אחרי למעלה מעשרים שנות טיפול בנפגעי ונפגעות פוסט טראומה, מיכל ניובורן כבר חשבה שראתה הכל. אבל הרוע הצרוף שהתפרץ בשבעה באוקטובר הצליח לטלטל אפילו אותה. כבר למחרת התייצבה בשטח עם תחושה עמוקה שכל חייה המקצועיים הובילו אותה לרגע הזה. מאז ועד היום היא פוגשת ברמה יומיומית את הישראלים השבורים שמסתובבים בינינו עם פצע פתוח ומדמם. למרבה הכאב, ביניהם מסתתרים גם נפגעי פציעה מוסרית: אלה שחשים כי ברגע האמת הם כשלו, אכזבו אפילו את עצמם, והפנו עורף לערכים שהיו מקודשים להם.

מתוך הידע והניסיון שצברה, וברגישות אנושית נוגעת ללב, מיכל מתארת את מסלול הייסורים שעובר על נפגעי פציעה מוסרית- החל בסבל המייסר והסיזיפי, דרך ההסכמה לשחרר את האשמה ועד המוכנות לחזור לעצמם ולטוב שבהם. מתברר שדווקא מתוך משבר האמונה בעצמנו, יכולה לצמוח תשובה מפתיעה ומעוררת תקווה לשאלה : האם קשה להאמין?

עמותת ״7 פלוס - מעגלים של תקווה״ מציעה טיפול לאנשי מילואים ובנות זוגם הסובלים מפציעה מוסרית.  אם אתם מזהים בעצמכם צורך, אנא פנו לעמותה באמצעות האתר ואחת מנשות המקצוע של 7 פלוס תיצור אתכם קשר  https://seven-plus.org.il/

ד״ר אריאל סרי-לוי העביר מאות ימי מילואים בעזה ובגבול לבנון, במהלכם נקלע למשבר אמונה חמור בין עולם הערכים והאמונות שלו באשר לצה"ל, מדינת ישראל והמוסר היהודי, לבין מה שמתרחש בפועל. בתוך כך הוא מוצא עצמו נאבק על המרחב שבין שני קצוות: אלה הטוענים שבמלחמה הכול מותר, ואלה הטוענים שעצם המלחמה היא חטא מוסרי. 

בשיחה כואבת עם אפרת, אריאל דורש מעצמו ומכולנו להישיר מבט אל המציאות – גם אם היא כואבת, שברירית ומסובכת – תובע את עלבונה של היהדות ההומניסטית, ומעז לחלום על היום שבו דווקא רבנים ומנהיגי ציבור דתיים הם אלה שיציבו את תמרורי האזהרה המוסריים בנוגע למלחמה. 
 
**הפרק הוקלט ב-6.5.2025 

כמי שעמד בראש מועצת אשכול בשבעה באוקטובר, גדי ירקוני הרגיש שהשברים שנפערו ביום האסון מקיפים אותו מכל עבר: כמנהיג מקומי הוא היה חלק מהקונספציה, היה משוכנע שהמכשול שנבנה הוא "שובר שוויון" והגדיר את החיים בעוטף "99% גן עדן, 1% גיהנום". אך באותה שבת של שמחת תורה, כל האמונות הללו התנפצו לרסיסים.

בווידוי כואב ויוצא דופן בכנותו גדי מספר על ההתמודדות כמנהיג לפני, תוך כדי ואחרי האסון העצום שהכה ביישובים שהנהיג, על הכתף הקרה מראש הממשלה ומרוב שריו, על העם המדהים שנגלה לנגד עיניו ונסך בו אמונה ואורך רוח – ועל השבר העצום אל מול שאלת העתיד של עזה ושל יישובי העוטף בשנים הבאות. 
טוב למות בעד ארצנו? טוב לחיות בעדה, אומר גדי, ופורס בפנינו את משנתו מלאת החששות והתקוות.

בליל השבעה באוקטובר ז'קלינה ישבה על מיטתה עם פטיש ביד וחיכתה. היא היתה משוכנעת שבעוד רגע הזוועות שהתרחשו בעוטף יגיעו לפתח ביתה בקיבוץ מעיין ברוך שעל גבול לבנון. למחרת בבוקר היא החליטה להפסיק לחכות, לארוז את הילדים וכמה חפצים, ולפנות את משפחתה לפרדס חנה. 

באומץ ובכנות ז'קלינה משתפת את אפרת במסע הפיזי והנפשי המתיש שעברה, בפחדים מהחזרה הביתה, בהתמודדות עם שאלות על אחריות הורית, ובסטירה המצלצלת שקיבלה מ-״תעשיית השלום״, שהיתה עד יום האסון בשר מבשרה.

כשאביגדור גביש היה כבן 20, חרב עליו עולמו: מחבלים נכנסו לבית משפחתו ורצחו את סבו, את שני הוריו ואת אחיו הגדול. רחל כהן, חברת המשפחה, החליטה באצילות לקחת תחת חסותה את ששת ילדי המשפחה שנותרו, ותמכה בהם במשך שנים באהבה ובמסירות. בחודש ינואר 2025, כמעט 23 שנים אחר כך,  רחל בעצמה נרצחה בפיגוע. 

בשיחה קרובה עם אפרת שפירא רוזנברג אביגדור לוקח אותנו למסע אמיץ וכנה בנתיבי השכול של אדם דתי, אשר מקלל את אלוהיו, כועס עליו, רב איתו – אבל עדיין, לא מפסיק להאמין בו.

ד"ר חן פונדק חיה את החלום של האקדמאי הישראלי: משרת חוקרת באוניברסיטת עילית, חיים תוססים בתפוח הגדול, ותחושה שהאפשרויות המקצועיות שעומדות בפניה בלתי מוגבלות. ואז השבעה באוקטובר היכה. חן משתפת בכאב בתחושת הבגידה מהקולגות ומהמסגרת אקדמית שהיתה לה לבית, ובתדהמה מכך שמוסדות שחרטו על דגלם את ערכי המוּגנוּת וההגנה על מיעוטים, שיתפו פעולה, בשתיקה או במעשה, עם סיסמאות ומעשים אנטישמיים ואנטי ישראליים. וכך, האמונה של חן במקום שאליו הרגישה שייכת, אישית ומקצועית – נשברה לחלוטין. 

כפעילת זכויות נשים ברחבי העולם, איילת רזין בית-אור האמינה תמיד באחוות הנשים, ב־Sisterhood שטומן בחובו מסר פשוט: אם את אשה, ועברת פגיעה – אני קודם כל מאמינה לך. האחווה הזו התפוצצה לה בפנים בשמונה באוקטובר. 

בשיחה כואבת ומפוכחת איילת משתפת על פועלה הכפול בימים אלה: כעורכת דין פלילית היא בונה תיק פלילי על פשעי המין של חמאס, וכפעילת זכויות נשים היא נאבקת בצביעות ובדו הפרצופיות שפושה בתנועה הפמיניסטית העולמית בכל הקשור לפשעי המין של חמאס כלפי נשים ישראליות. וכן, למרות הכל – היא עדיין מאמינה בפמיניזם, וממשיכה להיאבק על ערכיו. 

יונתן שמריז הפך לסמל בעל כורחו – מרגעי הזוועה בממ"ד עם משפחתו בכפר עזה, דרך המסע הבלתי ייאמן שלו ברחבי העולם כדי לשחרר את אחיו החטוף, אלון – ועד לסוף הטרגי של הריגת אלון בידי אש כוחותינו. 

בשיחה עם אפרת שפירא רוזנברג שמריז מתאר את משבר האמונה שהוא מתמודד עמו מאז השבעה באוקטובר: את חוסר האמונה הטוטאלי שלו בהנהגה המדינית והצבאית, וגם את האמונה העמוקה שלו בכוחות של עם ישראל להתאושש מהתקופה הנוראה הזו ולהתקדם יחדיו לבניית חברת מופת, מטרה שלשמה החליט להקדיש את חייו 

בשנת 2013, כשנוה רחמן היה בן 29, הוא קיבל את הזימון לעוד פעילות מעבר לקווי האויב. הוא היה בשיא חייו, בזוגיות, רגע לפני רילוקיישן. נוה עלה שוב על מדים ויצא, כמילואימניק של סיירת מטכ"ל, למשימה שממנה חזר אחר לחלוטין. 

בתיאור כנה, עוצמתי ושובר לב, הוא מספר לאפרת שפירא רוזנברג איך נשברה בו האמונה – ביחידה, בצבא, במדינה, באנשים שסביבו, ואפילו בעצמו. מאז, עקב בצד אגודל, נוה משקם את עצמו ולומד לחיות עם פוסט טראומה קשה שהולכת איתו מאז ועד היום. עם ג'ק כלב השירות, עט, מחברת וגיטרה – הוא מתווה דרך שיקומית מרגשת ומעוררת השראה, לעצמו ולעוד רבים אחרים.

אנו מפצירים בכל מי שבעקבות הפרק מרגיש צורך לדבר עם אשת/איש מקצוע, לצלצל לאחד ממוקדי העזרה הנפשית: נט''ל - 3362* או ער''ן - 1201. הם זמינים 24/7, ויכולים להציל חיים!

הרב ירמי סטביסקי ניהל את התיכון הדתי הימלפרב במשך למעלה מעשרים שנה, וכיום הוא מחנך בו. לאורך השנים עשרות מבוגרי התיכון נפלו בקרב, בהם עשרה תלמידים ומחנך שנפלו מאז השבעה באוקטובר. הרב סטביסקי עבר גם אסון אישי במהלך המלחמה, כאשר חתנו, רס״ל (במיל׳) ינון פליישמן, נהרג בעת שירות מילואים בגבול לבנון. בשיחה אישית וכנה עם אפרת שפירא רוזנברג הוא מסביר איך אפשר להישאר אדם מאמין בעת הזו, משתף בקושי שלו עם החינוך הרווח כיום בעולם הדתי-לאומי, ובפעמים שבהן גם הוא נותר אילם מול שאלות תלמידיו, ופשוט שותק.