אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.

- משנה, מסכת חגיגה ב:א

ברוכות וברוכים הבאים ל'קפיצת הדרך' – פודקאסט חדש על תורת הסוד העברית ותורות סוד נוספות.

בפרק הזה אנחנו מתחילים מהתחלה – או מאיזו התחלה – בשיחה על איסור התלמודי המשולש על "מה שאין דורשין בו".

זהו החלק הראשון מתוך שלושה של שיחה על מושג הסוד ביהדות עם חוקר הקבלה נועם לב-אל.

מילה על השם החדש: אם האזנתם בעבר ל"ספריית בבל" ושמתם לב שהשם השתנה – אל דאגה. הפודקאסט לא נעלם. כל חמישים הפרקים הקודמים זמינים כאן, תחת השם הישן. רק צריך לגלול למטה.

לאחר לשנתיים קסומות של מפגשים עם סופרים וסופרות, מתרגמים, עורכות וחוקרים, אני מעט עצוב ומעט שמח להודיע שפודקאסט ספריית בבל מתקרב לקיצו. ושהפרק הבא, פרק מס' 50 על חוות החיות של אורוול, יהיה גם הפרק האחרון: לתקופה הקרובה ואולי בכלל.

זה היה תענוג אדיר להקדיש את שעותיי הפנויות לפרויקט הזה ותודה לכל מי שהשתתפו, האזינו, הגיבו ועזרו. מה שכן, אני מאוד שמח לספר שממש בקרוב אני מתחיל לעבוד על משהו חדש, וקצת אחר. פודקאסט חדש שמוקדש כולו לתורת הסוד העברית (ולעוד תורות סוד אחרות).

אז עבור הפרק האחרון בפודקאסט שוחחתי עם הסופר ישי ויסמן על שני ספרים של ג'ורג' אורוול הגדול, על 1984 וחוות החיות. זאת הייתה שיחה מרתקת ומדכאת שגלשה מהר מאוד למחוזות האקטואליה. דיברנו על הטוטליטריות של המאה העשרים, והניסיונות להפיכה משטרית של הממשלה הנוראית בישראל במאה העשרים ואחת. חשבנו ביחד על דינמיקות של שנאת האויב מבפנים, על תעמולה שקרית, הצורך במצב מלחמה תמידי ועוד ועוד. אבל, וזה חשוב מאוד, השארנו מקום לאופטימיות - כי בניגוד לתפיסה של אורוול ובני תקופתו, עמים הם רק לעתים נדירות מטומטמים ובורים. ולמעשה רוב רובן של המהפכות בהיסטוריה ובזמן הנוכחי קרו כתוצאה מהתקוממויות מקומיות, עממיות.

מצטער שזה התו שבו אנחנו נפרדים. אבל גם זה לא לתמיד. מוזמנים כבר עכשיו לעקוב אחרי קבוצת הפייסבוק של הפודקאסט החדש שתכף יראה אור בקישור כאן: https://www.facebook.com/groups/554108050820287

ספרים ראויים, אמר האורח שלי בפרק המאלף הזה, הם ספרים שראוי לקרוא בהם שוב ושוב. לי אישית, וגם לסופר ולמבקר ניצן ויסמן, כנראה קשה לחשוב על ספר ראוי מיוליסס של ג'ימס ג'ויס. וזהו הנושא שלנו בפרק הזה, הרומן האלמותי (ועבורי, הבלתי נסבל לפרקים) שהוא בעצם בעצם אוקיינוס שלם של ספרות, או כמו שבורחס קורא לו - עיר שאפשר לצעוד בה וצריך לצעוד בה שוב ושוב. אי אפשר לקלוט עיר במבט אחד, גם לא ממעוף הציפור, וכך גם אי אפשר לקרוא את יוליסס, אלא רק לקרוא בו.

זאת הייתה אחת מהשיחות הנעימות והמעניינות שניהלתי על ספר אהוב, עם אדם שכפי שהוא מעיד על עצמו - מ2013 קורא ברומן הזה שוב ושוב, חוזר וקורא משפטים או פרקים, ואפילו מתכנן איזה ספר על הקריאה שלו. אז לא אוכל לשלוח אתכם לדרכם מבלי להמליץ בחום על סדרת היוטיוב של ניצן יחד עם יהונדב פרלמן. תוכלו לצפות ב-60 שעות הפירוק וההרכבה של יצירת המופת של ג'ויס כאן: https://www.youtube.com/watch?v=rASzDHMVGx4&list=PLIQMQ275AZ2ACvKjR6aAGyD82Ts95MpzH

אה ועשיתי בעבר גם פרק על פינינגז וייק שאני ממליץ להקשיב - לפני או אחרי השיחה הזאת. אי שם בפרק חמש.

במסענו להכיר כמה שיותר ממיתולוגיות העולם וכמה שיותר מהאפוסים המרהיבים שלו, אנחנו מדברים הפעם על אפוס הינדי משגע שאפשר לתרגם את שמו כ'דרך של ראמה'. ראמה הוא נסיך כחול ומושלם, הגבר היחיד שבאמת ידע והכיר את ליבו, והתגלמותו של האל הטרנסנדנטי וישנו שנשלח אל העולם בעידן השני כדי להביס את מלך השדים ראוונה.

יש הרבה מה להגיד על היצירה היפה והמשונה הזאת, אחת משני האפוסים הגדולים של הודו (השנייה היא המאבראטה), ובפרק הזה אני ובעיקר האורחת שלי ד"ר איילת קוטלר - היסטוריונית וחוקרת של הודו והראמאינה בפרט - אומרים לא מעט על האפוס הקדום הזה. דיברנו על העלילה הפתלתלה שלו, על הגרסאות הרבות שנוצרו לאורך המאות, המקום החי שלה בהודו של ימינו ואפילו על למה עדיין החליפות במארוול לא השכילו לעבד אותה לסרט אקשן אפוקליפטי - כי כל המרכיבים שם, בעיניי לפחות.

הפודקאסט ספריית בבל, שאוטוטו חוגג שנתיים, הוא הזדמנות נהדרת עבורי לא רק להכיר יצירות ספרות גדולות (ואיזו הזדמנות זו), אלא גם כל מיני פרויקטים, עיבודים, פודקאסטים על ספרות, ומה לא. אחד הגילויים הגדולים הגיע לפני פרקים ספורים, כשדיברנו על המלט - אז חשף בפניי האורח שלי רן בר יעקב את האתר 'שייקספיר ושות'.

מה אגיד ומה אומר? ברגע שגיליתי את אתר התרגומים הזה כבר ידעתי את מי אני מזמין לדבר על מקבת, את המתרגם והמנהל של אותו אתר קסום, את דורי פרנס. אז בלי הרבה הקדמות מיותרות, כי המחזה שאנחנו מדברים עליו היום נפתח בשיא העוצמה והמהירות ורק הולך ומגביר את הקצב והאימה, מוזמנות ומוזמנים להקשיב לפרק על המחזה הקצר ואולי גם המדמם ביותר של ויליאם שייקספיר.

וכמובן קישור לאתר של דורי, שאני כבר נהייתי מבקר קבוע בו: https://www.shakespeare.co.il/

כולנו יודעים משהו על המיתולוגיה היהודית, היוונית, הנורדית ואולי אף ההינדית. כמה מאיתנו מכירים את סיפורי האלים, הכשפים והקוסמים של העם הפיני וארצו פינלנד? למרות שבדרך כלל נוטים לקשר את פינלנד עם שאר המרחב הסקנדינבי, מדובר בעולם שונה מאוד.

בפרק הזה אנחנו יוצאים למסע בדיוק לשם, להתחקות אחר אליאס לנרוט - סופר, אתנוגרף ומשורר לעת מצוא שהקדיש שנים רבות מחייו כדי לתור את פינלנד ולאסוף ממאות ואלפי משוררים מקומיים את שירי העם של עמו ולתפור אותם לתוך יצירה קוהרנטית, עזה ומאוד אחרת ומשונה - לתוך הקאלוואלה.

ביחד האורח שלי, המוזיקאי, הסופר, איש התקשורת ומדריך הטיולים יובל בן-עמי, צללנו לתוך המיתולוגיה הפינית, לסיפורים על המשורר-מכשף וֵינֵמֵינֶן, למסע אחר הסמפו - אותו חפץ אגדי שמייצר שפע, לשלל האימהות הנוזפות בבנים הפוחזים, לעלילות על אהבה ועל כישוף, והכול מתוך מה שהיא כנראה המיתולוגיה האינטימית ביותר שקיימת.

יש אדם אחד בממלכת דנמרק שמסרב לשכוח. לשכוח את המלך הקודם, את מה הממלכה יכולה הייתה להיות והיכן היא עכשיו. קוראים לו המלט, בנו של המלך המת שבסך הכול חודשיים ימים לאחר מותו הפתאומי והמסתורי כבר נשכח ונעזב. אחיו של המלט הזקן (האבא) עלה לכס המלוכה, אשתו של המלך הזקן התחתנה איתו ונראה שכל שאר דנמרק בחגיגה. כולם, חוץ מהמלט, חבר או שניים קרובים, והרוח של המלך המנוח שדורשת נקמה.

בשיחה המרתקת הזאת עם רן בר יעקב, חובב המלט ושייקספיר מושבע, דיברנו על הפעולה מול ההרהורים, על שייקספיר כמבדר שמכוון לנמוך ולגבוה, על המחזה שהדמות הראשית שבו מודעת להיותה דמות ראשית במחזה ועל עוד הרבה הרבה דברים. איזה תענוג זה היה, לגלות מחדש ובאופן עמוק יותר את היצירה של אחד מגדולי הכותבים - מי שבאנגלית פשוט נקרא 'המשורר'.

האתר הזה הוזכר כמה פעמים בפרק. לא הייתי מודע אליו בכלל לפני והוא תענוג צרוף. הוא נקרא שייקספיר ושות' והוא מכיל תרגומים נפלאים של דורי פרנס ליצירתו של שייקספיר ולמחזאים נוספים בני תקופתו: https://www.shakespeare.co.il/play.php?play=hamlet

מי שיצא לו לקרוא ביצירות רבניות חשובות מהעבר ובכלל יצירות תיאולוגיות ודתיות מכל תרבויות העולם, יודע שכל האלמנט האוטוביוגרפי של המחבר או המחברת לרוב נחסך ממך הקורא. מה התחושות של האנשים המפורסמים האלה, מה הם רצו להשיג, מה הניע אותם? כל זה מוסתר או נעלם מאיתנו. אבל לא כשאנחנו מדברים על ר' יוסף קארו – מחבר השולחן ערוך – כי כשאנחנו קוראים את היומן המיסטי שחיבר, את מגיד מישרים, נחשף בפנינו כל העולם הפנימי של הרב.

אז מי היה ר' יוסף קארו, ולא פחות חשוב – מי היה אותו מגיד שביקר אותו כמה פעמים בשבוע, גם בחלומות, גם בהקיץ ובעוד דרכים שונות ומשונות ומה היה לו להגיד, לעודד ולהזהיר את רב מפניו – על כל זה אנחנו נדבר בשעה הקרובה עם ד"ר רוני ויינשטיין, היסטוריון של היהדות בעת החדשה המוקדמת ומי שדאג להזכיר בפרק הזה שוב ושוב שהגבולות הדתיים והמחשבתיים בין תרבויות האסלאם, היהדות והנצרות לא היו מעולם כה מופרדים ומנותקים כמו שאנחנו רגילים לחשוב עליהם.

מי מכם מאזינות ומאזינים יקרים שטרם קרא את דון קיחוטה יהיה חייב לאחר השיחה הזאת. ומי שכבר קראו את הרומן, ובכן... מה שלמדתי מהאורחת שלי גם בשיחה הזאת וגם מהספר הנפלא שהיא פרסמה לאחרונה על מיגל דה סרוונטס ויצירת המופת שלו, כל הידע ההיסטורי, הספרותי והפילוסופי הרב שפרופ' רות פיין צברה במשך עשורים של מחקר רק העשיר לי את הקריאה החוזרת בקיחוטה.

פרק 43 של ספריית בבל הייתה שיחה מרתקת על ספר בן ארבע מאות שנה שחוגג את כוחו של הדמיון, שמתעקש על החירות והצורך לעשות הכול – אבל הכול – כדי לשחרר מהשבי. ספר הומני, פרודי, מצחיק ורציני בו זמנית. הרומן המודרני הריאליסטי הראשון בהיסטוריה, שכל הקורא בו ימצא חידושים שעד היום נראים לנו מהפכניים לגמרי.

הספר של פרופ' רות פיין יצא לאור השנה בהוצאת מאגנס. הוא נקרא "דון קיחוטה : מסעו של סרוונטס אל הרומן המודרני" והוא מומלץ בחום.

בפרק הזה זכיתי לשוחח על דברים שאני בדרך כלל רק חושב עליהם, על העולם הדיגיטלי שהולך ומחליף את הבריאה האלהית (בסדר, אני אתאיסט אבל תנו להתפייט שנייה). בפרק הנוכחי דיברנו אני והאורח שלי על המטא וורס. ועשינו זאת בסיוע הספר סנואוקראש שטבע את המונח, ואת הרעיון, ועוד הרבה מונחים ורעיונות שבשלושים שנה שחלפו מאז צאת הספר הלכו והתממשו בעולמנו הלא בדיוני.

בשיחה הזאת תשמעו אותי ואת מתי מריאנסקי, שהוא אמן, יזם ויוצר מרתק מרתק שאני עוקב אחריו מרחוק כבר כמה שנים (ומאזין בהנאה רבה לכל שיחת פודקאסט שלו), מדברים על ז'אנר הסייברפאנק והיכולת שלו לנבא, ואולי בכלל לקדם את העולם החדש שלנו באמצעות עיסוק בעתיד הקרוב מאוד, ואולי יותר מכך, בהתייחסות אל הרומן הבדיוני כקטלוג של רעיונות ופחות של עלילה ודמויות משכנעות.

שאלה שעלתה לי בזמן עריכת הפרק היא, האם הסייברפאנק לא מגניב מדי? האם הוא לא צובע את הדיסטופיה הנוראית שהוא מתאר בצבעים מושכים, חיים ומפוצצי אקשן באופן שסימן לכל הגיקים שקראו אותו בילדותם ובעתיד יהפכו ליצרני הטכנולוגיות החדשות שהופה – כאן יש משהו לחקות? כי אם "1984" של אורוול היה קריאת אזהרה של איך נראית דיקטטורה טוטליטרית מבפנים (או איך היא יכולה להיראות), העולם העתידני של סטיבנסון הוא אמנם נורא ואיום מצד אחד, אבל מצד שני הוא כזה שמאפשר לגיבור שלו להסתובב עם חרבות ולכסח לכל אויביו את הצורה... והמטא וורס שמתואר בו – כן, הוא אולי מעט מנכר, אבל באותה מידה גם מעניין ומושך, מפתיע, מלא פינות חבויות, ואתה יכול להתנייד בו עם אופנוע ממקום למקום. הרבה מחשבות בקיצור...

קישור לקבוצת הפייסבוק המופלאה של מתי, עליית המכונות: https://www.facebook.com/groups/1742464739390368