי לנושא.

ממליץ בחום לגשת לבקר באתר של אורי: https://www.tarot.org.il/Hebrew/

גם אם מעולם לא קראתם את הספר שלו מוקדש הפרק הזה, אני משוכנע שאתם מכירים לפחות סצנה אחת מתוכו. היא קורית בבית מחסה אנגלי בשעת ארוחת צהריים. לאחר שסיים את מנת הדייסה הזעומה שקיבל ילד קטן, בן שמונה, הוא ניגש אל המנהל ומבקש בקול חלוש ומפוחד, "בבקשה אדוני, אני רוצה עוד".

על הילד הזה, ועל הרומן המקסים והלעתים מייגע שטווה סביבו הסופר האנגלי צ'ארלס דיקנס, אני והאורחת שלי - הסופרת והמתרגמת שהם סמיט - מדברים בפרק הזה.